לא מבינה את המחלה הזו.
ערב נחמד, בריזה קלה מכיוון השדות, מגיעה השעה שמונה ו…. בואו נפתח טלויזיה ונהרוס לעצמנו את הערב עם החדשות! הרי הערב לא יהיה שלם מבלי לשמוע על ילדה בת שלוש שנפלה מקומה חמישית ומתה, על רצח נוסף של אשה בידי בעלה, על התרעות להתקפת מחבלים (בקולו הלחוץ, המעצבן והחרדתי של רוני דניאל), על קאסמים שמשוגרים לשדרות ואוטוטו יגיעו לכפר סבא, ומחר, הו מחר, יהיה חם מהרגיל לעונה.
אותו דבר בבוקר – הרי למה להתחיל את הבוקר בשקט עם מוזיקה נעימה. לא! את הבוקר שלנו חייבים להתחיל עם הרשות הפלסטינית, אבו מאזן והגזירות החדשות של האוצר.
תגידו לי, אתם השתגעתם?
אני לא רואה חדשות בטלויזיה, ולא שומעת חדשות ברדיו. אם ממש ממש מוכרחים, אז אני מוכנה להתפשר על חדשות ערוץ 10 (משום מה, לכתבים שלהם יש קול הרבה יותר נעים) בסאונד מאוד מאוד חלש.
אני קוראת חדשות בעיתון, ובעיתון בלבד. איכשהו, מנת האקטואליה היומית היא הרבה יותר קלה לעיכול כשהיא כתובה. בעיתון גם הרבה יותר קל להתמודד עם הסנסציות הזולות והמניפולציות שמנסים להפעיל עלינו, הצרכנים התמימים.
ועוד רוצים להפעיל ערוץ אקטואליה ייעודי. אוכלוסיית המזוכיסטים הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי, כנראה.
הרי החדשות ועיקרן תחילה
קיץ כתום
נמאס לי. מתנחלים, התנתקות, הפגנות, סרבנים, חסימות כבישים, סרטים כתומים – די!
הלוואי והייתי יכולה לעלות עכשיו על מטוס ולהימלט מפה, לאיזו ארץ אקזוטית ושקטה. אפילו לא ארץ אקזוטית, גם ארצות הברית מקובלת עליי, העיקר שיהיה רחוק. הייתי חוזרת עוד כמה חודשים, כשהכל (בתקווה) יירגע.
כבר אזלו לי כל הכוחות. התעייפתי.
אבל אני לא יכולה, אז אני מתאפקת. מתאפקת שלא להתנתק משאריות השפיות שעוד נותרו לי.
צנעת הפרט?
כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.
בזמן האחרון אני בעיקר כועסת
על הממשלה, על המדינה, על הצבא.
אני לא מבינה למה אנשים צריכים לאבד את בתיהם, כי מחבל חדר לבסיס צבאי ובגלל שהתגלו מנהרות ברפיח.
אני לא מבינה למה 6 מילואימניקים צריכים לשמור על קרוואן וחצי. הם לא יתרמו יותר למדינה אם יעבדו וייצרו?
אני לא מבינה למה על מתנחלים ומתיישבים צריך לשמור, ואילו עליי אף אחד לא שומר – מפני המחבלים באוטובוסים, מפני הנהגים המטורפים בכבישים, מפני האנסים, מפני חמומי המוח שתוקעים סכין בגלל מילה שלא במקום, מפני המיתון, מפני האבטלה, מפני הרשלנות של הצבא ומפני היד הארוכה של המדינה, שכל חודש לוקחת לי מס הכנסה, אבל לא כל כך ברור לי מה אני מקבלת בתמורה.
כל זה נשמע די בכייני, אני יודעת. כולנו מורידים את הראש, וממשיכים לסחוב את האבן במעלה ההר, כל יום מחדש. מתי יגיע היום שבו נגיד די ונעשה מעשה?
