אתמול עליתי על המשקל, ומיהרתי לספר לבעלי בפנים עגומות: "ירדתי את הקילו שהעלתי במצפה הימים". "אז למה את כל כך עצובה?!" התפלא. "את אמורה לשמוח!"
לכי תסבירי שהקילו הזה רק מזכיר לי שעדיין לא הורדתי את שני הקילו שהעלתי בסדנת שטח, ואת זה שכל היום צועקות אליי הפרסומות של סטודיו C מכל עבר, ומזכירות לי שאמנם אני בת 26, אבל לא מידה 26 בג'ינס. לעזאזל, כנראה שלא משנה מה אעשה – לעולם לא אצליח להשתחרר מהתסביכים האלה.
כל ביקור ב"קסטרו" מלמדני, שכדי להשתחל לבגדים שלהם עליי להיות נטולת ציצים וישבן (והשנה בכלל אין לי כוונה להשקיע מכספי בקולקציית הקיץ המכוערת שלהם).
מודעות הפרסומת של סטודיו C מציצות מכל עבר ומנסות לשכנע אותי, שכדי להיות באמת מאושרת עליי להיות במידה 36/38, ורצוי בלונדינית. אחת הפרסומות האחרונות שלהן מזעזעת אותי במיוחד – "מידה 36 בגיל 36". אתם השתגעתם? מה סקסי באישה בעלת רגלי גפרור?
ולמרות כל ההתקוממות הזו שלי נגד הממסד, החנויות והפרסומות, בסתר ליבי אני רוצה להיות אחת מהן – מהנשים האלו בעלות רגלי הגפרור, העצמות הבולטות, המרפקים והברכיים הדוקרות.
אבל ממש להתאמץ בשביל זה? לא תודה.

אני מנסה לגרום לעצמי להבין, שכדי לרדת במשקל, אני צריכה לאכול פחות ולעשות יותר ספורט. סורפרייז סורפרייז. כנראה שהגעתי לגיל שבו אני מתחילה להבין שחלק מהפנטזיות שלי לעולם לא יתממשו. אני לא אקום יום אחד בגובה 1.80 מטר, עם בטן שטוחה מאליה וגוף של דוגמנית. בכלל, קריירת הדוגמנות שלי כנראה כבר לא תתממש. סוכני הדוגמניות לא יפנו אליי יום אחד ברחוב, ויציעו לי לחתום מיד על חוזה. חילוף החומרים שלי לא יחליט יום אחד להשתנות, ולאפשר לי לאכול מה שבא לי בלי להשמין. עד כמה שקשה לי להכיר בזה, אני מהבחורות שצריכות להשלים עם הגוף שלהן, או לעבוד ממש קשה בשביל להגיע למידה 38, ולהשאר שם.
השאלה היא, האם אני באמת רוצה להגיע למידה 38? כל חיי חשבתי, שזה הדבר היחיד שחסר לי, בשביל להיות ממש מאושרת. עד שהגעתי למידה הזו, והסתבר לי שזה לא ממש פותר את כל הבעיות בחיים.
כן, אני רוצה להיות יותר רזה. אני פשוט לא בטוחה אם אני מוכנה עדיין להיפרד מכל חלומות הילדות שלי.
האם אני באמת מוכנה ורוצה להתבגר? אולי באמת הגיע הזמן.