כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.
צנעת הפרט?
סתיו עכשיו
מבשר הסתיו אינו באמת החצב, גם לא הנחליאלי, אלא המראה של נשים רועדות מקור בבתי משרדים.
הסתיו התחיל, וקר לי. אני, ילדת טבע שכמותי, מסתובבת לי בסנדלים ובחולצות קצרות, ומוצאת את עצמי קפואה מקור באוטובוסים, במסדרונות בעבודה, בכיתת הלימוד באוניברסיטה.
השבוע נשברתי והתחלתי ללבוש חולצות עם שרוול ארוך, ללימודים הצטיידתי בז'קט מפליס, שהפחית אך במעט את הקור. רגליי נותרו קפואות.
מהחזקים בעקרונותיי היה העיקרון של נעילת סנדלים עד שמתחילים הגשמים (הגשם הראשון לא נחשב).
האם השנה אשבור את העיקרון הזה? אני קרובה לכך. אני חושבת שאני מתחילה להזדקן.
יום הולדת
היום (2/11) אני חוגגת את יום הולדתי ה-26. גיל 26 הוא בשבילי גיל עם רגל אחת בילדות ורגל אחת בבגרות. מתקרב לגיל 30, אבל לא רחוק מאוד מגיל 20.
השנה האחרונה היתה שנה של שינויים. היא לא היתה קלה, אבל אני חושבת שהיא בהחלט היתה טובה.
אחרי שנת 2003, שהיתה שנה של הדרדרות מבחינתי, אני מרגישה שצמחתי ועליתי. עברתי למקום עבודה חדש, שבו טוב לי הרבה יותר. כאבי הגב שלי נעלמו כפי שהופיעו (אם יש צורך בהוכחה שיש דבר כזה כאבים פסיכוסומטיים, זו ההוכחה). אני עושה מאמצים לצאת מהקונכיה שלי, להתיידד יותר, לצאת יותר, ולחיות יותר.
וזה כיף.
אני מאחלת לעצמי שהשנה אעשה עוד כמה צעדים גדולים לעבר הגשמת השאיפות שלי, שאצליח להוציא את התוכניות שלי אל הפועל כמו שאני רוצה, ושאהנה.
אמן.
נשים קטנות וחסודות
"נשים קטנות" הוא אחד מספרי ילדותי. קראתי את הספר, וגם צפיתי בסדרת האנימציה היפנית, המבוססת על הספר, ששודרה אז בטלוויזיה החינוכית. קראתי גם את ספר ההמשך, "גברים קטנים".
הדמות האהובה עליי היתה, כמובן, ג'ו. גם אני הייתי "טום בוי" כמוה, בזתי לכל הגינונים הנשיים, וחלמתי להיות סופרת. עד היום אמא שלי מתגאה בשירים ובסיפורים שכתבתי כשהייתי ביסודי, ושפורסמו בעיתון ילדים.
לפני כמה שבועות קניתי את "נשים קטנות" באנגלית, וציפיתי בקוצר רוח לקריאה בספר ילדותי.
מה רבה היתה האכזבה.
התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים. אין בכך רע, כמובן, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפשוט קילקלו לי את הספר שזכרתי.
בנות משפחת מארץ' מקפידות לקרוא "בספר הקטן שלהן". הן מתאמצות להיות "צלייניות טובות". איימי עושה לה חדר תפילה בבית דודה מארץ'. ג'ו שמה את מבטחה "בחבר הגדול" בניסיונה להשקיט את המזג הרע שלה. זה לא מה שזכרתי מהספר!
דבר דומה קרה לי בעבר עם הספר "פיטר פן" (אני כנראה בין היחידים שממש קראו אותו, ולא הסתפקו בסרט המצויר). פיטר פן נחשב בעינינו לגיבור. ילדים מתחפשים בדמותו בפורים. בספר, לעומת זאת, הוא מצטייר כדמות הכי מעצבנת, מלבד אולי וונדי. הוא אגואיסט, שחצן, אימפולסיבי ומפונק. וונדי מצטיירת כטרחנית, נודניקית, מהגרועות בפולניות. לעומת זאת, קפטן הוק, שאותו לימדו אותנו לשנוא, הוא למעשה דמות מורכבת, הסובל מגעגועים מרים לאמו שנפטרה. הוא היה הדמות האהובה עליי.
נוסטלגיה זה לא מה שהיה. אני מקווה שלא צפויות לי יותר מידי אכזבות כאלו בהמשך…
יום נישואין
ביום שישי, 1/10, חגגנו את יום נישואינו השני.
אני מרגישה חובה מסוימת לכתוב על כך, למרות שאין לי כל כך מה לומר. "שנתיים" נשמע קצת כל כך. אני ודודי ביחד כבר 6 שנים, אם סופרים גם את תקופת החברות, וזה נראה כאילו היינו ביחד כל חיינו. התקופה שלפני קצת מעורפלת ודהויה.
התחלנו לצאת חודש לפני יום הולדתי ה-20. אני מרגישה בת מזל שמצאתי את הנשמה התאומה שלי בגיל צעיר כל כך.
עם השנים החולפות, גם הזוגיות נהיית טובה יותר. אני מאחלת ומתפללת שמגמת העליה תמשיך.
לא מערבבים קוויאר ועדשים
לפני יותר מחצי שנה, אחותי הקטנה צפתה עם השכבה שלה בהצגה "קוויאר ועדשים", וחזרה מוקסמת ומאושרת. בעקבות המלצותיה הנלהבות החלטנו, שאר המשפחה, שחייבים ללכת להצגה.
הזמנתי כרטיסים מהעבודה, ואתמול נסענו אני ובעלי, הוריי ואחותי האמצעית ל"קאמרי" בת"א.
אין מה לומר – ההצגה מקסימה ומצחיקה מאוד. השחקנים כולם מצוינים, ובמיוחד רמי ברוך ורוזינה קמבוס, שפשוט קרעו אותי מצחוק פעם אחר פעם.
מצד שני, בהצגה יש גם עצבות מסוימת, הנובעת מהמתח החברתי בין העשירים לעניים. אם בתחילת ההצגה קיבלנו רושם שהעניים הם תחמנים ורמאים, ואילו העשירים מנומסים ונדיבים, הרי שבסופה הבנו שזה לאו דווקא כך, והעשירים התגלו גם כקמצנים, תאבי בצע ונוכלים.
בכך ההצגה שונה מההצגה "טובים השניים", למשל, שכולה צחוק צרוף (וחבל שכבר לא מציגים אותה).
לכו ל-"קוויאר ועדשים", תתכוננו לצחוק המון, אבל גם שימו לב למסר הקטן שמתחבא.
נישואין – על פי חליל ג'ובראן
הייתי רוצה שאחיותיי הצעירות כבר תתחתנה, ולו בכדי שאוכל להקריא בחתונתן את האמת המופלאה של חליל ג'ובראן על הנישואין: (התרגום – שלי, מאנגלית)
אהבו אחד את השני, אבל אל תהפכו את האהבה לקשר. תנו לה להיות ים הנע בין חופי נשמותיכם.
מלאו אחד את כוסו של השני, אך אל תשתו מאותה כוס.
חלקו אחד לשני מלחמכם, אך אל תאכלו מאותה כיכר.
שירו וריקדו ביחד והיו שמחים, אך אפשרו אחד לשני להיות לבד,
כמו שמיתרי הקתרוס הם בודדים, למרות שהם רועדים עם אותה המוזיקה.
הצל של אנדר
מי שקרא את "המשחק של אנדר" – נא למהר ולקרוא גם את "הצל של אנדר". מי שלא קרא את שניהם – כדאי להתחיל.
שני הספרים האלו מקוטלגים תחת הקטגורייה של "מדע בדיוני", אבל אל תתנו לקטגוריה להפחיד אתכם. שניהם ספרים מעולים ומרתקים. את "המשחק של אנדר" קראתי כספר מתח, ואילו את "הצל של אנדר" כבר קראתי כספר דרמתי, מרגש, שנגע בי עמוק בלב (כנראה שאלפי גיקים מתכווצים כרגע למקרא התיאור שלי, אבל לא אכפת לי).
את "הצל של אנדר" אהבתי יותר, אני מודה, בגלל שהדמות הראשית, בין, הזכיר לי מאוד את עצמי. תמיד קטנה יותר, שונה, עם כישורים חברתיים בעייתיים, וכן – גם תמיד בעלת תפיסה מהירה יותר מאשר כולם, קולטת ומבינה מהר יותר, לומדת מהר יותר.
אולי המילים האחרונות שלי יתפסו כשחצנות – אבל האמת היא שאין דבר קשה, עצוב ומתסכל יותר. "הרגילים" שוחים עם הזרם והם "כמו כולם". המתקשים – מקבלים עזרה, או לפחות אמפתיה. המהירים (במיוחד אם הם ממין נקבה)- נידונו לשיעמום, התעלמות, ניוון או לעג. כך גדלתי, ומעניין לחשוב כיצד היו שונים חיי אילו היה זה אחרת.
הפוטולוג חודש
עיצבתי וריעננתי מחדש את הפוטולוג שלי – החיים בתמונות. התמונות מסודרות כעת לפי קטגוריות, כאשר התמונה החדשה ביותר מופיעה בעמוד הראשי.
זה כיף להתחדש 🙂
תכלה שנה וקללותיה… תחל שנה וברכותיה!
שנת תשס"ד היתה מעורבת. בתחילתה היה נדמה כאילו אין תקווה, אך בהמשך הצלחתי לעשות בחיי כמה שינויים משמעותיים. בפרוס השנה החדשה, אני מרגישה הרבה יותר מחוזקת מאשר בשנה שקדמה לה.
אי אפשר בלי כמה הבטחות לעצמי לרגל השנה החדשה, אז קדימה:
1. לרדת במשקל!!!!!!!!
2. להגשים את תוכניותיי.
3. לעשות את הבלוג הזה יותר שמח. אני מרגישה שהנימה ששורה בו לא כל כך מייצגת אותי.
4. לבלות זמן איכות עם הבעל, המשפחה והחברים. כולנו נוטים לשקוע בעבודה ולשכוח את האנשים החשובים באמת.
5. לפנות זמן לתחביבים האהובים שלי
6. להמשיך לחייך ולהמשיך לבלות
7. לרענן קצת את הבלוגים השונים
ובנימה זו – אני מאחלת לכולכם שהשנה תצליחו לשנות ולהשתנות. זה לא כל כך קשה, צריך קצת תשומת לב והשקעה, וזה בא.
