עפיפונים

יום האמהות

באופן אירוני, האמריקאים חוגגים השנה את יום האם שלהם, Mother's day, ב-8 במאי, שבו חל ערב יום הזיכרון.
אתמול ישבתי ובכיתי במשך 5 דקות, וכתבתי פוסט מתוך הבכי הזה (שבסוף גנזתי), כי חשבתי על הילדים שלי ועל כך שעוד כמה שנים, מה זה משנה כמה, הם ילכו לצבא.
לא הצלחתי להבין מה הקשר בין הקטנצ'יק שלי, אוטוטו בן שנתיים, עם הלוק השברירי כל כך והעור השקוף, שחייך אליי מבעד למוצץ אתמול בבוקר, כממתיק סוד, לבין מלחמות ונשק.
כל האמהות בטח לא מבינות.

כשהייתי נערה, ולאחר מכן סטודנטית, וגם קצינה, הייתי מאוד גאה לחיות במדינה הזו. היה לי ברור שזה המקום הכי טוב לחיות בו. מאז שנולד אייל, וככל שאני מתבגרת, אני פחות ופחות בטוחה בזה. על פניו נראה לי שיש עוד אופציות, לא פחות טובות. אולי יותר?

האיום האיראני לא מטריד אותי. גם לא הפיגועים. לא זה מה שיגרום לי לקום וללכת. פיגועים יש גם ברכבת התחתית של לונדון, לא רק באוטובוסים בירושלים.

החיים פה מטרידים אותי. מעיקים עליי. החינוך. מצב בתי החולים. חוסר היכולת לקנות דירה. חוסר היכולת להתפרנס בכבוד. הפקקים בכביש והחוסר בתחבורה ציבורית נורמלית.
אני רוצה את היכולת להרגיש חופשית פה.

כשההרשמה לספינת החלל אנטרפרייז בפיקודו של ז'אן לוק פיקארד תיפתח, תרשמו אותי, טוב?

תגובות

הוספת תגובה