בפוסט הקודם, ב-11 באוגוסט, כתבתי שהדברים מתחילים לעלות על פסים יותר נורמליים. שכחתי רק שהאדם מתכנן את תוכניותיו הקטנות ואלוהים צוחק.
השבועות האחרונות היו שבועות קשים כל כך. אין לי מילה אחרת לתאר אותם, ולא ברור לי איך הצלחתי לעבור אותם. השעות הארוכות שהעברתי בעבודה (לפעמים עד 8-10 בלילה). הטירוף בלימודים. ללכת לישון ב-2 בלילה.
ביום רביעי שעבר הגוף אמר stop. הגעתי לעבודה מוקדם יחסית, ופשוט לא הצלחתי לתפקד. אחרי שעתיים לקחתי את התיק שלי והלכתי הביתה, לישון.
בעלי אומר שאני צריכה להפסיק להיות כזאת סופר-וומן כל הזמן, שאני שוכחת שגם אני בן אדם ושלגוף יש גבולות. בשבוע שעבר הבנתי שהוא צודק.
הסופר-וומניות הזו היא חזקה ממני. לפעמים היא משתלטת עליי, נכנסת לספין ולא מפסיקה. אני צריכה לעצור לפעמים, לקחת אוויר, ולנוח.
להזכיר לה שגם סופר-וומן יכולה לאבד את הכוחות שלה.

תגובות