עפיפונים

נשים קטנות וחסודות

"נשים קטנות" הוא אחד מספרי ילדותי. קראתי את הספר, וגם צפיתי בסדרת האנימציה היפנית, המבוססת על הספר, ששודרה אז בטלוויזיה החינוכית. קראתי גם את ספר ההמשך, "גברים קטנים".
הדמות האהובה עליי היתה, כמובן, ג'ו. גם אני הייתי "טום בוי" כמוה, בזתי לכל הגינונים הנשיים, וחלמתי להיות סופרת. עד היום אמא שלי מתגאה בשירים ובסיפורים שכתבתי כשהייתי ביסודי, ושפורסמו בעיתון ילדים.
לפני כמה שבועות קניתי את "נשים קטנות" באנגלית, וציפיתי בקוצר רוח לקריאה בספר ילדותי.
מה רבה היתה האכזבה.
התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים. אין בכך רע, כמובן, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפשוט קילקלו לי את הספר שזכרתי.
בנות משפחת מארץ' מקפידות לקרוא "בספר הקטן שלהן". הן מתאמצות להיות "צלייניות טובות". איימי עושה לה חדר תפילה בבית דודה מארץ'. ג'ו שמה את מבטחה "בחבר הגדול" בניסיונה להשקיט את המזג הרע שלה. זה לא מה שזכרתי מהספר!
דבר דומה קרה לי בעבר עם הספר "פיטר פן" (אני כנראה בין היחידים שממש קראו אותו, ולא הסתפקו בסרט המצויר). פיטר פן נחשב בעינינו לגיבור. ילדים מתחפשים בדמותו בפורים. בספר, לעומת זאת, הוא מצטייר כדמות הכי מעצבנת, מלבד אולי וונדי. הוא אגואיסט, שחצן, אימפולסיבי ומפונק. וונדי מצטיירת כטרחנית, נודניקית, מהגרועות בפולניות. לעומת זאת, קפטן הוק, שאותו לימדו אותנו לשנוא, הוא למעשה דמות מורכבת, הסובל מגעגועים מרים לאמו שנפטרה. הוא היה הדמות האהובה עליי.
נוסטלגיה זה לא מה שהיה. אני מקווה שלא צפויות לי יותר מידי אכזבות כאלו בהמשך…

תגובות

6 תגובות על ”נשים קטנות וחסודות“

  1. לירז הגיב:

    הי רחלי,
    גם אני גדלתי על הספר נשים קטנות. אהבתי אותו מאוד.
    אני גם זוכרת שלפני מספר שנים (אני חושבת משהו כמו 10 שנים) יצא סרט המבוסס על הספר והוא היה מקסים.
    מוזר לי לשמוע על הגרסא באנגלית.
    כמה חבל..
    ראיתי ברשימת הקריאה שלך את הספר "האומץ להיות מוכשר", ממליצה?

  2. היי, מה נשמע? הבלוג שלך מהמם אבל יש לי כמה שא' בעניין הספר והן:
    א. איך את יודעת שהוא נוצרי?
    ב. מי הסופר של הספר?
    ג. ידוע לך מהם המנהגים בנצרות לפי הצניעות, האוכל וכו'?

  3. הדס הגיב:

    ועוד לגבי נשים קטנות,
    נדמה לי שהתרגום החדש (לפחות יחסית) של הספר אותנטי יותר, ולכן גם בו נגלים כל האלמנטים הנוצריים הזרים לנו. לא זוכרת שתור ילדה הרגשתי במשהו זר, אבל באמת אולי שווה לבדוק את הספר הישן שוב…
    תודה שהעלאת נוסטלגיה כזו

  4. רחלי הגיב:

    וואו, כנראה שהספר באמת נגע בהרבה (א)נשים 🙂
    נערה – הסופרת היא לואיזה מיי אלקוט (פעם היו מתביישים כשלא ידעו אינפורמציה כזו לגבי ספר כזה, אבל נראה לי שהיום זה כבר פס מהעולם, וחבל).
    לירז, אני ממליצה על הספר בהסתייגות מה. הוא ספר מאוד אקדמי, אבל לדעתי מאוד מומלץ להורים לילדים מחוננים/מוכשרים (ולכאלו שהיו ילדים כאלה) לקרוא אותו. הוא נותן כלים ופרספקטיבה טובה על כל העניין.

  5. לירז הגיב:

    רחלי,
    תודה על תגובתך.
    הבלוג שלך מקסים ומיוחד, כנראה כמוך.
    שיהיה לך שבוע טוב,
    לירז

  6. רחלי הגיב:

    תודה לירז 🙂

הוספת תגובה