פוצפוץ המתוק שלי (כלומר… יאיר) חגג ביום שישי האחרון יום הולדת שנתיים. גם השנה, יום ההולדת שלו תפס אותי קצת לא מוכנה. כלומר, ברור שאת העוגה והמסיבה ואת כל האקשן שמסביב אני מתכננת כבר מזמן, אבל תוך כדי זה די הדחקתי את העובדה שילד בן שנתיים הוא כבר, ובכן, ממש לא תינוק. אני חושבת שזה קשור לעובדה שאייל היה שונה מיאיר בגיל הזה. אייל כבר דיבר בצורה שוטפת והיה ממש איש קטן. יאיר עוד לא מדבר (חוץ מכמה מילים וביטויים שימושיים), ורק ביום שישי האחרון פתאום הסתכלתי עליו ממש, ושמתי לב לכמה שהוא גדל. הקלישאות על איך שהזמן עובר מהר ואיך זה שילד שני גדל בצורה שונה היכו בי.

יאיר, כשמו, הוא ממש סטיקלייט קטן ושמח. צוחק, צוהל, אוהב לכייף, לרקוד ולשמוע מוזיקה. סוכריה מהלכת. בגלל המראה השבדי שלו הוא מושך המון תשומת לב, והוא ללא ספק אוהב את זה, ומודע לכמה שהוא חמוד והורס. לפעמים נדמה לי (ואולי לא כל כך נדמה לי) שהוא מצפה שיוותרו לו בגלל שהוא חמוד כזה (וזה באמת לא קל לשמור על פרצוף רציני מולו). מצד שני, הוא אחד הילדים היותר ממולחים ודעתניים שאני מכירה. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא אוהב, עקשן ועומד על שלו, עושה "דווקא" סידרתי (בחינניות ובחיוך, אבל "דווקא"…). פשוט אישיות!

השנה הזו שבין גיל שנה לגיל שנתיים לא היתה קלה. יאיר התחיל ללכת, הפך לטורנדו, כמעט גרם לי להתקף לב כמה פעמים ואף ביקר פעם אחת במיון בשניידר. בקיצור, כל דבר שילד נורמאלי בגילאים האלו עושה, ואייל לא עשה מעולם. השנה למדתי שכל ילד הוא עולם, יש לו את המאפיינים וההתנהגויות שלו, והסוד הוא הנינוחות, הגמישות והיכולת להתאים את עצמך לילד.

בשנה הקרובה יאיר יתחיל ללכת לגן פרטי "של ילדים גדולים" (קבוצה של כ-25 ילדים, אחרי המשפחתון החמים והקטן), נתחיל גמילה מחיתולים, מתישהו נעביר אותו למיטה רגילה, הוא יתחיל לדבר, תספורת ראשונה… כמה אירועים מחכים לנו! נראה לי שבפוסט של שנה הבאה אני אהיה עוד יותר בשוק מאיך שהזמן עובר 🙂

אהבתי את רשימת 10 הדברים על יאיר מהפוסט על יום הולדת שנה, אז החלטתי להמשיך במסורת ולהנפיק רשימה כזו גם השנה:

1. יאיר הרוס על דברים עם גלגלים: אוטובוסים, מכבי אש, טרקטורים, דחפורים, משאיות, אופנועים, אופניים, מכוניות, רכבות… אלו כמעט הצעצועים היחידים שהוא משחק איתם.

2. יש לו שמיעה מדהימה. הוא מסוגל לזהות קולות (במיוחד של כלבים) ממרחק עצום, והרבה פעמים מסב את תשומת ליבי לצלילים שלפני כן לא שמתי לב אליהם. האירוניה היא שבגלל שהוא עוד לא מדבר, שלחו אותנו מטיפת חלב לבדיקת שמיעה…

3. אוצר המילים שלו מורכב מהמילים והביטויים הבאים, בהם הוא משתמש אך ורק לפי הצורך, כדי לא לבזבז: אבא, אמא, את זה, לא רוצה, כן,  מים, ביי, נגמר, אין, יש, זוז! סע! לא שלך! אל תיגע! מה יש לך! (סימן הקריאה במקור…)

4. הוא מאוד מאוד אוהב את התוכנית "מגלים עם דורה". אייל התחיל את הטרנד הזה בבית, ויאיר ממשיך את דרכו באדיקות (אייל כבר עבר הלאה). למזלי שניהם אינם ילדים חובבי מרצ'נדייז, כך שנזק כלכלי אין פה.

5. הוא מאוד אוהב עגבניות, פסטה (בלי רוטב), סלמון (ודגים באופן כללי), בננות, אקטימל ויוגורטים שונים (בעבר היה הרוס על יוגורט מולר, היום אוהב יוגורטים לבנים, מי יודע מה יהיה מחר…). הוא דורש לטעום כל דבר שמישהו אחר אוכל לידו, אבל חוץ מלטעום הוא בדרך כלל לא עושה עם זה הרבה…

6. הוא ישן בלילה עם בובת עכבר (מאיקאה), העונה לשם "עכברי". פעם אחת עכברי נעלם, והפכתי חצי בית עד שמצאתי אותו ישן לבטח מתחת לשמיכת הפוך במיטה שלנו.

7. מאז שהתחיל ללכת "ברצינות" הוא לא מסכים לשבת יותר בטיולון, אלא אם כן כמובן מישהו או משהו אחר יושב שם, ואז הוא פשוט חייב.

8. יש לו קשר לא רע עם החתולים שלנו. הם כמובן חצי מתעבים-חצי פוחדים ממנו, אבל הוא למד לתת להם להריח את האצבע שלו לפני שהוא מלטף אותם, וגם ללטף אותם בעדינות, כך שהם לעיתים מרשים לו להתקרב אליהם. הכי מצחיק זה לראות אותו עם כלבים – הוא מתנהג אליהם כאילו היו חתולים (תוקע להם אצבע באף, כדי שיריחו…). הוא גם קצת חושש מכלבים, בגלל הנביחות.

9. הוא אוהב לזרוק דברים לפח, לנקות את השולחן במגבון, ומקפיד לסגור דלתות פתוחות של ארונות. לא אכחיש שלפעמים אני מסנג'רת אותו שיזרוק בשבילי דברים לפח…

10. הוא מאוד אוהב את אייל, ומנסה לחקות אותו. הוא מחבק ומנשק אותו, וגם נוהג לחבוט בו להנאתו, לטפס עליו ולקפוץ עליו (כי הוא יודע שאייל לא יחזיר לו…). אייל, מצידו, גם הוא מחבק ומנשק אותו ומתייחס אליו מאוד בסבלנות (לפעמים בא לי להגיד לאייל שזה לא נורא אם אח גדול מעיף איזו כאפה מבוקרת לכיוון אחיו הקטן… אני לא יודעת איך הוא עומד במכות של יאיר בלי להחזיר לו). הם התחילו לשחק ולבלות ביחד וזה כל כך כיף!

יאיר שלי, אין מילים לתאר עד כמה אני אוהבת אותך! אתה אחד, יחיד ומיוחד! נשיקות ודגדוגים מאמא.

כל אמא לפעוט בוודאי מכירה את המונח "לשבת עם הילד". הכוונה להקדיש לילד זמן איכות, שבו את משחקת איתו במשחקי לוח שונים (לוטו ראשון שלי) או משמיעה לו מוזיקה או מקריאה לו ספרים או עוסקת עימו בפעילויות דידקטיות כאלו או אחרות.
יש לי רק שאלה אחת בקשר לעניין הזה.

זה חובה?

אני אחשוף בפניכם את האמת, ואקח את הסיכון שאסמן את עצמי כאמא לא אכפתית ועצלנית.

האמת היא, שכשאני חוזרת מהעבודה ולוקחת את יאיר מהגן (יש יום בשבוע שבו אנחנו מבלים רק שנינו עד זמן הרחצה, כי אייל בחוג), הדבר האחרון אחרון שבא לי לעשות זה "לשבת איתו".

בא לי לחבק אותו, לדגדג אותו, לתת לו לקפוץ עליי, לדבר איתו, ללטף ביחד את חתולי…. לא בא לי "לעשות", בא לי פשוט להיות איתו, לזרום איתו ועם מה שהוא עושה. לפעמים זה אומר להקריא סיפור, כי בא לו, ולפעמים זה אומר לשכב על הספה ולתת לו להעיף עליי כריות, כי בא לו.

את המשפט הקודם היה אפשר לגזור ולהדביק בכל ראיון עם אמא-סלב במוסף "זמנים מודרניים" / "לאישה" / דומיהם. האמת היותר מרה היא שאני פשוט עייפה. אני כל כך כל כך עייפה כשאני חוזרת מהעבודה, ש"לשבת איתו" נראה לי כמו עינוי סיני. הרבה הרבה יותר כיף לי להתחבק איתו ולתת לו לקפוץ עליי.
אני משכנעת את עצמי, שאחרי יום שלם במשפחתון, זה גם מה שטוב לו.
מי יודע, אולי אני גם צודקת.