עפיפונים

זה מה שקורה כשאוכלים יותר מידי בליל הסדר…

חתול עם בטן גדולה!

מקווה שאתם לא סובלים מצרבת…
חג שמח!

כיצד תהיי פולניה בחג

בפרוס חג הפסח, וכבת לשרשרת ארוכה של פולניות, אני גאה להציג בפניכם את המדריך השלם – כך תהיי פולניה בליל הסדר.
אם את מארחת
1. סרבי לכל הצעת עזרה שהיא.
2. חיזרי שוב ושוב על הביטויים: "לא, לא צריך, בשביל מה…", "זה בסדר, יש לי, לא צריך", "אני לוקחת את זה בקלות, אני לא עושה מזה עיניין".
3. אם מדובר על האוכל שתגישי, השתמשי בביטויים "את הכבד הקצוץ אני אכין לפני, שיהיה טרי", "אצלנו לא נוהגים להגיש את זה בליל הסדר", "אני לא עושה מהאוכל עניין, זו לא בעיה בשבילי".
4. התלונני שאת עושה הכל לבד.
5. ספרי באריכות על מאמצי הניקיון שלך, ואיך מישהי אחרת כבר הייתה נלחצת אם היא היתה במקומך.
6. אחרי הארוחה בליל הסדר, כשממשיכים עם ההגדה, בלי במטבח בשטיפת כלים במקום עם האורחים.
7. בסוף הערב, אחרי שכולם הלכו, התלונני. על הכל.
אם את אורחת
1. הגיעי שעה לפני הזמן, כביכול על מנת "לעזור".
2. בזמן הארוחה, שאלי כל אחד מהנוכחים למה הוא לא טועם מהצימעס (או מהכבד הקצוץ, או מהגפילטע, וכו'). חלקי את האוכל בין הנוכחים שהתנגדו הכי פחות.
3. הפריעי מידי פעם למארחת בעודה במטבח, כביכול על מנת "לעזור".
4. לחשי לבעלך/אחד מילדייך שאת מכינה את הגפילטע (או הכבד הקצוץ או הקניידלך) הרבה יותר טוב.
5. השתמשי מידי פעם בביטוי: "אצלנו לא נהוג ככה".
6. שאלי לגבי כל מאכל – "מה זה", "מה יש בזה", "איך את מכינה את זה". אחר כך הוסיפי שאת מכינה את זה אחרת ויוצא לך מצוין.
6. בסוף הערב, אחרי שתחזרי הביתה, התלונני. על הכל.
חג שמח ולא פולני לכולם! :)

דחיינות

בשבועיים האחרונים הייתי בקורס בירושלים, שייעודו העיקרי הוא פיתוח אישי. כחלק מהקורס עברנו סדנה של חברת emotion שעיקרה תורת האונתולוגיה (תורת ה"יש").
לקחתי לעצמי כמה וכמה דברים מהסדנה. אחד מהם הוא נושא הדחיינות.
עם יד על הלב – יש אלפי דברים שאנחנו דוחים. חלק מהם יותר משמעותיים (למצוא עבודה, להפסיק לעשן וכו'), וחלק קטנים (לתלות את התמונה שכבר מחכה שנה, לסדר את הארון).
גם לי יש דברים שהייתי רוצה לממש ואני דוחה בכל מיני תירוצים – דיאטה, ספורט, תשומת לב למצב הכספי, יצירה… את התירוצים כולם מכירים: אין לי כוח, אין לי זמן, קר, חושך, אני עייפה, אני עסוקה וכו'.
אני מנסה לשים את הנושאים האלו בראש מעייניי ולא לאבד פוקוס מהם. עם קצת (הרבה) שכנוע עצמי, אני מקווה שאצליח.
חבר אמר לי משפט יפה לא ממזמן – לכולנו אותן 24 שעות ביממה. גם למדונה, גם לאלברט איינשטיין, גם לשוורצנגר וגם לג'ורג' בוש. לכולם אותה כמות שעות ביום. השאלה היא מה אנחנו עושים עם השעות האלו.
אני יודעת שעם השעות שלי אני עושה לא מעט – עובדת, לומדת, משקיעה בתחביבים. אני גם יודעת שאני צריכה לעשות בדק בית ולהסיר כירורגית את כל הדברים שגוזלים ממני זמן מיותר, שלא מקדמים אותי להיות מדונה או ג'ורג' בוש או אלברט איינשטיין.
צריך בשביל זה המון כוח, אבל אני חושבת שאני מוכנה לאתגר.

אביב הגיע שיפוצניק בא

לכבוד תחילת עונת האביב, ולכבוד העלאת המחירים הממשמשת ובאה בשוק המזגנים, נתקפנו אני ובעלי בחשק עז להוציא המון המון כסף על מנת שיבלגנו וילכלכו לנו את הבית, יגזלו את זמננו (ואת זמנם של הוריי המלאכים, שעשו בייביסיטר על השיפוצניקים בזמן שאנחנו היינו בעבודה), ובדרך גם יתקינו לנו 2 מזגנים.
חוץ משני הפסלים הסביבתיים (להלן – המזגנים), השאירו אחריהם המתקינים גם כתמי צבע לרוב, פתיתי גבס, 2 חתולים מבוהלים, ו-2 אנשים עייפים מאוד (אנחנו), שצריכים לסדר עכשיו את כל הבלגן הזה.
מצד שני, אחד הדברים הטובים שיצאו מכל העניין זה ששיכנעתי את בעלי לתלות כמה מדפים וכמה קישוטים, שמחכים כבר כמה חודשים עד שנה שיתייחסו אליהם. אם כבר לכלוך – אז בגדול.
כל זה מזכיר לי את פסח שלפני שנתיים. אני ודודי חגגנו חודש למגורנו בדירה הנוכחית. היא היתה מלאה בארגזים, המטבח היה בשיפוצים, והזמנו את כל המשפחה לסדר פסח אצלנו. עד היום אני לא מבינה איך הצליחו לשכנע אותי לעשות דבר כל כך מטומטם.
לקחתי כמה ימי חופש מהעבודה וניסיתי למצוא את דרכי בים הניירת והבלגן. ישבתי שעות ומיינתי ניירות שהלכו ישירות לפח, חפצים ששכחתי שקניתי, מזכרות מהילדות של בעלי ושאר assorted junk. מלבד זאת היה עלינו גם לבשל, לנקות ולהכין את הבית לליל הסדר. שבוע שלם לקח לנו להתאושש מהמשימה הזו, ועד היום אני לא שוכחת את הטראומה.
שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא? על מי אתם באים לעבוד?

חולות אהבה

ביום רביעי בבוקר התחיל לכאוב לי הגרון, ואח"כ הראש, ואח"כ באה כבר נזלת. התקררתי.
אם כבר להיות חולה, אז במשהו שלא מעיק יותר מידי, אבל מספיק פוטוגני בשביל לעורר את רחמי הסביבה ולסחוט קצת תשומת לב. ביום חמישי גם היה לי קצת חום, ובלימודים הציעו אדוויל, וכוס מים, וסימפטיה.
בחמש וחצי אני מתקשרת לבעלי כדי לספר לו עד כמה אני מסכנה, ועונה לי מישהו חצי רדום, שממלמל ומתעטש חליפות. שיט, איך חולפת לה תהילת עולם – הוא הצטנן.
מרגע זה עברתי מלהיות החולה המסכנה להיות האישה המרשעת שמזניחה את בעלה. אמא שלי, שאת ההתקררות שלי פטרה בתירוץ הפולני לכל דבר בערך – "זה מחילופי העונות", הסתכלה בפנים מודאגות על הסמרטוט המהלך והמתעטש שהבאתי לארוחת הצהריים של יום שישי, ואמרה לי – "אולי הוא צריך אנטיביוטיקה, צריך להביא אותו לרופא". זהו, לא משנה אם כואב לי הראש, אם יש לי חום, אם גם אני מצוננת – בעלי חולה ואני אמורה לטפל בו.
אחת הבדיחות הידועות שלנו, הנשים, זה שגברים מצוננים בטוחים שהם עומדים למות. נו, בטח. אנחנו מפנקות אותם יותר מידי! כשאנחנו חולות אנחנו לוקחות אקמול וממשיכות הלאה, וכשהם חולים אנחנו מאפסנות אותם במיטה ומכרכרות סביבם. אנחנו לא סומכות עליהם שידעו לטפל בעצמם, וזה מה שאנחנו מלמדות אותם. כי זה מה שהאמהות שלנו לימדו אותנו.