עפיפונים

ביי ביי 2012, שלום לך 2013

אני משאירה את 2012 מאחוריי בלי היסוסים. זו היתה שנה קשה ומתישה. הייתי חולה כל הזמן, חסרת אנרגיות, מתוסכלת, עצובה, מעלה עוד ועוד במשקל, לחוצה, מרגישה לא בנוח. שנה מבאסת, שגם אם היו בה כמה נקודות אור, טוב שנגמרה.
יש בי תחושה ותקווה ש-2013 תהיה הרבה הרבה יותר טובה. אני מרגישה ש-7 השנים הרעות בדרכן לחלוף, ו-7 שנים טובות יבואו אחריהן.

בשביל לקדם את השנה החדשה כמו שצריך, גייסתי את הילדים למלאכת יצירה וקישטנו קצת את הבית.

wreath כוכבים מגנטי לקישוט דלת הכניסה

wreath כוכבים מגנטי לקישוט דלת הכניסה

שרשרת הטבעות עשויה ממנקי מקטרות מטאליים. רעיון גאוני שלקחתי מהבלוג cakies.

שרשרת הטבעות עשויה ממנקי מקטרות מטאליים. רעיון גאוני שלקחתי מהבלוג cakies.

וגם אירחנו חברים למסיבת סוף שנה. הילדים שיחקו, אנחנו אכלנו ודיברנו, היה מעולה.

מארחים חברים לכבוד סוף השנה

מבחינת סיכום השנה בבלוג, פרסמתי השנה 54 פוסטים, שזה בממוצע 4.5 פוסטים בחודש, כלומר בערך פוסט בשבוע. בסך הכל תדירות יפה לדעתי. אני מקווה לכתוב בתדירות גבוהה יותר ב-2013. יש לי הר של רעיונות לפוסטים שאני רוצה לכתוב, ואיכשהו אני לא מגיעה לזה…

חוץ מהקושי הכללי, ב-2012 קרו גם כמה דברים טובים.
ה-אירוע של 2012 הוא כמובן אימוצו של חמודי החתול. אימצנו אותו מצער בעלי חיים רמת גן לכבוד יום הולדתו ה-6 של אייל, והוא הפך לחתול השלישי של הבית. אמנם בהתחלה הוא עשה לא מעט צרות, אבל הוא כל כך מקסים וכל כך טוב עם אייל, ויש אוקיינוסים עמוקים של אהבה בין השניים, שאין לי ספק שזו אחת ההחלטות ההוריות הכי טובות שאי פעם עשינו.
חוץ מזה, היינו בברלין וגם בלונדון. הייתי בהופעה של דודו אהרון. התחלתי לעשות זומבה פעמיים בשבוע. הכרתי כמה נשים מקסימות ורכשתי לי חברות חדשות. הכנתי מלא עוגיות עם הילדים, אבל ממש המון. קראתי את סדרת "משחקי הרעב" וראיתי את הסרט המעולה פעמיים,  ובכלל קראתי כמה וכמה ספרים מעולים השנה.

ומה אני מאחלת לעצמי שיקרה ב-2013? על כך יהיה עוד פוסט נפרד ומפורט, אבל בגדול אני מקווה שמצבי התעסוקתי יתייצב (התחלתי לעבוד כפרילאנסרית ב-1/3 משרה, ואשמח לעוד 1/3), שהבריאות תהיה טובה, שאבלה כמה שיותר – גם עם בעלי וגם עם חברות, ושאגביר את העיסוק בספורט, כי זה עושה לי טוב.

שתהיה לכולכם שנה מעולה, מעצימה וכיפית. בואו ננסה כולנו להסתכל קדימה בתקווה, כמו דקסטר.

דקסטר סופרסטאר. שנה אזרחית טובה ממנו וממני.

דקסטר סופרסטאר. שנה אזרחית טובה ממנו וממני.

 

לכל סיום יש התחלה חדשה

וכל דרך היא דרך קשה.

בפוסט לא בכל מחיר הגבתי על כתבה שפורסמה בדה-מרקר על נשים בנות 30+ העוזבות את שוק העבודה. ראו מה זה – בחודש האחרון גם אני נמצאת בסטטיסטיקה. לפני תחילתה של קייטנת אימא לקיץ זה עזבתי את מקום עבודתי, מסיבות משפחתיות ואישיות.
בעשר (וחצי) השנים האחרונות אני עוסקת בניתוח מערכות, ניהול פרויקטים וניהול מוצר. בתפקידי האחרון הייתי מנהלת מוצר באתר האינטרנט של שירותי בריאות כללית.
בנוסף לכך יש לי ניסיון עשיר בכתיבה וניהול של בלוגים ואתרי אינטרנט, ניסיון בניהול דפי פייסבוק, וידע נרחב בתחומי האינטרנט והמדיה החברתית.
וחוץ מזה שאני סופר-מקצועית ותותחית-על, גם מאוד מאוד כיף לעבוד איתי 🙂 (ולא רק בגלל שאני מביאה עוגות מאפה ידיי לעבודה מידי שבוע…)

אני מחפשת משרה חלקית באזור השרון, או כעבודה מהבית, בתחום האינטרנט, כתיבה או מדיה חברתית.

יש לכם עבודה להציע לי? אשמח לשמוע 🙂

בינתיים אני מסתגלת למצבי החדש בבית (מצב שמעולם מעולם לא הייתי בו), לוקחת את אייל מבית הספר בצהריים וכל זה.  זה מקל מאוד מאוד על אייל ועל ההסתגלות שלו לכיתה א', ומקל עליי לקבל את הבחירה שעשיתי.

במקביל אני מנסה לחשוב על כיוונים נוספים שאליהם אוכל לרתום ולכוון את הכישרונות שלי, אולי להקים עסק קטן, אני שומרת על האופציות פתוחות.

 

ד"ר סוס

משבר

אני מנסה לאזור כוחות במשך 3 השבועות האחרונים כדי לכתוב את הפוסט הזה.
לפני כמעט 3 שבועות פשוט נשברתי. הפסקתי לנהל רישום של מה שאני אוכלת. הפסקתי בכלל לשים לב למה שאני אוכלת. הפסקתי ללכת לקבוצה. הדבר היחיד שהתמדתי בו זה זומבה פעמיים בשבוע (חוץ משבוע אחד שבו המדריכה נפשה בכרתים ואני סבלתי מייסורי גמילה).
נשברתי כי אחרי שעברו חודשיים מאז שהתחלתי את התהליך הזה, אני לא רואה תוצאות, ואני לא מצליחה לגלות מספיק אורך רוח בשביל להתמיד עד שאני כן אראה תוצאות.
בחודשיים האלו ירדתי 3 וחצי קילו, אבל במראה אני לא רואה שום שינוי. אני כן מרגישה שינוי קל בצורה של הגוף, ויש מכנסיים שנסגרים עליי עכשיו (אמנם בקושי, אבל נסגרים) שלא נסגרו עליי קודם.
אבל במראה אני לא רואה שינוי, וזה מתסכל אותי מאוד מאוד מאוד.

ד"ר אופירה שאול אומרת שכדי להצליח בתהליך כזה, צריך להפסיק לשפוט את עצמנו כל כך לחומרה. צריך להעצים את עצמנו במקום להחליש. צריך לראות את עצמנו בעיניים של הצלחה ולא של כישלון. צריך להתייחס לעצמנו מתוך חמלה וטוב לב.

אני לא יודעת איך עושים את זה.

אני מודה שאני עושה בדיוק ההפך. אני מלקה את עצמי כל הזמן: על כך שלפני שנה הייתי 10 ק"ג פחות. על כך שלפני שנתיים הייתי 20 ק"ג פחות. על כך ששום דבר לא עולה עליי. על כך שלדעתי אני נראית נורא ואיום.

אני לא יודעת איך לצאת מזה.

בשבוע הבא אתחיל ללכת שוב לקבוצה, ואני מקווה שזה יעזור לי לעשות kick-start מחדש.

השאלה היא איך אני גורמת לעצמי להאמין בי מחדש.

חמלה וטוב לב. אני אשתדל לזכור את זה.

 

יום הולדת 9 לבלוג עפיפונים

תשע שנים עברו מאז שהתחלתי לכתוב כאן תחת השם "בלה בלה בלוג", שאחר כך השתנה לשם "עפיפונים". השנים עברו, הילדים נולדו, תואר שני התווסף לו בדרך, השתחררתי מצבא קבע ועברתי לאזרחות, צברתי עוד ועוד ניסיון במקצועי (ניתוח מערכות, ניהול פרויקטים וניהול מוצר), עליתי וירדתי ועליתי במשקל, אהבות, אכזבות, הצלחות, כישלונות, דיכאונות (אחרי לידה ואחרי בכלל), ולצד כל אלו – הבלוג היה והינו פינה קבועה שמאפשרת לי לכתוב. אני אוהבת לכתוב ואני אוהבת לחלוק ולשתף. יש תקופות שאני עושה זאת בתדירות גבוהה יותר, יש תקופות שפחות, אבל הבלוג תמיד פה ומחכה לי, איזשהו עוגן יציב בחיים המודרניים התזזיתיים והסוערים.

איך חוגגים יום הולדת לבלוג? ועוד בן 9?

הגרלות, מתנות וכאלה אין לי להציע. לבלוג אין ספונסרים או מפרסמים (לצערי) ואני בעצמי לא יוצרת או בעלת עסק.

במקום מתנות, אספתי צרור פוסטים מהעבר שיקרים לליבי, ואני מגישה לכם אותם לקריאה ראשונה/חוזרת. 9 פוסטים ל-9 שנים:

לא בכל מחיר (תגובה לכתבה על נשים בנות 30+ שיוצאות משוק העבודה)
אל האופק (פוסט אישי כאוב שכתבתי אחרי הלידה של יאיר, שלצערי זכה רק לכמה תגובות מעליבות והזויות, שבסוף מחקתי. אולי עכשיו יהיה התיקון)
השרביט – או – רק על עצמי לספר ידעתי (10 דברים שאולי לא ואולי כן ידעתם עליי)
יום האמהות (על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל)
יוצאת מהכלים (שיטה מעניינת להתמודדות עם כעסים)
חגים, רבותיי, חגים (בהקשר לראש השנה)
אשת חיל (פוסט תסכול)
מדריך אופנתי לאימהות לבנים קטנים – מה לא ללבוש (הכי קרוב שאגיע לפאשיוניסטיות, כנראה)
שקיות (הצצה לחייה של בת למשפחה פולנית)

 

ואם שאלתם את עצמכם, איזו מתנה הבלוג ישמח לקבל, הנה כמה הצעות עפיפוניות:

1.what a novel idea
2. שלומית אופיר 3. שלומית אופיר 4. שלומית אופיר 5. שלומית אופיר
6. hug fish and orange
7. מיה גלונסקה 8style me pretty
9. crafting 4 cause
10. kitchen fun with my 3 sons

 1. Bella Bobbin 2. bentoriffic 3. meadow on the ledge 4. Paint My Name
5. Meet the Dubiens 6. A Beautiful Mess 7. silver pebble

ועכשיו ברצינות. אני מאחלת לעצמי ולבלוג פנאי רגשי, מחשבתי וקלנדרי לכתיבה, שהבלוג יצבור מסה גדולה של קוראים, שהזדמנויות חדשות ושרק דברים טובים יבואו לפתחי בזכותו.

תודה לכל מי שקורא, עוקב, עושה לייק ומגיב. הרבה יותר כיף לכתוב בידיעה שהמילים מצליחות להגיע למישהו. שנה טובה ומוצלחת לכולם!

שלום כיתה א'. שלום חרדות.

 

כשאייל סיים את גן חובה לא התרגשתי בכלל. רק עכשיו אני מבינה למה. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי שהוא לא למד ולא התקדם בכלום. לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מההורים. אפילו חוג שיתאים לו ושגם יתאים מבחינת השעות לא הצלחתי למצוא. הייתה לי תחושה קשה של שנה מבוזבזת.
כשכולם סביבי דיברו על ההתרגשות הזו שמלווה את סיום גן חובה ועלייה לכיתה א', אני הסתכלתי על זה מהצד ורק אמרתי לעצמי שטוב מאוד שהשנה הזו נגמרה.

ואז הגיע היום של אספת ההורים של תלמידי כיתות א', והבנתי שזה אוטוטו קורה. נדע מה השיבוץ הכיתתי. עדיין לא עטפנו את המחברות והחוברות. צריך לחשוב עם מה לשלוח אותו לארוחת עשר. פתאום גיליתי שצריך גם לקנות ציוד לשיעורי אמנות, שאיכשהו חמקו ממני ברשימת הציוד הכללית.
מחברת שפה צריכה להיות עטופה בכחול ומחברת חשבון באדום. בקלמר צריכים להיות תמיד הפריטים האלו והאלו.
ביום הראשון באים בחולצה לבנה ובשאר הימים בחולצה חלקה. צריך להגיע עד 8:00 ולא לאחר.
ליד מי יישב בכיתה? מה יעשה בהפסקות? האם המורה תבין אותו? האם יהיה לו טוב?

הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס מהבטן בדרך לעיניים, וניסיתי בכוח לעצור אותן בעודן בגרון.
פתאום הכל נראה לי קצת גדול עליי, כל החוקים והסדר האלו. מין אחריות כבדה שכזו. התחלתי לחשוש שפזרנות המחשבה וה"fuzzy logic" שלי יכבידו על אייל. נכנסתי ללחץ. איזו מין אימא אני? האם אני אימא טובה מספיק? האם אני מסוגלת לתת לו כלים להצלחה במסגרת הבית ספרית? זה נראה לי באותו רגע כמו מאמץ על אנושי.

"תנשמי!", אני פוקדת על עצמי, "תרגעי!". ברור לי שרוב הלחץ מקורו במחשבות שלי ותו לא, בילדה שאני הייתי ולא בילד שהוא אייל. אני הייתי חסרת ביטחון כל כך, התביישתי לדבר, פחדתי.
אייל הוא לא כזה. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו מתנהל מול המדריכה בסדנת סושי לילדים, קורא לה שתבוא לבדוק את התוצרים שלו, תובע את תשומת הלב שלה. ראיתי אותו מדבר עם מלצריות ועומד על כך שיקבל את מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת אם גם במסגרת החינוכית הוא יתנהג ככה, אבל אין לי ספק שיש לו את הכוח ואת הביטחון.

ואני? אני צריכה לתת למבוגרת שבי להתנהל ולנהל אותי, ולא לילדה שבי.

כמו שאישה חכמה אחת אמרה פעם:

מחנכת הכיתה נראית מקסימה. אני מקווה שזו תחילתה של שנה נפלאה.

 

קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון

קראתי איפשהו על תסמונת הפייסבוק שמכניסה אנשים לדיכאון. רוב האנשים משתפים בפייסבוק רק את החלקים היותר זוהרים בחיים שלהם – תמונות מטיולים וחופשות, התמונות היותר יפות שלהם, תמונות שלהם מבלים וכו', כך שנדמה לנו כאילו החיים של כולם כל כך הרבה יותר טובים משלנו. אני בהחלט יכולה להבין את זה, במיוחד עכשיו, בעודי ספונה בביתי בקורתו של המזגן וחוששת לצאת החוצה לחום, בעוד שפיד הפייסבוק שלי מפוצץ בתמונות של אנשים מבלים במסעדות, ים, בריכה, קפריסין, כרתים, אילת, ושאר מקומות בארץ, וכולם נראים כל כך רזים, חטובים, יפים, שזופים ומאושרים.
גם אני חוטאת בזה, כמובן, ומעלה תמונות של מאכלים, הילדים ושלל בילויים. אני גם משתמשת בזה, ומידי פעם עוברת על ה-timeline שלי כדי להזכיר לי שיש לי הרבה דברים להיות אסירת תודה בגינם, ושלא הכל רע ונורא וקשה כמו שאני בדרך כלל חושבת.

גם הפוסטים של קייטנת אימא נראים כל כך יפה – ילדים חמודים יושבים יפה ויוצרים, רוחה של האם המשקיענית מרחפת מסביב, אפילו הבלגן שיש בבית מתקשה להבליח בתמונות…

אבל זהו, שזה לא בדיוק ככה.

כשביליתי עם הילדים את השעות הארוכות האלו, כל מיני נושאים והתמודדויות צפו מעל פני השטח ברמה שלא הייתי רגילה אליה בשגרה. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין בודקת ביני לבין עצמי איך התמודדתי והאם עשיתי זאת בצורה טובה. כמובן שזה היה גם מתיש מאוד, בעיקר נפשית ומנטלית.

יום ראשון: יום בתל אביב
נסענו לתל אביב ברכבת ואוטובוס. הילדים השתתפו בפעילות יוגה בסטודיו fly. אכלנו ארוחת צהריים ב-The streets (היה טוב). ביקרנו ביקור קצר בגן מאיר ובגינת הכלבים שם. נסענו בשני אוטובוסים לקבוצת השומרי משקל שלי. נסענו באוטובוס לדרך נמיר ומשם לקחנו אוטובוס הביתה (אחרי המתנה מאוד מאוד ארוכה בחום ובשמש היוקדת). קישור לפוסט .
היום הזה היה בסך הכל מוצלח, מלבד החום הנורא. הילדים התאמנו בגילויי סבלנות ואורך רוח, בעיקר כשחיכינו לאוטובוס. יאיר הפתיע אותי בהתנהגות המושלמת שלו בסדנת היוגה. אייל, לעומת זאת, לא כל כך שיתף פעולה בסדנה שלו. הוא אמר לי שהוא היה עייף, והאמת היא שזה נשמע לי די הגיוני. הקפדתי לא להוכיח אותו ולא לנזוף בו, ודיברנו על החלקים שהוא כן נהנה בהם.
בקבוצת שומרי המשקל שלי הילדים החזיקו בהתחלה מעמד בלי להפריע, בזכות הענבים שהוגשו ושהם יכלו לנשנש מהם. בשלב מסוים יאיר התחיל להשתעמם ולהציק לאייל, אז הלכנו.
מבחינת התמודדות עם החום הנורא, והמעבר בין מקומות שונים, אני חושבת שהם היו ממש גיבורים.

יום שני ויום שלישי: ימי יצירה
הפוסטים: יום דרדסים. יום סיני.
בימים האלו בילינו את כל היום בבית. פה כבר עלו המון נושאים שהיה צריך להתמודד איתם:
סבלנות – לחכות עד שאימא תסביר עד הסוף את ההוראות; אם צריך עזרה ואימא עסוקה, לחכות שתתפנה; לחכות שהדבק יתייבש לפני שיהיה אפשר להמשיך; לחכות שכולם יסיימו לפני שממשיכים הלאה;
מיומנויות מוטוריות: גזירה, הדבקת מדבקות, שימוש בדבק, צביעה, ציור, קיפול, שימוש בשדכן.
הישגיות, תחרותיות ופרפקציוניזם: האם התוצאה יצאה כמו שרציתי? מה קורה כשלא? מה לעשות אם עשיתי טעות ומשהו התקלקל? איך היצירה שלי לעומת היצירה של אח שלי? האם אני מסוגל לבקש עזרה בחלקים בהם אני מתקשה? האם אני מנסה ומתמודד או מרים ידיים? האם אני מסוגל לקבל הערות ותיקונים על העבודה שלי?

זה היה קשה. הסעיף האחרון במיוחד, ואצל אייל במיוחד. אני מקפידה לשבח את שני הילדים במידה שווה על התוצרים שלהם, אבל לפעמים יש לי תחושה שאייל לא לגמרי מאמין לי שהתוצרים שלו כל כך נהדרים. לפעמים הוא התמודד עם "קלקולים" בצורה טובה, ולפעמים ממש לא. פעם אחת אפילו נדרש פסק זמן, כי אני הרמתי ידיים אחרי ניסיונות רבים לשכנע אותו להמשיך כשמשהו יצא לו לא טוב, נעלמתי מהשטח, והוא בא לקרוא לי בחזרה אחרי שנרגע והיה מוכך להמשיך. השתמשתי הרבה כדוגמה בסיפור שאייל מכיר על תומאס אדיסון – שניסה המון פעמים עד שהצליח למצוא את המתכת המתאימה לנורת החשמל, ולא הפסיק עד שהצליח. כשאייל רצה לוותר, שאלתי אותו כמה ניסיונות הוא עשה לעומת כמה ניסיונות אדיסון עשה. זה עזר ברוב המקרים.
זה גרם לי גם לתהות מה קורה במסגרת החינוכית. האם המורה תוותר לו או שתגרום לו להמשיך לנסות? כיצד היא תגיב כשיהיה מתוסכל כשמשהו לא ילך לו? וכיצד התנהגה הגננת בשנה האחרונה?

ההתמודדות התישה אותי. לא התכוננתי לזה. לא ידעתי אם פעלתי נכון. הייתי נרעשת ומתוסכלת. אחרי היומיים האלה הייתי צריכה הפסקה דחוף.

יום רביעי: יום מחוץ לבית
אחרי ימי היצירה, הייתי חייבת דחוף להחליף אווירה. קבעתי עם עוד שתי אמהות, ולקחתי את הילדים לג'ימבורי בקניון רננים.  הם שיחקו והוציאו מרץ, אני דיברתי עם החברות וגלשתי בסמארטפון. אכלנו צהריים ב"קפה קפה" (בדיעבד לא התלהבתי, כי האוכל שם רחוק מלהיות דיאטטי ויצאתי מבואסת מהמבחר) וחזרנו לג'ימבורי לזמן קצר. הילדים היו עייפים, אז נסענו הביתה, יאיר "נפל" לשנת צהריים ואייל ראה סרט בטלוויזיה. אחרי הצהריים נסענו לראות את "ספר הג'ונגל" בסינמטק הרצליה. הילדים מאוד אהבו את הסרט (יאיר אמר שהוא היה קצת עצוב), ואילו אני הזדעזעתי והתעצבנתי מההתנהגות של חלק מההורים/סבתות שהייתה מחפירה, מזלזלת, חצופה, רעשנית ובלתי מכבדת את הסביבה (ואחר כך מתפלאים שילדים ובני נוער מתנהגים ככה – הם בסך הכל מחקים את המבוגרים שבסביבתם), שבגללה לא יכולתי להתרכז בסרט.
אני חושבת שזה טוב שיצאנו מהבית ביום הזה ולא המשכנו בסדרת ימי היצירה, למרות שאייל קצת התאכזב שאנחנו לא מקפידים לפעול לפי התכנית.

יום חמישי: לאימא אין כוח
ביום הזה כבר הייתי מותשת – גם פיזית, וגם מנטלית. הייתי נסערת מכל מה שקרה בימים הקודמים, והייתי צריכה זמן שקט לעבד את הכל. היינו כל היום בבית, חוץ מגיחה קצרה לסושיה השכונתית לארוחת צהריים, שבה לצערי התפרצתי על אייל אחרי שהתחצף קצת למלצרית. אני מקווה שאחר כך הצלחתי לתקן את התגובה שלי מולו. זו הייתה חוויה מעניינת – השירות באמת היה די גרוע, אייל ביקש משהו מהמלצרית ולא קיבל אותו, ולכן צעק עליה. הוא לא הבין למה הוא לא התנהג בסדר, ואני ניסיתי להסביר לו שגם במקרים כאלה צריך לדבר בנימוס, כשאני בעצמי לא בטוחה אם זה הדבר הכי נכון בישראל של 2012.
בבית, הילדים שיחקו ביחד ולחוד בפליימוביל אבירים  וברכבת מעץ. אייל הראה ליאיר איך הוא משחק בטאבלט שלי. הם ראו סרט של דיסני, וגם כמה תוכניות טלויזיה מוקלטות – דינו דן, רכבת הדינוזאורים, דורה. חוץ מכמה מריבות אחים ומכמה "משעמם לי", היה בסדר בסך הכל.

השבוע הראשון לקייטנת אימא תם ונשלם. אני חושבת שבסך הכל הילדים מאוד נהנו, ושכמו תמיד אני לוקחת את הכל קשה מידי. אני מקווה שלשבוע השני של הקייטנה אני מגיעה עם כמה תובנות שיעזרו לי לצלוח אותו יותר בקלות.
מתוכננים לנו שני ימים מחוץ לבית, ובשאר הימים אתן לילדים לבחור את נושא היצירה המועדף עליהם (נשארו: מפלצות, גן חיות, מכוניות, רובוטים, יפני ויום מיחזור. אני די מקווה שהם יבחרו במכוניות ומפלצות…).
ביום חמישי יש לאייל פגישה עם מחנכת הכיתה שלו, ובשבוע שלאחר מכן הוא מתחיל כיתה א'… וזו כבר התמודדות אחרת לגמרי. או שלא?

השרביט – או – רק על עצמי לספר ידעתי

דנה מהבלוג המקסים פיטוטי העבירה אליי את השרביט. השרביט זו בעצם משימה שבלוגרים מעבירים מאחד לשני: כתיבת פוסט שכולל עשרה דברים שהקוראים שלך לא יודעים עלייך.
עשרה דברים שהקוראים שלי לא יודעים עליי? יש בכלל דברים כאלה? הרי אני כספר פתוח. מצד שני, כמובן שאין בכוונתי לפספס את ההזדמנות לכתוב עוד על עצמי. עמכם הסליחה אם רוב הדברים כבר ידועים לכם.

 #1
בתעודת הזהות שמי הוא רחלי. עם יוד בסוף. לא רחל. אין בן אדם אחד שפגשתי, וזה כולל את בעלי, שחשב ש"רחלי" הוא שמי האמיתי. כולם כולם היו בטוחים שהשם המקורי הוא רחל. גם בבית הספר הייתי תמיד רשומה כ"רחל" משום מה, ובתחילת השנה הייתי מתקנת ידנית ביומן הכיתה את השם שלי.
גם כשמתקשרים אליי נותני שירות או ארגונים שונים, הם פונים אליי כ"רחל" (למרות שאני רשומה אצלם כ"רחלי") ואני צריכה לתקן אותם. אפילו בעבודה יש אנשים שפונים אליי במייל כ"רחל", למרות שאני רשומה באאוטלוק כ"רחלי" וכך גם כתוב בחתימה שלי. אני מודה שאני פשוט לא מצליחה להבין למה היוד הזו כל כך בעייתית.
אחרי שהתחתנתי, נכנסה עוד יוד לחיי – היוד שבשם המשפחה "זוסימן". גם ממנה אנשים נוטים להתעלם…

#2
אני מחוננת והIQ שלי הוא ב-2% העליונים באוכלוסיה.  לא הייתי מודעת לכך לאורך כל ילדותי, ולמעשה גיליתי את זה בגיל מאוחר יחסית – לקראת סוף שנות העשרים שלי. פשוט אף אחד לא טרח לספר לי את זה מעולם, עד שהבנתי את זה בעצמי ועשיתי את הבירורים המתאימים. כילדה, הייתי חסרת ביטחון באופן קיצוני, ותמיד חשבתי שאני לא טובה מספיק. המבוגרים שסביבי כנראה חשבו משום מה שזה נורא ברור וגלוי שאני מחוננת, ולכן מעולם לא טרחו לספר לי כמה אני חכמה ומוכשרת. להפך, ההישגים הגבוהים שלי נלקחו כמובנים מעליהם על ידי הסביבה, ואני גדלתי בתחושה שאני יכולה הרבה יותר. אני נלחמת עם חוסר הביטחון שלי עד היום. לא תמיד אני מנצחת. הציפיות שלי מעצמי הן מאוד גבוהות, ואני לא תמיד מבינה עד כמה ההישגים שלי גבוהים. אני בדרך כלל חושבת שהייתי יכולה יותר.
עוד פועל יוצא של המחוננות הוא שאני מרגישה מאוד שונה מאחרים (כי תכל'ס, אני באמת שונה), מבודדת, חייזרית. גם בתחושה הזו אני נאבקת לא מעט.

#3
מאז שלמדתי לקרוא בגיל 3 או 4 (הדעות חלוקות לגבי המועד המדויק), זו אחת הפעילויות הכי אהובות עליי בעולם. יש לי הספק קריאה מהיר, וכשהייתי ילדה, הייתי יכולה לסיים 2 ספרים באחר הצהריים אחד בלי בעיות. אני קוראת בעברית ובאנגלית.
כשהייתי בכיתה ט', עשיתי רשימה של ספרי מופת וקלאסיקות מתוך כוונה לקרוא את כולם. כמובן שלא התקרבתי אפילו לחצי. הייתה לי תקופה של התמקדות בקריאת ספרי ילדים קלאסיים, הייתה לי תקופה של סופרים רוסים ופולנים (צ'כוב, טורגנייב), היתה תקופה שקראתי כל דבר מאת איטאלו קאלווינו… הספרים שאני הכי הכי אוהבת מוצגים לראווה בסלון, ומידי פעם אני חוזרת אליהם וקוראת אותם שוב. ביניהם: סיפורי שרלוק הולמס, גאווה ודיעה קדומה, סדרת הארי פוטר, ההוביט, ג'יין אייר, ספריו של מלקום גלאדוול, סדרת משחקי הרעב, אבא ארך רגליים, ספריו של דן אריאלי ועוד.

#4
אני פריקית של מחשבים ושל אינטרנט ומאוד מאוד אוהבת מתמטיקה. התחלתי לתכנת בגיל צעיר – למדתי את שפת לוגו בגיל 6.5 אני חושבת, אחר כך למדתי בייסיק, ואחר כך פסקל. סיימתי תואר במדעי המחשב בטכניון (כעתודאית), ובגיל 23.5 יצאתי לקורס ניתוח מערכות, ומאז זה העיסוק שלי, כבר יותר מ-10 שנים.
מתמטיקה, מחשבים וכימיה היו המקצועות האהובים עליי בבית הספר, ומעולם לא הצלחתי להבין למה אנשים כל כך מפחדים ממתמטיקה. זה בעיני המקצוע הכי יפה בעולם. בגלגול הבא, החלום שלי הוא להיות מתמטיקאית. מספרים מרתקים אותי.
אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלי המחשב ובלי האינטרנט.

 #5
כשהייתי בתיכון הוזמנתי למבחנים בגלי צה"ל. צלחתי את המבחנים העיוניים (את מבחן הקול לא – גם בגלל שהייתי חולה באותו יום, וגם בגלל שאין לי קול רדיופוני בכלל…) והגעתי לשלב הראיון האישי. הם רצו להעביר אותי הלאה, אבל אני הצהרתי שאין טעם – כי אני רוצה להיות עתודאית למדעי המחשב.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כן הייתי ממשיכה במסלול הזה 😉

 #6
אני מה שנקרא "בן אדם רגיש מאוד" (Highly Sensitive Person). מקומות המוניים, רעשים חזקים ובכלל דברים שמעמיסים על החושים מקשים עליי מאוד, ממש ברמה הפיזית, ולכן אני משתדלת להימנע מהם, עד כמה שזה ניתן.
זה יכול להוציא אותי מדעתי כשמישהו שורק, מתופף באצבעות או שר לידי. גם מצבי רוח של אנשים אחרים משפיעים עליי מאוד.
מצד שני, אני מאוד אינטואיטיבית, מודעת לסביבה, קולטת דקויות. יש לזה גם צדדים טובים.

#7
בדרך כלל חם לי. אף פעם לא הייתי רגישה לקור, ועם השנים (והלידות) אני סובלת יותר יותר מחום. כפות הרגליים זה החלק הכי פחות רגיש לקור אצלי. אני לא כל כך אוהבת לנעול נעליים סגורות, ובדרך כלל מתהלכת בסנדלים בתקופה בין פברואר לנובמבר, כל עוד לא יורד גשם. בבית אני תמיד בכפכפים או יחפה, גם בחורף.

#8
יש לי שיער בצבע שחור (טבעי), ועיניים כחולות, ושנים רבות גם הייתה לי תספורת קבועה – קארה עם פוני, או בקיצור: קליאופטרה. שנים רבות שנאתי את הפוני שלי, אבל רק בגיל 21 העזתי להיפטר ממנו. עד לפני כמה חודשים גם מעולם לא צבעתי את השיער, עד שהספר שכנע אותי לצבוע לחום, הייתי במצב רוח הרפתקני והסכמתי. עכשיו אני מחכה שהשיער ישחיר מחדש. זה קצת אירוני, כי אנשים תמיד היו בטוחים שצבעו של השיער השחור שלי מגיע משפופרת…
שנים גם הייתי מתוסכלת מכך שבעיתוני האופנה, במדורי העצות של "כיצד תתאפרי" ו"אילו צבעים מתאימים לך", תמיד היו מתעלמים מהשילוב של שיער כהה ועיניים בהירות, ונותנים עצות רק לבהירות שיער ועיניים או כהות שיער ועיניים…
ו… כן, גם זה תרם לתחושת החייזרות שדיברתי עליה בסעיף #2.

#9

יש לי טעם מוזיקלי מאוד מאוד מגוון. באוסף הדיסקים שלי גרים בכפיפה אחת דודו אהרון, רדיוהד, עידן רייכל, דניאלה ספקטור, אריק איינשטיין וגידי גוב ועוד. אני אוהבת מוזיקה לטינית, מוזיקה ערבית, מוזיקה אירית, רוק אלטרנטיבי, מוזיקה קלאסית, דיסקו, פופ, אייטיז, סיקסטיז, פיפטיז, סבנטיז…
לעומת זאת, אני לא יכולה לסבול זמרים שצועקים כשהם שרים (כששמים שיר של ריטה ברדיו אני מעבירה תחנה), זמרים שנראה שהם לא מבינים מה שהם שרים, וזמרים עם הגייה בעייתית. קשור כנראה לסעיף #6.

 #10
אני מוכנה להתקיים כל החיים על סושי, דגים, פירות ים וגלידה. זה האוכל שאני הכי אוהבת בעולם.  לא ויתרתי על סושי גם כשהייתי בהריון.

 

נו? איך יצא? אני מודה שאחרי 5 דברים נתקעתי, אבל אחרי שסיימתי את הרשימה, אני מרגישה שהייתי יכולה לכתוב עוד, וש-10 דברים זה לא מספיק…

אני מעבירה הלאה את השרביט (הסגול, עם כוכב כסוף ומנצנץ בקצה) לשלושת הבלוגריות הבאות:
יונית, מהבלוג אמאעובדת (כי אני מתה עליה, והייתי שמחה אם הייתה אחותי. מי יודע, אולי יום אחד אצליח לשדך את אחד הבנים שלי לאחת הבנות שלה וזה אפילו יתגשם 😉 )
לילך, מהבלוג של אוקה (כי אני עוקבת אחרי הבלוג שלה כבר המון שנים, מעולם לא נפגשנו,  ואני רוצה להכיר אותה יותר טוב)
ענבל קליין, שפתחה לאחרונה את הבלוג החדש-דנדש איך להיות מאושרת (כי הערצתי אותה בסתר במשך תקופה ארוכה, עד שזכיתי להכיר אותה במציאות, ומאז אני מעריצה אותה קצת פחות בסתר 😉 )

 

ואם בא לכם שרביט משלכם, בבלוג Free Preschool Crafts יש הדרכה להכנת שרביט כזה (וגם התמונה משם):

 

 

דיאטה חברתית

גודלתי לאורה של המדיניות הפולנית הידועה – "don't ask don't tell". לא שואלים כלום, לא מספרים כלום, אף אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלנו.
אני לא ממש מאמינה בזה. להפך, אני מאמינה מאוד גדולה בשיתוף. מי שמחובר אליי בפייסבוק, יודע שאני מקפידה לדווח בפייסבוק על מעלליי, רעיונותיי, דעותיי, רגשותיי ושאר ירקות באדיקות ובהתמדה. אני משתדלת לעשות זאת בכנות ובהומור. להיות אמיתית, לא קלישאתית ולא ליפול לבור הסטאטוסים העלאק-מתוחכמים, שאינם אלא ססמאות ריקות ותו לא.
כשהתחלתי את תהליך הדיאטה, היה לי ברור שגם פה אני נוקטת במדיניות השיתוף.
גם אם זה לא נעים. גם אם זה אומר שכולם יודעים שעליתי במשקל, שזללתי, שהירידה שלי איטית מאוד, או כל דבר אחר שאינו מעמיד אותי באור זוהר ומצליחני.
גם אם זה נראה מגוחך לפעמים להעלות תמונות של מה שאני אוכלת. במיוחד כשמה שאני אוכלת זה 2 פרוסות לחם שיפון עם גבינה לבנה 1% (מצד שני, באינסטגרם הכל נראה סקסי יותר).
גם אם יש סיכוי שאקבל תגובות פחות נעימות. או שיחשבו עליי דברים מוזרים. או שאקבל כל מיני עצות. שונאת שנותנים לי עצות בלי שביקשתי.

זה פשוט עושה לי טוב. זה משחרר. זה מאפשר לי להסתכל בעיניים פקוחות על התהליך, לא להיות לחוצה, ולא להיכנע למקומות האובר-פרפקציוניסטים שלי.

ועד כה, אני גם מקבלת המון המון תמיכה. תגובות מעודדות. לייקים משמחים. ב"עולם האמיתי" כבר הודו לי כמה בנות על החשיפה ועל ההשראה.

אני לא רגילה לקבל תמיכה כזאת. אני נדהמת לגלות עד כמה שזה עושה את ההבדל, התחושה הזו שאת לא לבד. גם אם זה וירטואלי. גם אם מעולם לא פגשתי חלק מהאנשים שעושים לי לייק. זה עוזר כל כך.

עד כה ירדתי 2.5 ק"ג, אני עושה ספורט (זומבה) פעמיים בשבוע, אבל ההישג האמיתי מבחינתי הוא השינוי בהרגשה שלי. אני מרגישה כל כך הרבה יותר טוב, גם גופנית וגם נפשית. חזקה ומחוזקת. משוחררת.

הדרך ארוכה היא ורבה, אבל בחיי שאני נהנית ממנה. זה, בעיניי, הכי הכי חשוב.

 

 

 

ושוב נצאה אל הדרך…

רשומת התגובה לא בכל מחיר, על נשים שעוזבות את שוק העבודה, זוכה להדים רבים ואני שמחה מאוד על כך. אשמח אם תקראו ותפיצו אם עדיין לא עשיתם זאת.

ולנושא אחר, המעסיק אותי בימים אלו – המשקל שלי. נראה כי נפלתי לדפוס שבו ביום ראשון אני מתחילה דיאטה, שורדת יומיים במקרה הטוב, מרימה ידיים, עוברים כמה שבועות שבהם אני מעלה עוד במשקל, ושוב מחליטה להתחיל דיאטה, וכך הלאה. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי עכשיו שוקלת יותר מאשר ביום הלידה של יאיר.
בין מטלות החיים, נושא המשקל שלי הוא באמת אחד הנושאים שיש לי הכי פחות זמן פנוי, מוטיבציה וכוח לעשות איתם משהו.  יש לי גנים של נטייה להשמנה (זו אמת – עשיתי בדיקה גנטית וזו היתה אחת האבחנות), הרגלי אכילה קלוקלים ביותר, נטייה חזקה מאוד לאכילה רגשית, וחיבה לממתקים. כל זאת בשילוב של חוסר עמוק ועצום בכוח ואנרגיות, לא תורמים למצב.

הבעיה היא שעכשיו אני לא יכולה להתעלם מהמצב יותר. אני חושדת שהמשקל מתחיל להשפיע עליי לרעה, מעבר לכך שקשה לי להסתכל על עצמי במראה או בצילומים, ולכך שאין לי מה ללבוש כי כלום לא עולה עליי. אני מרגישה שאני מתעייפת הרבה יותר בקלות, שקשה לי לצלוח את חיי היומיום – גם בגלל המאמץ של לסחוב 30 ק"ג עודפים על גופי, שלא בא לי לצאת מהבית כי כל סאגת ההתלבשות נורא מעיקה, שאני נמנעת מללבוש שמלות שאני כל כך אוהבת כי הירכיים משתפשפות לי אחת בשנייה.

חברה התחילה ללכת לשומרי משקל ואני החלטתי להצטרף אליה.

זו הפעם השלישית שלי בשומרי משקל. הפעם האחרונה הייתה לפני 5 שנים, אחרי הלידה של אייל. רזיתי 18 ק"ג במהירות יחסית, הגעתי לחברות כבוד, והייתי רזה – מידה 36.
אחרי שנתיים נכנסתי להריון עם יאיר ומאז הלידה אני נאבקת.
אז למה נתתי לעצמי להגיע לעודף המשקל הנוכחי? למה לא חזרתי לקבוצה הרבה קודם?
אני חושבת שיש לכך כמה סיבות.
סיבה ראשונה, ואולי מרכזית – הרגשתי כמו כישלון. ניסיתי לרזות לבד, כי חזרה לקבוצה הייתה כמו הודאה – נכשלתי. השמנתי בחזרה. עכשיו אני מקבלת את העובדה שזו מחשבה טיפשית, שלהודות בחולשה זה דווקא חוזק, ושאני לא יכולה לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה, ואין בכך שום דבר רע.
סיבה שנייה – בבוקר אני בעבודה, ואחר הצהריים אני עם הילדים. לא רציתי ללכת לקבוצה עם הילדים. אני הולכת אתם לקניות, לסידורים ולרופא (שלי) לפעמים, אבל לגבי הקבוצה (ורופא נשים), הרגשתי שאני צריכה לשים גבול. הפתרון בא ממקום לא צפוי – פתחו קבוצה במקום העבודה שלי. הסיבה הזו לא רלוונטית יותר.
סיבה שלישית – ההתעסקות. אני מרגישה כל כך עמוסה, כל כך מלאה במטלות ומשימות עד כדי חנק, כל כך חסרת כוחות ואנרגיה, שלהוסיף עוד מטלה לרשימה הרגיש לי הרבה יותר מידי.  מצד שני, אני מבינה שירידה במשקל ותחושת השליטה שבעקבותיה דווקא יעזרו לי להרגיש יותר חזקה.

אז זהו. אני יוצאת למסע, משתדלת להנמיך ציפיות, מבינה שזו דרך ארוכה ושזה ייקח זמן, מקבלת את התסכול מהמצב הנוכחי, אבל מזכירה לעצמי להסתכל רחוק רחוק קדימה. מה שהיה, היה. הולך להיות טוב יותר.

 

לא בכל מחיר

טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.