למה לי לקחת ללב….
ובאמת למה? זו שאלה שאני מתחבטת בה ארוכות בתקופה האחרונה.
אני מגדירה את עצמי כטיפוס פתוח, שאוהב להעניק, לתת, לעזור ולהשקיע. רוב האנשים מגיבים לכך באופן חיובי ונהנים מכך. במשך שנותיי, נתקלתי במספר מועט של אנשים שהשיבו על הנתינה שלי ביחס מכוער. לרוב, ניתקתי את כל "צינורות ההפצה" שלי אליהם, וניסיתי להתרחק.
אבל עכשיו זה לא עובד לי. קשה לי להתמודד עם המצב הנוכחי שבו אדם מסוים מתייחס אליי בצורה מגעילה, למרות (ואולי בגלל) ההשקעה והרצון להעניק שלי.
אמרה לי חברה – תתרחקי!
אבל קשה לי. קשה לי ליצור את הנתק המחשבתי הזה.
החלטתי לנסות לנקוט באסטרטגיה אחרת, ולנתב את הרגשות והמחשבות הפגועים ליצירת מנוף לשיפור עצמי והגשמת מטרות. זה קשה. אבל אני מנסה.
חמודה, יש אנשים שהולכים על הקצה, ובאופן ויזואלי אאני מדמיינת אותם מהלכים על קצה קצהו של צוק. הם נותנים את עצמם לסביבה עד הסוף. כשמישהו מגיב אליהם בגסות, ודוחפים אותם עוד קצת, הם מגלים שלא נשאר להם אותו מרווח חיוני כדי לפסוע פסיעה אחת אחרונה לפני הנפילה אל התהום. אז במקום להתעלם, קבלי את העובדה שאת פשוט כזאת. וזה ככל הנראה כל היופי שלך. השתנות בעניין הזה יכולה לבוא רק עם ההבנה למניעי ההתנהגות הזו שלנו
מכל הלב לימור
תודה, לימור, על מה שכתבת. נתת לי הרבה חומר למחשבה.