עפיפונים

שיחות על החיים עם הילדים #12

מזמן לא היה לנו. אני מאשימה את הפייסבוק.

חינוך כלכלי
אני ואייל בחנות דגים. אני רואה על אחד המדפים פסטה בצורת פו הדב ולוקחת.
אייל: מה, את קונה את זה?
אני: כן, זה נורא חמוד!
אייל: אמא, לא קונים משהו כי הוא חמוד! קונים משהו רק אם את הולכת להשתמש בזה!

 

זומבים עילאיים ומתנשאים
הילדים משחקים בזומבים. אייל הוא הזומבי שרוצה לאכול את המוח של יאיר.
אייל: ממממ…. זה נראה לי טעים. זה עם חמאה?
יאיר: זה ללא גלוטן.

 

המומחה
בעלי מדבר ליאיר: זה כי אתה חכם… וחמוד…
אייל (צועק מהחדר): אבא, אני לימדתי אותו כל מה שהוא יודע!

 

בעקבות הטוש האבוד
אני מצלמת את יאיר בסמארטפון שלי, והוא מראה את התמונה לבעלי ולאחותי.

יאיר מצולם בסמארטפון
יאיר: פה בצד יש טוש.
בעלי: מה? מה יש פה?
יאיר: טוש! טוש! פה! (מצביע על הסמארטפון)
אחותי: אני לא רואה שום טוש
בעלי: איפה אתה רואה טוש?!
יאיר: פה! טוש! טוש!
אחותי: אולי הוא מתכוון ליתוש?
יאיר: לא!!! טוש!!!!!! טוש!!!!!!
אני: חכו רגע, תביאו לי את זה.

אני לוחצת על המסך.

הנה הטוש!!!

הנה הטוש!!!

האתר הסוד של מיה

דעותיי לגבי מדיניות השימוש במחשב על ידי הילדים הן מורכבות. מצד אחד, אני הרי מחוברת באינפוזיה למחשב מאז גיל בית ספר יסודי. יש לי תואר במדעי המחשב ואני practicaly "חיה" במחשב ובאינטרנט. מצד שני, ודווקא בגלל זה, אני מודעת לכמה קל להתמכר למחשב, לסכנות שטמונות בעבודה ממושכת מול מחשב (גם פיזיולוגיות) וכמובן לסכנות שטמונות בשימוש באינטרנט. אייל התחיל להשתמש במחשב באופן קבוע רק לאחרונה, וגם זאת תחת מגבלות נוקשות ורק במקום ציבורי בבית. עם יאיר, זה כבר מרגיש לי קצת לא נכון. אמנם עם האצבע הקטנה והחמודה שלו הוא מנווט ושולט בנבכי הסמארטפון והטאבלט, אבל אחרי שראיתי שחברים שלו כבר משחקים במחשב ושולטים בעכבר בקלילות, התחלתי לחשוב שאולי כדאי לעשות גם לו היכרות קלה עם המכשיר.

במקביל ובאותו זמן קיבלתי הצעה להתנסות באתר "הסוד של מיה" בחינם במשך חודש. שמעתי בעבר על האתר, אבל לא מעבר, ולכן שמחתי על ההזדמנות. אני אתחיל מהסוף – יאיר כל כך אוהב את האתר הזה, שהחלטתי לרכוש לו מנוי שנתי כדי שיוכל להמשיך ולשחק בו גם אחרי חודש הניסיון.

אז מה הסוד של האתר "הסוד של מיה"?
נתחיל בנקודת המבט שלי, כאימא. מדובר באתר סגור, שמהווה סביבה בטוחה ללא פרסומות. אין סכנה שהילד ייחשף פתאום לאיזו מודעה עם תכנים מפוקפקים (וכן, מותקנת אצלנו במחשב תוכנת גלישה בטוחה, אבל את הקליפ של מיילי סיירוס בעירום ביו-טיוב היא לא סיננה).
האתר מכיל תכנים לימודיים בכמה נושאים – מספרים, אותיות, אנגלית ועוד. בכל נושא יש פעילויות שונות, והילד גם נחשף ולומד את התכנים, אבל גם מתאמן בשימוש בעכבר ובהאזנה ומעקב אחרי הוראות – ובסבלנות. ההוראות הן קוליות (בין השאר בקולו הנעים והמדויק של אסף אשתר), העבודה היא בקצב מתון ולא מהיר, ויאיר, שרגיל לתזזיתיות של האפליקציות בטאבלט, לא חיכה להוראות ובהתחלה סתם לחץ על כל מיני אלמנטים במסך. אני מודה שהרמתי גבה – מה זה? האתר איטי? מיושן? אבל אז ראיתי איך יאיר לומד לחכות ולהקשיב לפני שהוא פועל, ולחשוב לפני שהוא מקבל החלטה, ורק אז לוחץ. מבחינתי זה priceless.

יאיר בן 4 וכמעט 9 חודשים. הוא שולט היטב במספרים ובחשבון, מכיר אותיות ואפילו מזהה כמה מילים (בעיקר שמות של חברים שלו מהגן). הוא משחק בעיקר בעולם האותיות, ומתאמן בזיהוי של אותיות וצלילים. בעולם היצירה – מעין מעבד תמלילים פשוט – הוא משחק עם האותיות, מתאמן בשימוש בעכבר ויוצר מילים (למשל, יצר את המילה "ראי" מהשם שלו – יאיר). יש עוד כמה משחקים פשוטים ב"עולם הקרקס" שהוא גילה ונהנה לשחק בהם. החלטתי שלא לכוון אותו בעצמי, אלא לתת לו לגלות את חלקי האתר בעצמו.
נתתי לאייל (בן 8) להתנסות בעולם האנגלית, שמתמקד באוצר מילים. הוא נהנה מזה, אבל נראה לי שזה כבר קצת קטן עליו.

האמהות העילאיות והמתנשאות אולי יצקצקו בלשון, אבל אני מודה שלי זה מאוד נוח שאני יכולה להשאיר את יאיר לבד מול האתר כדי שאוכל בזמן הזה לעשות דברים אחרים (כמו לעבוד). בניגוד לאפליקציות אחרות, ליו-טיוב ולאתרי משחקים, אני לא בלחץ שאולי הוא נחשף לפרסומות או תכנים שלא מתאימים לו, ומכיוון שהאתר פשוט לתפעול, הוא לא קורא לי כל הזמן שאבוא ואעזור לו.  עוד יתרון – מכיוון שזהו אתר אינטרנט, ולא תוכנה שמותקנת על המחשב, יאיר יכול לשחק בה גם במחשב שאצל סבתא וסבא, כשאנחנו מבקרים אותם בסוף השבוע.
הצער היחיד שלי הוא שלא עליתי על הפטנט קודם. היינו יכולים להתחיל עם זה כבר בגיל 4 בכיף (האתר מומלץ לגילאי 3-7). בקיצור, מומלץ!!

האתר נמצא בכתובת sodmaya.co.il, ושם גם ניתן לקנות מנוי. יש 2 שיטות: מנוי חודשי (משלמים פר חודש וניתן להפסיק בכל עת), או מנוי שנתי. יכול להיות שיש גם מבצעים של ועדים שונים (אני קניתי מנוי דרך קופון של באליגם). כמו כן באתר יש כמה תכנים חינמיים שניתן להתרשם מהם. לאתר גם דף פייסבוק.

הדף הראשי באתר "הסוד של מיה"

הדף הראשי באתר "הסוד של מיה"

יאיר בפעולה

יאיר בפעולה

 

 

שיחות על החיים עם הילדים #11

לאחרונה השתכללתי. התקנתי אפליקציה בסמארטפון, ואחרי שהילדים אומרים משהו מעניין, אני מקליטה את זה לעצמי. אם אני זוכרת לעשות את זה, זאת אומרת. להלן התוצרים.

אופטימיות
יאיר מועד בכניסה לאוטו
בעלי: אוי! אתה בסדר?
יאיר: זה בסדר אבא, אני עוד חי.

 

במלוא חושיו
יאיר: אני רואה את שי בזכות חוש הראיה.
אני: נכון.
יאיר: אני זוכר שהיינו פה כבר, ביום הולדת של חבר של אייל. זה בזכות חוש הזיכרון.

 

דעי את מקומך
באחד הימים, אייל כל הזמן התרפק עליי ונצמד אליי.
אני: אייל, מה קרה שהיום אתה כזה חיבוקי?
אייל: זה בגלל שאני אוהההההב אותתתךךך…
אני: אבל גם אתמול אהבת אותי, ואתמול לא היית ככה.
אייל: אתמול פשוט לא היה לי כל כך זמן בשבילך.

 

כיצד תהיה מגניב
אייל: יש לי משקפי שמש מגניבות, אז עכשיו אני צריך גם לדבר כמו המגניבים.
אני: איך מגניבים מדברים?
אייל: הם מדברים בקיצור. למשל, הם לא אומרים "אותך", הם אומרים 'תך. הם לא אומרים "את הכביש", הם אומרים "ת'כביש".
אני: איך הגעת למסקנה שככה מגניבים מדברים?
אייל: כי לדבר בקיצור זה מגניב.

 

 

נחשו, קוראים יקרים, מהו אותו מקום נחשק בו ביקרתי כל כך הרבה פעמים? (ההשתתפות אסורה על חברי הפייסבוק שלי, שכבר יודעים)

נחשו, קוראים יקרים, מהו אותו מקום נחשק בו ביקרתי כל כך הרבה פעמים? (ההשתתפות אסורה על חברי הפייסבוק שלי, שכבר יודעים)

שיחות על החיים עם הילדים #10

לא רק הבלוג חוגג 10 שנים להיווסדו, גם סדרת "שיחות על החיים עם הילדים" חוגגת 10, והפעם בפוסט ארוך במיוחד. השיחות עם יאיר מתחילות להזכיר לי את השיחות שהיו לי בעבר עם אייל, וזה קצת נחמד, וקצת מלחיץ, וקצת גורם לי לתהות מה יהיה בעתיד.
בהדרכת הורים שיבחה אותנו המנחה על כך שאנחנו מתפעלים כל כך מהילדים שלנו. אני תוהה – במקרה שלהם, איך אפשר שלא?!

 

על דינוזאורים ואנשים
יאיר המציא סוג חדש של דינוזאור: דינוזאור פטיש, המכונה גם דינוזאור קרש (crash).
יאיר: בתקופה של הדינזואורים לא היו אנשים.
אני: נכון. למה?
יאיר: כי הדינוזאור פטיש הפיל את כל העצים עם האף שלו בצורת פטיש.
אני: אבל מה זה שהוא הפיל עצים, קשור לזה שלא היו אנשים?
יאיר: כי אם היו אז אנשים, העצים היו נופלים עליהם והם היו מתים.
אני: בגלל זה לא היו אנשים?
יאיר: כן.
יאיר: אבל ציפורים היו גם בתקופה של הדינוזאורים וגם בתקופה של האנשים.
אני: נכון.
יאיר: אולי בגלל שציפורים יכולות לעוף גבוה מעל העצים. אבל הן לא יכולות לעוף עד לחלל!
אני: נכון, הן לא יכולות.
יאיר: אם הן היו יכולות היה לנו אסטרונאוט יונה!

 

אייל טועם קבב רומני
אייל: "זה היה לי טעים. הרגשתי בסוף נגיעה של חריפות, אבל זה היה חריף שעשה לי טוב. אהבתי את זה. כשזה חם זה יותר מוצלח".

 

ימי בנימינה
אנחנו נכנסים בשערי בנימינה.
בעלי: אייל, על שם מי נקראת בנימינה?
אייל: בנימין.
בעלי: בנימין מי?
אייל: נתניהו?

 

בשביל רגעים כאלה הכל היה שווה
אני מסרקת את אייל
אני: אייל, תסתובב רגע, אני צריכה לסרק אותך מקדימה.
אייל (מסתובב): או! אמא! את יפה!
אני: תודה רבה מתוק שלי!
אייל: מה תודה, זה נכון.

 

בעזרת זומבים אפשר להסביר הכל
יאיר: אמא, היום בחוג שיחקנו במשחק "חצות הליל". הזאב אומר מספר וצריך לקפוץ, ואם הוא אומר "חצות הליל" צריך לברוח, ואז מי שהוא תופס מצטרף אליו.
אני: אתה מתכוון שהוא הופך גם כן לתופס.
יאיר: אני אסביר לך. נכון שאם זומבים אוכלים מוח של אדם רגיל אז הוא גם הופך לזומבי? אז זה אותו דבר.

 

לא צריך להסביר פעמיים
אני והילדים במכונית.
waze
: עוד 400 מטרים, בכיכר, המשך ישר.
יאיר: אמא, בכיכר תמשיכי ישר.
אני: בסדר, אבל עוד לא הגעתי לכיכר.
waze: עוד 200 מטרים, בכיכר, המשך ישר.
יאיר: טוב! כבר הבנתי את זה!

 

סידורים 
כשאני ויאיר חיכינו שהחוג של אייל יסתיים, יאיר ביקש שאחרי החוג נלך לאכול בגלידרייה השכונתית האהובה עליו ("דלי קרים"), ואני הסכמתי.
יאיר: אימא, לאן אנחנו נוסעים?
אני: רצית ללכת לאכול גלידה, לא?
יאיר: אבל לאן אנחנו נוסעים?
אני: אז אנחנו נוסעים לאכול גלידה. אבל קודם נלך לתת את החולצות של אבא לגיהוץ.
יאיר (נאנח): אז זה הולך להיות יום ארוך.

 

 

קניתי לאייל חוברת חקר חשבון שהוא מאוד אוהב. הצורה שבה הוא ענה על השאלות בעמוד הזה משעשעת אותי כל פעם מחדש. דוגמא טובה, דרך אגב, להבדל בין ילד מחונן ל"סתם" ילד חכם.

קניתי לאייל חוברת חקר חשבון שהוא מאוד אוהב. הצורה שבה הוא ענה על השאלות בעמוד הזה משעשעת אותי כל פעם מחדש. דוגמה טובה, דרך אגב, להבדל בין ילד מחונן ל"סתם" ילד חכם.

סיכום החופש הגדול 2013

החופש הגדול הזה ייכנס להיסטוריה בתור החופש שעבר לי הכי מהר אי פעם. יכול להיות שבגלל זה נפלו עלינו החגים בספטמבר? אני תוהה.
השנה הייתה שונה משנים קודמות בכך שהשנה אני פרילאנסרית ועובדת מהבית, כך שבסיום הקייטנות והגן הפרטי, הילדים היו איתי בבית, אבל אני למעשה הייתי בעבודה. בשנים הקודמות הייתי בחופש (או מובטלת – בשנה שעברה) וכל הזמן שלי בעצם היה מכוון ומוקדש לילדים.
להפתעתי המצב הזה הוכח כקל יותר רגשית עבורי. אולי זה גם בגלל שהילדים כבר גדולים יותר, בני 7 וחצי ו-4, אבל אני חושבת שזה בעיקר בגלל שבשבועיים וחצי האחרונים של החופש הייתה לי למעשה לגיטימציה מוחלטת – בפניהם – לתת להם את האחריות להסתדר לבד מבלי שאהיה מצופה לשעשע אותם. כשאני כותבת לגיטימציה – אני מתכוונת לגיטימציה בעיני עצמי. לא להרגיש את הצורך להתנצל על כך שזמני אינו מוקדש בלעדית להם, למרות שאנחנו חולקים את אותו מרחב. אמרתי להם שעכשיו אימא צריכה לעבוד כך וכך זמן, והם צריכים להעסיק את עצמם, ואחר כך נבלה ביחד, והם קיבלו את זה בקלות וללא תלונות או השגות. כל כך פשוט!
כפעולה מקדימה לשבועיים וחצי האחרונים של החופש, הכנתי עם הילדים טבלה מדויקת של ימים, ובכל יום ציינו אלו פעילויות נעשה בבוקר ואלו אחר הצהריים. הקפדתי לרווח אותם (שלא יהיו 3 ימי יצירה רצופים) וגם הכנתי את הילדים מראש שזה רק תכנון והכל נתון לשינויים. בעלי תרם ימי חופש משל עצמו, סבתא לקחה על עצמה את אחד הבקרים, ואני הצלחתי, חוץ מלעבוד, גם לשמור על שגרת הפילאטיס ועל נוכחות בקורס שהשתתפתי בו וגלש לסוף החופש, ואפילו יצאתי לפגישת עבודה ארוכה באחד הימים.

אז לא נסענו לחו"ל או לנופש בארץ, אבל עשינו יום יצירה אחד בנושא מפלצות והילדים היו במוזיאון הטכנודע בגבעת אולגה עם אבא שלהם (בקרוב בסדרת fun במזגן). ניסינו לסדר את חדר המשחקים והתייאשנו. לקחתי אותם לקניות ב"חצי חינם", ביקרנו בספרייה העירונית, ישבנו בבתי קפה. הצלחתי לתאם להם כמה מפגשים עם חברים אחר הצהריים. ממש מינימום אטרקציות ויחד עם זאת, או אולי בזכות, שקט מחשבתי גדול. ביום האחרון שלפני תחילת שנת הלימודים ישבתי איתם בבית קפה והרמנו כוסית (של מיץ תפוזים) לכבוד סוף החופש, והרגשתי כל כך רגועה בהשוואה לשנה שעברה.

אז במבט לאחור, דווקא תקופת הקייטנות הייתה הרבה יותר מטלטלת וקשה עבורי. הספקתי פחות והרגשתי שיש לי פחות זמן לעצמי.

בחיים יש גם הפתעות.

כך מצאתי את יאיר באחד הימים. בשלב מסוים גם לילדים נמאס מהחופש הגדול והם שמחו לחזור לחיקה של מערכת החינוך.

כך מצאתי את יאיר באחד הימים. בשלב מסוים גם לילדים נמאס מהחופש הגדול והם שמחו לחזור לחיקה של מערכת החינוך.

 

מחשבות על ימי הסתגלות לגן

יאיר התחיל היום גן טרום חובה, גן עירייה. אני מודה שאין לי חששות מיוחדים וגם איני בוכייה כהרגלי. קיבלנו את הגן שרציתי, ויש אתו 5 ילדים מהגן הקודם ועוד 2 ילדים של חברות שלי. אמנם 35 ילדים זה ממש המון, אבל אני סומכת על יאירי שלנו שידע לזרוח ולהבריק. אני בטוחה שהוא יסתדר מעולה.

היומיים הראשונים בגן הם ימי הסתגלת. ביום הראשון נמצאים בגן עם ההורים בין 8:00 ל-10:00, ואחר כך חוזרים ב-14:00 להיכרות עם צוות היול"א (יום לימודים ארוך) עד 16:00. ביום השני הילדים בגן מ-8:00 עד 11:00 (ההורים רשאים להיות בגן עד 8:30), ואחר כך חוזרים שוב ליול"א מ-14:00 עד 16:00. מיום חמישי כרגיל.

תילי תילים של מילים כבר נאמרו על העניין הזה, על הטרטור של ההורים, על החופש שצריך לקחת מהעבודה ועוד ועוד. אני רוצה להסתכל על זה מכיוון קצת אחר. הכיוון של הילד.

אני לא פסיכולוגית ואין לי הכשרה חינוכית. אני בסך הכל אימא של שני ילדים מאוד מסוימים, כך שאני מסתכלת על זה לחלוטין מהמשקפיים שלי, ויכול להיות שאני טועה.

אני חושבת שהנוכחות של 35 הורים בגן ביום הראשון יותר מפריעה לילדים מאשר עוזרת להם.

עבור ילדים שההסתגלות קלה להם, כמו יאיר, הנוכחות של ההורה היא מיותרת.  כשהייתי אתו בבוקר בגן הוא התעלם ממני במשך 90% מהזמן. הוא חקר את החצר, שיחק עם החברים שלו מהגן הקודם, ואפילו במפגש לא ישב לידי, אלא ליד חבר שלו מהגן הקודם. מצד שני, הרעש והצפיפות שנגרמו עקב הנוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) די הלחיצה אותו. מה ילד כזה חושב בראשו? מה הנוכחות של ההורים אמורה לשדר לו? שהוא אמור לחשוש? שהוא אמור להזדקק לתיווך של ההורה? שהוא לא יכול להסתדר לבד גם אם הוא חושב שהוא כן יכול? ואיך הוא אמור לנוע בחופשיות בגן כשמסביבו כל כך הרבה מבוגרים?

יש ילדים שההסתגלות לא קלה להם. יש ילדים שנכנסים לגן שבו הם לא מכירים אף ילד. האם נוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) שזרים לו לחלוטין, בנוסף ל-35 ילדים שזרים לו לחלוטין, עוזרת לו או בעצם מפחידה הרבה יותר?

אני מדמיינת תהליך אחר. ההורים מביאים את הילד לגן ביום הראשון, נשארים כמה דקות, ואחר כך אומרים שלום. ילדים שצריכים יותר תמיכה –  הגננת מעודדת את הילדים שההסתגלות יותר קלה להם, לעזור לילדים שקשה להם. ההורים נשארים בקרבת מקום – לא בתוך הגן – וניתן להזעיקם בשעת הצורך, אם מתעורר כזה. אולי אני תמימה.

גם עניין השעות המקוצרות לא כל כך ברור לי. ילדים בטרום חובה בדרך כלל מגיעים ממסגרת גן אחרת, והם רגילים לסדר יום של גן (בטרום טרום חובה זה באמת אחרת, הם קטנים יותר). הייתי משאירה את זה לשיקול הדעת של ההורה ולרצון של הילד, האם להישאר או לעשות יום מקוצר. יאיר, למשל, לא הבין למה הוא צריך ללכת הביתה כל כך מהר, והיה מתוסכל ומבולבל. בבית הוא ממש הציץ כל כמה דקות בשעון כדי לראות מתי סוף סוף תגיע השעה לחזור לגן (ובסוף היום בכלל כעס ובכה שהוא צריך ללכת הביתה).

אני חושבת שמילת המפתח צריכה להיות גמישות. גמישות לצרכים של הילד ולאופי שלו. לצערי, גמישות היא לא דבר שמאפיין את מערכת החינוך או את המערכות בארץ בכלל. גם יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה לא.

 

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

שיחות על החיים עם הילדים #9

אני מניחה שזה היה צפוי, אבל זה עדיין בא לי בהפתעה. יאיר התחיל לדבר בלי הפסקה. כמובן שהפועל "לדבר" אינו מתייחס לשיחות בעינייני חולין, כגון איך היה בגן וכדומה, אלא רק לנושאים חשובים מאוד כגון זומבים, משחקי מחשב, מפלצות וכו'. הוא משוחח איתי על הנושאים הנ"ל שעות ארוכות ("משוחח" מתייחס למצב שבו הוא מדבר ממש מהר ברצף, אני לא מבינה כלום, אבל מהנהנת). אייל, מצידו, התמכר לתכנית "גלילאו" בחינוכית 23, שדרכה הוא לומד נושאים מדעיים שונים ומשונים (עם דגש על משונים), וטורח לחלוק איתי את כל הפרטים הקטנים – כגון על כך שזרעי פרג יכולים לגרום להתמכרות ועוד.
לא משעמם אצלנו. מתיש מנטלית, אבל לא משעמם.


ניתוח אופי
אני
: שיט, עקץ אותי יתוש.
יאיר: למה עקץ אותך יתוש?
אני: לא יודעת, תשאל את היתוש.
יאיר: הוא יתוש שובב.

אוצר מילים
יאיר
(לאייל): די כבר, טיפש קטן!
אייל: ואתה ראש תרנגולת מפוקפק בתוספת שניצל עם פירורי זבל מתועב.

ילד גורמה
אני
: מה נתנו לכם לאכול בקייטנה?
אייל: היה פיתה עם חומוס ופיתה עם שוקולד. אכלתי פיתה עם שוקולד.
אני: למה לא אכלת פיתה עם חומוס?
אייל: אני לא אוהב פיתה עם חומוס. אני אוהב רק חומוס בתוספת של גרגירים, פפריקה אדומה, שמן זית ופטרוזיליה. בצלחת.

ילד סלב
אני: ילדים, מחר אנחנו הולכים לצלמת מקצועית שתצלם אותנו צילומי משפחה בסטודיו שלה.
אייל: ואחר כך זה יופיע בעיתון או באינטרנט?

חשבון פשוט
יאיר
: חמש ועוד שש זה אחת עשרה.
אני: נכון! איך אתה יודע?!
יאיר: ספרתי את הזיבלונים.

פשוט מאוד
אייל מספר לי על איזשהו ניסוי שראה בתכנית גלילאו ושקשור בקוקה קולה.
אייל: ובמקום קולה אפשר להשתמש גם בבירה אנגלית, בירה גרמנית, ואפילו מים!
אני: מה ההבדל בין בירה אנגלית לבירה גרמנית?
אייל: הבירה הגרמנית באה בפחית ירוקה והבירה האנגלית באה בפחית כחולה.

הפעילות המועדפת על הילדים בימים אלו: רביצה עם חמודי מול הטלוויזיה (ולפני שכל האמהות העילאיות והמתנשאות נזעקות: כן, אני ממננת, והם רואים רק מוקלט מראש וכו').הם ממש ארוכים, השניים האלה.


הפעילות המועדפת על הילדים בימים אלו: רביצה עם חמודי מול הטלוויזיה (ולפני שכל האמהות העילאיות והמתנשאות נזעקות: כן, אני ממננת, והם רואים רק מוקלט מראש וכו').
הם ממש ארוכים, השניים האלה.

כבר אחרי אמצע החופש הגדול 2013

אחת האמירות הקלישאיות ביותר הן על איך שהזמן עובר מהר, אבל מה לעשות שזה נכון?? אני מרגישה שאני עדיין תקועה בזמן בחודש יוני, עדיין מעכלת את כל האירועים וההתרחשויות, והנה אנחנו כבר בתחילת אוגוסט, ולפני שאספיק למצמץ עוד כמה מצמוצים, פתאום תתחיל לה שנת הלימודים החדשה.
אחד הדברים שלמדתי על עצמי בחודשים האלו הוא שעם כל הכבוד לצורך שלי בשינויים ובגיוונים, אני עדיין מעכלת מעברים לאט, והרגש עובד אצלי שעות נוספות כל הזמן (לא שזו תובנה חדשה, אני הרי מסוגלת לבכות גם מפרסומות).

עוד לא הספקתי לומר שלום לשנת הלימודים, ואוטוטו אומרים שלום לחופשת הקיץ.

עוד לא הספקתי לומר שלום לשנת הלימודים, ואוטוטו אומרים שלום לחופשת הקיץ.

אז מה היה לנו?

באמצע יוני שפכתי על עצמי בטעות סיר של מים רותחים במהלך סינון פסטה. התוצאה – כוויה אדומה מטורפת על כל הבטן עם שלפוחיות ענק, שבוע וחצי של בטן חבושה ועוד שבוע של בטן מגרדת בטירוף. לא יכולתי להתכופף, התהלכתי עם גב נטוי אחורה כמו הריונית, ולא עשיתי ספורט במשך שבועיים. זה ביאס אותי ברמות קשות.

האחיות בקופת חולים שאלו אם היא לפחות היתה טעימה, ואני בכלל לא אוכלת גלוטן.

האחיות בקופת חולים שאלו אם היא לפחות היתה טעימה, ואני בכלל לא אוכלת גלוטן.

בסוף יוני אייל קיבל בבית הספר "תעודת פליאה". זו הוקרה שילדים מקבלים על תהליך או שינוי משמעותי שביצעו, ואייל קיבל אותה כהוקרה על תהליך ההתמודדות שלו עם ה-ADHD והעבודה האדירה שהוא משקיע. זה היה מאוד מאוד מרגש, וכך גם נולד לו פוסט התודה לכל נשות המקצוע שמלוות אותנו בתהליך הזה.

 

אייל מקבל תעודת פליאה

אייל מקבל תעודת פליאה

אחר כך היו לנו 2 מסיבות סיום: בחוג "טררם" של אייל ובבית הספר. אייל כיכב במופע הסיום של טררם, רקד כל כך יפה, והיה גבוה, חתיך, מקסים, מעלף וכל כך גדול!! עוד לא סיימתי לנגב את דמעות ההתרגשות מהמופע, ולמחרת התקיימה לה מסיבת הסיום של כיתה א', וכמה ימים אחרי זה הוא גם קיבל תעודה.

מופע סיום חוג טרום טררם. לאייל נורא יפה צבע סגול, מסתבר.

מופע סיום חוג טרום טררם. לאייל נורא יפה צבע סגול, מסתבר.

רשמנו את אייל לשתי קייטנות בקיץ – קייטנה של המכון של אריקה לנדאו וקייטנת "בראש חושב" של אתגרי חשיבה. הקייטנה של אריקה לנדאו התקיימה בבית הספר להנדסאים באוניברסיטת ת"א. בעלי הביא אותו לשם בבוקר, הוציא אותו בצהריים ולקח אותו אליו לעבודה עד הערב. היה לי קשה מאוד בתקופה הזו. אני רגילה לראות את אייל כל יום בצהריים, ובמשך 3 שבועות ראיתי אותו רק בערב. הרגשתי שאני לא בשליטה על מה שקורה, ועכשיו כשאני מסתכלת אחורה, אני גם לא חושבת שהקייטנה התאימה לו. הוא לא מצא את עצמו בקבוצה ובפעילויות, ולמרות שקיווינו שקייטנה שמיועדת למחוננים תקדם אותו גם מבחינה חברתית וגם אינטלקטואלית, לא נראה שזה קרה. היתרון היחיד היה שיצא לי כך לבלות עם יאיר לבד אחר הצהריים ולהעניק לו קצת יותר תשומת לב. כל יום הלכנו ביחד מהגן ודיברנו לנו, וזה היה מקסים.

דברים שרואים בדרך חזרה מהגן. אמנות אורבנית הוד-השרונית.

דברים שרואים בדרך חזרה מהגן. אמנות אורבנית הוד-השרונית.

ובהקשר הזה הדהד לי עוד יותר בראש משפט של יעל דורון יבין שמאוד אהבתי – "אמהות מרוויחות פעמיים כי הן נמצאות ליד הילדים שלהם".
הקייטנה השנייה מתקיימת לא רחוק מהבית, ונראה שאייל יותר מתחבר לפעילות שם, שכוללת שחמט, משחקי קופסה כמו מונופול ורמיקוב, שעשועי מדע ועוד כל מיני. אני רואה אותו כל יום ב-13:00 אז גם לי יותר קל…

גם בגן של יאיר התקיימה לה מסיבת סיום, שבה הוא רקד, ושר ועשה צחוקים, והיה חמוד נורא וגבוה להפליא. מאז נראה שהוא נתן "קפיצה" התפתחותית קלה, כי הוא לא מפסיק לדבר ולספר לנו כל מיני דברים על זומבים ומשחקים וכאלה, או בקיצור להתנהג כמו אייל.

יאיר במסיבת הסיום. כבר לא תינוק.

יאיר במסיבת הסיום. כבר לא תינוק.

תוך כדי ובלי לשים לב בילינו המון. הייתי עם הילדים ב-3 סרטים ("בית ספר למפלצות", "עף על הקרנף" ו-"גנוב על המיניונים"). הייתי עם אייל בסדנת קומיקס של אורי פינק. ביקרנו בגן לאומי עין אפק, ב"לגעת בחיות" בקיבוץ גבעת חיים איחוד, במוזיאון אילנה גור, בנמל יפו, במיני ישראל ובמוזיאון הימי הלאומי בחיפה. הייתי בטקס פתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים, בשתי הופעות של יגאל בשן, בהופעה של הפט שופ בויז ובהופעה של אתניקס. הייתי עם הילדים בגינה הציבורית, בגלידרייה השכונתית ובבתי קפה. מזל שיש את הפייסבוק שמתעד את כל זה, ואחר כך אני מתפלאת כשאנשים טוענים שאנחנו מבלים כל הזמן…

 

פט שופ בויז בהיכל נוקיה

פט שופ בויז בהיכל נוקיה

יגאל בשן בברל'ה מיוזיק קלאב

יגאל בשן בברל'ה מיוזיק קלאב

בגינה הציבורית ליד הבית

בגינה הציבורית ליד הבית

בגלידריה השכונתית

בגלידריה השכונתית

בל נשכח שני אירועים חשובים שקרו החודש – קייט ילדה את ג'ורג', ועינת חברתי ילדה את לירון. מזל טוב לשתיהן :-)

השבוע הוא השבוע האחרון של הגן של יאיר ושל הקייטנה של אייל, ומשבוע הבא הם בחופש עד סוף אוגוסט. אני מקווה שאצליח לשלב בין חופש איתם לבין היותי פרילאנסרית שעובדת מהבית. בכנות – אין לי מושג איך עושים את זה.

 

סדנת קומיקס עם אורי פינק במוזיאון הקומיקס בחולון

אורי פינק הוא קומיקסאי ידוע, ורבים מאיתנו "גדלנו עליו" ועל המדור שלו ב"מעריב לנוער", "זבנג". אורי מוציא גם מגזין קומיקס חודשי בשם "זבנג", שלו יש אח צעיר יותר בשם "זבנגל'ה". לכבוד השקת מגזין "זבנגל'ה" (שעד כה יצאו לו 6 או 7 גיליונות), נערכה במוזיאון הקומיקס בחולון סדנה עם אורי, ואני ואייל הוזמנו להשתתף. אייל מאוד אוהב קומיקס, ואף מנסה את כוחו ביצירת קומיקס משל עצמו, והוא שמח מאוד ללכת לסדנה.

 

אורי פינק הוא אדם נחמד ומשעשע מאוד. הוא סיפר לנו על איך התחיל זבנגל'ה, על ההשראה שהוא שואב מהבנות שלו, ועל שלבי התהליך של יצירת הקומיקס.

הרעיון והסיפור בעיפרון על דף

הרעיון והסיפור בעיפרון על דף

עדיין ידנית, אבל מחולק לריבועים לפי הסיפור

עדיין ידנית, אבל מחולק לריבועים לפי הסיפור

הגיע הזמן לצייר

הגיע הזמן לצייר

בסוף צובעים

בסוף צובעים

אורי הראה לנו איך מדמות בסיסית חסרת מאפיינים, אפשר ליצור כל דמות שהיא, למשל את הענק הירוק או אפילו… את אורי פינק עצמו. פשוט צריך להוסיף לו מאפיינים שונים שמייחדים אותו.

אורי מצייר את הענק הירוק

אורי מצייר את הענק הירוק

אורי פינק מצייר את אורי פינק

אורי פינק מצייר את אורי פינק

האיש והדמות

האיש והדמות

הילדים קיבלו דפים עם ציור של הדמות הבסיסית והתיישבו ליצור ממנה את הדמות שלהם. אייל צייר רובוט שחלק ממנו הוא תנור שאופה עוגות תותים.

האמן אייל זוסימן בעת עבודתו

האמן אייל זוסימן בעת עבודתו

האמן אייל זוסימן ויצירתו

האמן אייל זוסימן ויצירתו

בזמן הזה אני הסתובבתי קצת במוזיאון. מוצגת בו תערוכה מאוד מעניינת (למבוגרים, לא לילדים) על קריקטורות פוליטיות בנושא השלום לאורך השנים. יש גם חנות עם כל מיני ספרי קומיקס ישראלים מגניבים שלא רואים בחנויות הרגילות. בחצר המוזיאון עומדות דמויות של קריקטורות של הישראלי הצבר בכל מיני גרסאות.

חצר מוזיאון הקומיקס בחולון

חצר מוזיאון הקומיקס בחולון

אייל ממש נהנה, ו"זבנגל'ה" הוא עיתון חמוד ביותר. אייל ישב וקרא את הגליון הראשון בשקיקה מבלי לזוז.

אייל קורא את זבנגל'ה

אייל קורא את זבנגל'ה

במוזיאון יש אירועים שונים בנושאי קומיקס (חלקם בחינם) ואפילו קייטנה בקיץ. שווה לעקוב.

 

 

 

 

 

הנשים של אייל ושלי

תמיד הייתי מוקפת בנים – בכיתת ההאצה במתמטיקה, בתואר במדעי המחשב בטכניון, בקורס ניתוח מערכות, ביחידת המחשבים ובלהק מודיעין בצבא. הידידים הכי טובים שלי היו גברים. פעם אחת אפילו יצאתי לסדנת שטח לקצינים מצטיינים – אישה יחידה ביחד עם 18 גברים.
ואז הפכתי להיות אימא, והנשים החלו לכבוש אט אט את מקומן בעולמי – חברות, אמהות אחרות, גננות, סייעות.
בשנה האחרונה עברנו תהליך עם אייל – שנה ראשונה בבית הספר, ביחד עם אבחון ADHD והתחלה של טיפול בריפוי בעיסוק וסדנה למיומנויות חברתיות. פתאום שמתי לב שכל אנשי המקצוע שמסביבנו הן למעשה נשות מקצוע, ולכולן חלק מאוד משמעותי בחיים של אייל ובחיינו.

ורציתי להגיד להן תודה ♥

תודה לצוות החינוכי בבית הספר של אייל – המנהלת, היועצת, המחנכת והמחנכת המחליפה – על האכפתיות, על הזמן, על ההקשבה ועל המחשבה. הן עשו בשבילו כל כך הרבה השנה.

תודה לצוות של מרפאת קשב וריכוז של "כללית" – המזכירה המקסימה, המאבחנת הראשונית, המאבחנת של מבחן הTOVA והפסיכיאטרית המטפלת. בזכותן התהליך היה קל וזורם, גם אם ארוך.

תודה למרפאה בעיסוק, שהצליחה למצוא את הדרך הטיפולית למרות שאייל הוא לא ילד "לפי הספר", שתומכת ונותנת לנו כלים, ושבזכותה התמכרנו למשחקי קופסה.

תודה למדריכת הסדנה למיומנויות חברתיות, על הסבלנות וההבנה וההכלה וההקשבה, גם לאייל וגם לנו.

תודה למנהלת של "טררם", שמצאה לאייל את הקבוצה שמתאימה לו, ותודה ענקית לתו, מדריכת חוג "טרום טררם", שליוותה אותו באהבה ובתשומת לב במשך כל השנה, והקדישה לו תפקיד חשוב במופע הסיום, שממש רומם אותו מכל בחינה. והיא רק בת 22.

תודה לפסיכולוגית שלי, שעוזרת לי להבין ולקבל, שמייעצת ומנחה אותי.

תודה לעינת חברתי, שעזרה לי מאוד בהתחלה לקבל את כל התהליך הזה, להבין את כל הפרטים, ושעדיין מלווה אותי, ותודה לכל החברות שמתעניינות ומקשיבות לכל מה שיש לי להגיד.

אייל הוא ילד מחונן עם ADHD, וזה מצב שמצד אחד מוכר וידוע, ומצד שני יוצא דופן במרקם החברתי, ובהחלט מאתגר. היה לי חשוב, מעבר להוקרה ולהודיה, גם לשתף בכל המארג הסביבתי של המצב הזה, כי כשהתחלנו את התהליך, הייתי מאוד מבולבלת, מרגישה חסרת ידע וחסרת אונים. התברכנו באמת באוסף נדיר של נשות מקצוע שעוזרות לנו, וזה לא היה קורה אם לא הייתי יודעת לשים בצד את מערבולת הרגשות החונקת ולתת להן גישה ודריסת רגל בעולם שלנו. הסתרה והכחשה לא מביאות לשום מקום. שיתוף ופתיחות כן.

 

באהבה, מאייל ומאיתנו

באהבה, מאייל ומאיתנו