כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.
צנעת הפרט?
בזמן האחרון אני בעיקר כועסת
על הממשלה, על המדינה, על הצבא.
אני לא מבינה למה אנשים צריכים לאבד את בתיהם, כי מחבל חדר לבסיס צבאי ובגלל שהתגלו מנהרות ברפיח.
אני לא מבינה למה 6 מילואימניקים צריכים לשמור על קרוואן וחצי. הם לא יתרמו יותר למדינה אם יעבדו וייצרו?
אני לא מבינה למה על מתנחלים ומתיישבים צריך לשמור, ואילו עליי אף אחד לא שומר – מפני המחבלים באוטובוסים, מפני הנהגים המטורפים בכבישים, מפני האנסים, מפני חמומי המוח שתוקעים סכין בגלל מילה שלא במקום, מפני המיתון, מפני האבטלה, מפני הרשלנות של הצבא ומפני היד הארוכה של המדינה, שכל חודש לוקחת לי מס הכנסה, אבל לא כל כך ברור לי מה אני מקבלת בתמורה.
כל זה נשמע די בכייני, אני יודעת. כולנו מורידים את הראש, וממשיכים לסחוב את האבן במעלה ההר, כל יום מחדש. מתי יגיע היום שבו נגיד די ונעשה מעשה?
