עפיפונים

זה הסתיו עם הענן

אחרי מספר ימים של שמש ומזג אוויר חם, פתאום ירדה איזו קרירות על העולם. אפשר לנשום בחופשיות, בלי אגלי זיעה. בלילה, החתולים נכנסים מתחת לשמיכות שלנו כדי להתחמם.
אני לא אוהבת את החורף. אף פעם לא אהבתי. בשבילי, הקיץ מייצג קלילות וחופש. האצבעות מציצות מהסנדלים הפתוחים, הלבוש קליל, האוכל קליל, והכל פחות זהיר ומחייב – לא צריך להדליק את הבויילר, לא צריך להזהר משלוליות, לא צריך להסחב עם מעיל ומטריה.
באירופה הסתיו הוא אחר. עלי שלכת חומים-אדומים מתפצפצים בין הרגליים, והעצים נראים ספק מוארים ספק עולים בלהבות. הקמינים מוסקים. אצלנו, בארץ הירוק-עד, הסתיו מתבטא בעיקר בחשכה מוקדמת, רוח וחשבונות חשמל מנופחים בגלל שימוש יתר במזגן.
אנחנו מתחילים בהכנות לחורף המתקרב. האוכל של החתולים הועבר מהמרפסת הפתוחה לפנים הבית. שמיכות הפוך מחכות בארגז המצעים ליום הקריאה. לובשים ארוך יותר בערבים. פחות חלונות פתוחים. ואני מתחילה להתרגל לרעיון שתכף אצטרך לאפסן את הסנדלים, אהוביי, ולעבור לנעליים וגרביים.
במאפייה שברחוב שלידנו כבר התחילו למכור סופגניות.

ובשאר החדשות…..

אני מרגישה שמשהו משתחרר. יש לי תחושה שמשהו טוב מתחיל לקרות. לי, זאת אומרת. האור בקצה המנהרה הפסיק לדעוך, והוא הולך ומתחזק.
היו לי ימים מהנים בשבוע האחרון. ההרצאות ביום הראשון ללימודים היו טובות. גם מרצים מצחיקים וגם היה מעניין. הקורסים בטטיסטיקה למנהלים וחשבונאות פיננסית נשמעו כל כך משעממים על הנייר, ולהפתעתי הם לא היו כך. אפילו מצאתי לי שותף.
ביום שישי היינו במסיבת יום הולדת של חבר של בעלי. הייתי בטוחה, שאחרי הברכות הראשוניות והאוכל וכל ההתרגשות, די נשתעמם, ונעזוב מוקדם. בסוף דווקא פגשנו אנשים חדשים וממש מעניינים, וניהלנו איתם שיחות מעניינות, ויצאנו משם בחצות. אפילו היה סושי.
אתמול אירחנו אצלנו ידידה משותפת שלנו ואת החבר החדש שלה. די חששנו שהערב לא יזרום, אבל דווקא היה רגוע ונינוח. הראנו להם את הדירה (הם התלהבו), ראינו סרט ביחד ("מה נשים רוצות"), החתולים התרוצצו בינינו (במיוחד ז'אן-לוק, שנמרח על האורחים כאילו אין מחר) והיה נחמד.
וביום שבת, אני עושה מסיבה לכבוד יום ההולדת שלי. אני מקווה שהמגמה החיובית הזו תמשך גם לשנתי ה-25.

בזמן האחרון אני בעיקר כועסת

על הממשלה, על המדינה, על הצבא.
אני לא מבינה למה אנשים צריכים לאבד את בתיהם, כי מחבל חדר לבסיס צבאי ובגלל שהתגלו מנהרות ברפיח.
אני לא מבינה למה 6 מילואימניקים צריכים לשמור על קרוואן וחצי. הם לא יתרמו יותר למדינה אם יעבדו וייצרו?
אני לא מבינה למה על מתנחלים ומתיישבים צריך לשמור, ואילו עליי אף אחד לא שומר – מפני המחבלים באוטובוסים, מפני הנהגים המטורפים בכבישים, מפני האנסים, מפני חמומי המוח שתוקעים סכין בגלל מילה שלא במקום, מפני המיתון, מפני האבטלה, מפני הרשלנות של הצבא ומפני היד הארוכה של המדינה, שכל חודש לוקחת לי מס הכנסה, אבל לא כל כך ברור לי מה אני מקבלת בתמורה.
כל זה נשמע די בכייני, אני יודעת. כולנו מורידים את הראש, וממשיכים לסחוב את האבן במעלה ההר, כל יום מחדש. מתי יגיע היום שבו נגיד די ונעשה מעשה?

פוסט ראשון

מזמן לא כתבתי.
לפעמים, כשעוסקים במשהו מסוים "מעל לראש", מגיעים למצב של רוויה. במשך השנה האחרונה התאווררתי מעסקי הבלוגים (והאינטרנט בכלל) ועסקתי בתחומים אחרים.
בזמן האחרון התחלתי להתגעגע לכתיבה. הראש שלי תמיד מלא במחשבות, רעיונות, חלומות, דעות וקישקושים. הכתיבה בבלוג מאפשרת לי להוציא אותם החוצה, לרווח קצת :-)
אני מתכוונת לכתוב כאן על הכל מכל: דברים שקורים לי, אקטואליה, קטעים מצחיקים, ספרים, סרטים, אתרי אינטרנט, רכילויות, שטויות, חלומות ועוד.
כי זאת אני, וזה הבלוג שלי.