בשלישי ורביעי התנתקתי מהמציאות. לא שמעתי את החדשות על בוגי, וזה גם לא ממש עניין אותי. הדברים שעניינו אותי היו בעיקר מתי אוכלים, איפה יש אבן שנוח לשבת עליה, ואיפה השביל שעליו אנחנו אמורים ללכת. יצאתי לסדנת שטח לפיתוח מנהיגות.
סדנת השטח כללה פעילויות שונות ומשונות, כגון ניווט עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; חיפוש אחר בורות מים עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; הליכה ארוכה בשבילים בוציים ומלאים באבנים, בעודי קשורה לבחור בגובה 2 מטר בערך; הכנת עשרות (אם לא מאות) פיתות בטאבון על מדורה; שינה בשק שינה במלון של מיליוני כוכבים, תחת כיפת השמיים; ועוד ועוד פעילויות שבחורה עדינה, פולניה ובורגנית כמוני לא ממש רגילה לבצע.
אני מודה, הייתי בטוחה שיהיה סיוט. הייתי הבחורה היחידה בקבוצה, אני ועוד 18 בנים. היה לי קשה מאוד לסחוב את התיק (בכל זאת, הוא היה הרבה יותר גדול ממני…), והייתי בטוחה שאקפא מקור בלילה, אשבור רגל או יד (או לפחות אנקע), לא אמצא את מקומי בקבוצה, ושכולם יהיו ממש לא נחמדים אליי.
כרגיל, לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט. זו היתה חוויה מדהימה, וממש ממש נהניתי, למרות הקשיים. הבנים עזרו לי, סחבו לי את התיק, סיפרו לי בדיחות, פטפטו איתי, והפכו את כל החווייה הזו למהנה. אפילו מזג האוויר היה מצוין, ובלילה לא היה קר מידי. בקיצור, יצאתי מהסדנה בחיוך מאוד מאוד גדול.
אני לוקחת לעצמי כמה תובנות שגיבשתי בעקבות החוויה הזו – לשמור על ראש פתוח, לא לחשוש להתחבר עם אנשים (למרות שהם אולי נראים שונים מאוד), ולא לוותר על ההזדמנות לחוות חוויות שלא חווים כל יום, רק בגלל פחדים וחששות.
דבר נוסף שלמדתי, זה שלשבת על כסא מרופד הרבה יותר נוח מלשבת על אבנים.

החורף לא עושה לי טוב. זה לא נעים לי. למראה הזרזיף הקל ביותר פניי מתכרכמות אוטומטית, ומצב רוחי מאפיר. אני מנסה מאוד להיות אקטיבית, אבל איך אפשר להיות פעילה כשקר נורא ויש שלוליות בחוץ? בימים אלו צרכיי מצטמצמים לשלב הראשון בפירמידה המאסלואית, כלומר – אוכל ופוך.
אז איזה דברים אסור לעשות בחורף?
(כל הטיפים שלהלן מבוססים על סיפורים אמיתיים וניסיון אישי)
1. לרדת למטה כדי לזרוק את הזבל, נעולה בסנדלים.
2. ללבוש חולצה דקה עם מחשוף נדיב, מתחת למעיל צמר דק עם מחשוף נדיב, ולנסוע ככה עם הבעל על הקטנוע. או יותר גרוע – לנסוע ככה על הקטנוע לבית של ההורים שלי.
3. לצאת מהבית ללא זוג גרביים להחלפה בתיק (מנסיון אישי וכאוב ביותר).
4. לוותר על החזקה של מטריה חליפית בארון (במיוחד אחרי שהמטריה שלך נשברה ביום הגשום הראשון השנה).
5. ללכת לעבודה חולה ולהדביק את הכפיפים שלך, כדי שיהיו חולים בדיוק כשיש הכי הרבה לחץ בעבודה או כשצריך לסיים פרויקט דחוף.
6. להגיד "לא" כשאמא שלך מתקשרת ושואלת אם להביא לך שאריות של מרק עוף.
7. להגיד "לא" כשאמא שלך מתקשרת ושואלת אם להביא לך אוכל. לא משנה מה. למי יש כוח לבשל בקור הזה?
8. לשבת מול המחשב, רועדת מקור, ולכתוב בבלוג, במקום להיות מתחת לפוך.

במהלך המירוץ המטורף של החיים, בין עבודה, ללימודים, למשפחה, לזמן לעצמי, אנחנו לפעמים מייחלים פתאום לאיזו הצטננות או התקררות קלה, שפעונת קטנטונת, שתתן לנו קצת פסק זמן מכל הבלגן, ותפרגן לנו כמה ימים בבית.
ואז באה המציאות ומלמדת אותנו לקח.
יום שישי שעבר דווקא הלך מצוין. פירגנתי לעצמי תספורת חדשה ומהממת, סידור גבות, ואפילו קבעתי טיפול פנים לשבוע שאחרי (אחרי שכבר שנתיים אני מתכוונת לקבוע טיפול כזה). בערב יום שישי התחילו השיעולים. השיעולים התפתחו לצמרמורות. הצמרמורות התפתחו לכך שבמשך יום שבת לא יכולתי לצאת מהמיטה, ולא יכולתי לאכול. אחר כך כבר קיבלתי ימי מחלה לכל השבוע מרופאת המשפחה ("דלקת ויראלית בדרכי הנשימה", כלומר נזלת ושיעולים). מיותר לציין כמובן שזה קרה בשבוע שבו היו לי ערימות של עבודה לעשות…
תחשבו על זה – שבוע בבית! רחלי בריאה אחת יכולה לעשות כל כך הרבה דברים בשבוע…. אבל מסתבר שרחלי חולה – לא ממש. את השבוע ביליתי במצב צבירה של סמרטוט, על הספה בסלון, מוקפת בערימות של טישואים. ביומיים הראשונים לא הייתי מסוגלת אפילו לראות טלויזיה, שלא לדבר על לקרוא משהו. לא היה לי תיאבון, אז הורדתי קילו וחצי תוך שלושה ימים (זה בסדר, הם חזרו בסוף השבוע, יחד עם התיאבון).
העיסוק העיקרי שלי היה להשתעל, לקנח את האף, לסבול, לרחם על עצמי, ולהתמלא חרדות מכל העבודה שאני אצטרך להשלים כשאחזור.
אבל עכשיו אני בסדר. אני מרגישה שכאילו איבדתי שבוע מהחיים.
אז מה עשיתם בין ה-9 ל-13 בינואר?
(נ.ב. לפחות החתולים נהנו לבלות קצת עם אמא)