my tlv
my tlv הוא האתר של פאולינה ורפאל, שמציגים (כמעט) כל יום קריקטורה מצחיקה-מרירה על הנעשה כאן בארץ, וספציפית בתל אביב. מומלץ מאוד.
להתאפר
מעולם לא הייתי מהמתאפרות. זה תמיד נראה לי כמו דבר מסובך, שמתאים רק לנשים עם ידיים יציבות והמון זמן וסבלנות, לא לי. אם הייתי צריכה לדמיין את עצמי עם איפור, חשבתי על דימוי של מסכה מגרדת, שיש לשאת אותה בגבורה עד שמגיעים בסוף היום הביתה, ומתחילים במלאכה המייגעת של הסרתה. אולי בגלל שגדלתי בשנות השמונים, איפור נראה לי תמיד דבר מוגזם, מיותר, ששייך לסינדי לאופר ולדוגמניות שבועוני "לאישה". משהו שהולך טוב עם כריות כתפיים ענקיות.
לא אשקר ואומר שמעולם לא התאפרתי. ליפסטיק וצלליות באירועים מיוחדים. מסקרה באירועים מאוד מאוד מיוחדים. בדרך כלל אני נטורליסטית.
כל זאת, עד שהתחתנתי.
היה לי קשה לזהות את עצמי עם האיפור הכלתי (לאן נעלמו הנמשים?), אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שניראתי פשוט זוהרת. אמנם האיפור לקח שעה, וגם להוריד אותו לקח זמן, אבל הזוהר….
את המידע הזה שמרתי בראש, עד שלקראת יום ההולדת הגיע הזמן להחליף דיסקט. הלכתי לשעת ייעוץ חינם בעינייני איפור (באיל מקיאג'). שם לימדו אותי באיזה מברשת מורחים מה, ומה מתאים לי (הצבעים הסגולים, אהוביי).
לאחר בדיקת המלאי בבית, הצטיידות קלה בסופר פארם ו-"החלפות" עם אחותי, הרגשתי מוכנה.
אתמול היה המבחן. הוזמנו למפגש אצל חברים.
איפרתי את עצמי כמו שלמדתי, דאגתי לא להסתיר יותר מידי את הנמשים, ואחרי 10 דקות נראיתי כמוני, רק עם עור חלק יותר ואחיד יותר, עיניים זוהרות, והרבה יותר אלגנטיות וצ'ארם. הרגשתי כמו כוכבת קולנוע, או כמו שבעלי אמר: "את נראית מיליון דולר".
אז נכון שלא הבסתי לגמרי את המושבניקיות, ואין לי כוונה ללכת למכולת עם מייק-אפ, אבל זה כל כך כיף לדעת שהזוהר הוא במרחק של 10 דקות קלילות ממך, אם רק תרצי.
(טיפ קטן למתנסות: מגבונים להורדת איפור זו המצאה מופלאה)
טיול ברחובות תל אביב הקטנה
ביום שישי יצאנו לטיול מאורגן ברחובות תל אביב הקטנה. התחלנו בסוזן דלל, שם פגשנו את המדריך, וקיבלנו שיעור מקוצר בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל, "היציאה מהחומות", וראשית נווה צדק.
התחלנו ללכת. בדרך עברנו ליד מפעל המרצפות של אדון שלוש, וליד בית שלוש. עלינו על גשר הרכבת (כן! פעם עברה ביפו רכבת!) וצפינו לעבר הכיפה האוסטרית של בית רוקח. אחר כך עברנו ליד בית ש"י עגנון, מוזיאון נחום גוטמן ובית רוקח. ברחוב הרצל נכנסנו לפסג' פנסק – הקניון הראשון בתל אביב, שבו גם שוכנת המעלית הראשונה בתל אביב. ברחוב לילינבלום ראינו בתים משוחזרים, את ראינוע עדן והקיוסק הראשון. ביקרנו בתערוכה על ת"א במגדל שלום, וקיבלנו הסבר על הפסיפס של נחום גוטמן, שמתאר את התקופות בבניית תל אביב. קינחנו לבסוף בשיטוט בנחלת בינימין ושוק הכרמל, וארוחה במסעדה.
המדריך היה נהדר, והיה מעניין מאוד לשמוע את כל ההסברים ולהסתכל על הביניינים. הדבר העצוב, או אולי המתסכל ביותר, היה המראה של בתים מוזנחים ומתפוררים, כשעדיין ניתן לראות שעברם היה מפואר.
המדינה מעדיפה להעביר כסף להתנחלויות, במקום לשקם ולהתגאות בעבר ובהיסטוריה שלה. האם, בעוד כמה שנים, יהיה לנו מה להראות לילדנו? אני לא כל כך בטוחה.
תמונות מן הטיול ניתן לראות בפוטוגרפיה.
ג'ינג'ר
טיילתי בקניון, בניסיון "לשרוף" קצת זמן, ונכנסתי לחנות "סטימצקי". לאחר שיטוטים כה וכה, נתקלתי בספר בשם "ג'ינג'ר", המיועד לפעוטות, ועל כריכתו מצויר חתול שדמה באופן מפתיע לדקסטר שלנו. אולי לא כל כך מפתיע, בעצם, כי הרי ג'ינג'ר באנגלית מקביל לג'ינג'י בעברית (לפחות אצל חתולים).
כמובן שישר התחלתי לדפדף בו.
בספר (החמוד ביותר) מסופר על ג'ינג'ר, חתול שחי לו בנעימים עם הילדה שמגדלת אותו. יש לו קערת אוכל וסלסילה משלו.
עד שיום אחד…. הילדה מביאה עוד חתול הביתה – חתול קטן ושחור (אמנם ז'אן לוק שלנו הוא אפור-שחור מפוספס, אבל זה מספיק קרוב). החתול הקטן והחוצפן אוכל לג'ינג'ר מהאוכל, תופס לו את הסלסלה, וג'ינג'ר לא ממש אוהב את זה.
מיותר לציין, שהסיטואציה הזו נראתה לי מאוד מאוד מוכרת!!! דקסטר עדיין לא התרגל לגמרי לז'אן לוק. הוא נאלץ להשלים עם כך שיש עוד יצור שמתחרה איתו על משאבי הבית: אוכל, מים, ליטופים ותשומת לב.
כמובן שבסוף, לאחר תהפוכות, שני החתולים בספר הופכים להיות חברים טובים.
אנחנו מקווים, שגם דקסטר וז'אן לוק יתקרבו אחד לשני, ויהיו חברים.
כמה חבל שחתולים לא יודעים לקרוא. אולי אם דקסטר היה קורא את הספר, הוא היה יכול להתכונן למצב החדש טוב יותר 🙂
יש לי יו-מו-לדת
היום אני בת 25. בחורה רצינית, בוגרת, מיושבת בדעתה ומרכיבה משקפיים.
או שלא בדיוק 🙂
עד כה יום ההולדת שלי בהחלט משמח. באופן מפתיע, הדיונים שהיו אמורים להיות לי היום בוטלו. רוב היום עבר בנעימים. הבאתי לעבודה עוגה ובראוניז שחוסלו וזכו להמון מחמאות (מתכונים ב-"פשוט מבשלת"). ביום שבת אירחנו חברים (מתכונים מהערב גם ב"פשוט מבשלת").
היום בעלי מתכנן לי הפתעה סודית. אני מחכה בקוצר רוח….
אז מה אאחל לעצמי לשנה הקרבה?
שיהיה לי את הכוח, היוזמה והחזון להגשים בעצמי את חלומותיי.
ושיהיה שלום.
זה הסתיו עם הענן
אחרי מספר ימים של שמש ומזג אוויר חם, פתאום ירדה איזו קרירות על העולם. אפשר לנשום בחופשיות, בלי אגלי זיעה. בלילה, החתולים נכנסים מתחת לשמיכות שלנו כדי להתחמם.
אני לא אוהבת את החורף. אף פעם לא אהבתי. בשבילי, הקיץ מייצג קלילות וחופש. האצבעות מציצות מהסנדלים הפתוחים, הלבוש קליל, האוכל קליל, והכל פחות זהיר ומחייב – לא צריך להדליק את הבויילר, לא צריך להזהר משלוליות, לא צריך להסחב עם מעיל ומטריה.
באירופה הסתיו הוא אחר. עלי שלכת חומים-אדומים מתפצפצים בין הרגליים, והעצים נראים ספק מוארים ספק עולים בלהבות. הקמינים מוסקים. אצלנו, בארץ הירוק-עד, הסתיו מתבטא בעיקר בחשכה מוקדמת, רוח וחשבונות חשמל מנופחים בגלל שימוש יתר במזגן.
אנחנו מתחילים בהכנות לחורף המתקרב. האוכל של החתולים הועבר מהמרפסת הפתוחה לפנים הבית. שמיכות הפוך מחכות בארגז המצעים ליום הקריאה. לובשים ארוך יותר בערבים. פחות חלונות פתוחים. ואני מתחילה להתרגל לרעיון שתכף אצטרך לאפסן את הסנדלים, אהוביי, ולעבור לנעליים וגרביים.
במאפייה שברחוב שלידנו כבר התחילו למכור סופגניות.
ובשאר החדשות…..
אני מרגישה שמשהו משתחרר. יש לי תחושה שמשהו טוב מתחיל לקרות. לי, זאת אומרת. האור בקצה המנהרה הפסיק לדעוך, והוא הולך ומתחזק.
היו לי ימים מהנים בשבוע האחרון. ההרצאות ביום הראשון ללימודים היו טובות. גם מרצים מצחיקים וגם היה מעניין. הקורסים בטטיסטיקה למנהלים וחשבונאות פיננסית נשמעו כל כך משעממים על הנייר, ולהפתעתי הם לא היו כך. אפילו מצאתי לי שותף.
ביום שישי היינו במסיבת יום הולדת של חבר של בעלי. הייתי בטוחה, שאחרי הברכות הראשוניות והאוכל וכל ההתרגשות, די נשתעמם, ונעזוב מוקדם. בסוף דווקא פגשנו אנשים חדשים וממש מעניינים, וניהלנו איתם שיחות מעניינות, ויצאנו משם בחצות. אפילו היה סושי.
אתמול אירחנו אצלנו ידידה משותפת שלנו ואת החבר החדש שלה. די חששנו שהערב לא יזרום, אבל דווקא היה רגוע ונינוח. הראנו להם את הדירה (הם התלהבו), ראינו סרט ביחד ("מה נשים רוצות"), החתולים התרוצצו בינינו (במיוחד ז'אן-לוק, שנמרח על האורחים כאילו אין מחר) והיה נחמד.
וביום שבת, אני עושה מסיבה לכבוד יום ההולדת שלי. אני מקווה שהמגמה החיובית הזו תמשך גם לשנתי ה-25.
בזמן האחרון אני בעיקר כועסת
על הממשלה, על המדינה, על הצבא.
אני לא מבינה למה אנשים צריכים לאבד את בתיהם, כי מחבל חדר לבסיס צבאי ובגלל שהתגלו מנהרות ברפיח.
אני לא מבינה למה 6 מילואימניקים צריכים לשמור על קרוואן וחצי. הם לא יתרמו יותר למדינה אם יעבדו וייצרו?
אני לא מבינה למה על מתנחלים ומתיישבים צריך לשמור, ואילו עליי אף אחד לא שומר – מפני המחבלים באוטובוסים, מפני הנהגים המטורפים בכבישים, מפני האנסים, מפני חמומי המוח שתוקעים סכין בגלל מילה שלא במקום, מפני המיתון, מפני האבטלה, מפני הרשלנות של הצבא ומפני היד הארוכה של המדינה, שכל חודש לוקחת לי מס הכנסה, אבל לא כל כך ברור לי מה אני מקבלת בתמורה.
כל זה נשמע די בכייני, אני יודעת. כולנו מורידים את הראש, וממשיכים לסחוב את האבן במעלה ההר, כל יום מחדש. מתי יגיע היום שבו נגיד די ונעשה מעשה?
פוסט ראשון
מזמן לא כתבתי.
לפעמים, כשעוסקים במשהו מסוים "מעל לראש", מגיעים למצב של רוויה. במשך השנה האחרונה התאווררתי מעסקי הבלוגים (והאינטרנט בכלל) ועסקתי בתחומים אחרים.
בזמן האחרון התחלתי להתגעגע לכתיבה. הראש שלי תמיד מלא במחשבות, רעיונות, חלומות, דעות וקישקושים. הכתיבה בבלוג מאפשרת לי להוציא אותם החוצה, לרווח קצת 🙂
אני מתכוונת לכתוב כאן על הכל מכל: דברים שקורים לי, אקטואליה, קטעים מצחיקים, ספרים, סרטים, אתרי אינטרנט, רכילויות, שטויות, חלומות ועוד.
כי זאת אני, וזה הבלוג שלי.
