עפיפונים

יום הולדת 29

המון זמן לא הייתי פה.
חשבתי רבות מה לכתוב בפוסט שייסמן את חזרתי לחיים בלוגריסטים סדירים. בסוף החלטתי… לא לכתוב כלום. קשה לי לתאר מה עבר עליי השנה ועם מה התמודדתי. אני מעדיפה לאחסן את החוויות בקופסא ולהמשיך הלאה.
החלטתי לחזור ולכתוב בבלוג כי התגעגעתי. אני רוצה שוב את המקום שבו אוכל "לשפוך" את המחשבות, השטויות והחוויות. אני רוצה שוב לחלוק, לשתף, להשתפך ולתקשר.
אז זהו, חזרתי רישמית.
חדי העין והזיכרון בוודאי הבחינו שלבלוג יש עיצוב חדש וגם שם חדש – "עפיפונים". ולמה עפיפונים? בגלל שיר של שלומית כהן-אסיף, שמבחינתי מתאר בדיוק את מה שקורה בתוך הראש שלי:
כשאני ים
המחשבות שלי גלים.
כשאני עץ
המחשבות שלי עלים.
כשאני שמים
המחשבות שלי עננים.
כשאני רק ילד
המחשבות שלי עפיפונים.
עפות ברוח לכל הכיוונים.
מקסים, נכון?
לא הכל עוד מסודר פה מבחינת עיצוב, אבל עם הזמן אארגן את הפינות המבולגנות.
אתמול חגגתי את יום הולדתי ה-29, ובעצם התחלתי את שנת ה-30 לחיי. אני דווקא שמחה לעזוב את שנות ה-20 ולעבור לעשור השלישי. הרבה יותר כיף בעיניי להיות אשה יותר בוגרת ובשלה, ועם זאת – חוויות רבות עוד לפניי.
אני מאחלת לעצמי שתהיה לי שנה טובה יותר מהקודמת, שנה שבה אקצור את הפירות, אצמח, אעלה ואהנה. והכי חשוב – בריאות!
<פינת הגיקית>
29 הוא מספר ראשוני, אבל זה לא קשור לעניין. כשמחברים את ספרותיו מקבלים 11 – שזה החודש בו נולדתי. כשמחברים את הספרות של המספר 11 – מקבלים 2, שזה היום בו נולדתי.
< / פינת הגיקית>

מתנת יום ההולדת שאייל הכין לי בגן

דילמת היעלבות

להיעלב או לא להיעלב? בטח שלא להיעלב, מה ייתן לי להיעלב? זה ייתן לי משהו? זה לא ייתן לי כלום.
אני טיפוס רגשן נורא, שלוקח ללב ונוטה להיעלב בקלות. אני גם סולחת בקלות, אבל הזיכרון הארור שלי מאחסן לו במגירות עמוקות – כמעט הכל. יש לי תוכנת חיפוש משוכללת במוח, שמאפשרת לי לאחזר בקלי קלות תאריכים, מספרים, פרצופים, אכזבות וציפיות לא ממומשות. אני זוכרת את הכול.
בעלי טוען שאני לא יכולה לצפות מאנשים שיתנהגו לפי אמות המוסר והצדק שלי. אני טובה מידי, נחמדה מידי. הוא צודק פחות או יותר, אבל איזה כלים אחרים יש לי לשפוט יחס והתנהגות?
לא להיעלב. אין טעם להיעלב. למה להיעלב? אני הרי כבר רגילה. עוד טלאי בשריון ואני ממשיכה הלאה.

נצחונות קטנים בחיים הסטודנטיאליים

מצאתי פתק עם רשימה שכתבתי בתקופת לימודיי לתואר ראשון בטכניון, שכותרתו: life's little victories.
היה נחמד לקרוא מה העסיק אותי בימים ההם (סוף שנות ה-90). הרשימה כתובה באנגלית (בטכניון התנסחתי בעיקר באנגלית במיילים וכמובן בכתיבת קוד, אז זה נדבק). להלן התרגום שלה:
(אני מאוד אוהבת אותה)
הנצחונות הקטנים של החיים

  • למצוא כיסא ריק בהרצאה מלאה עד אפס מקום
  • כשמישהו שואל לעצתך, ומקשיב לך בהתלהבות, בעוד אתה מרצה על הנושא ומרגיש חכם
  • לפתור את השאלה ההיא, שלא היה לך מושג איך פותרים אותה ביום הקודם
  • להתווכח עם מישהו, שאחר כך מודה שצדקת
  • כשהתוכנית עליה עבדת במשך ימים מתקמפלת ורצה
  • כשההרצאה מסתיימת חצי שעה לפני הזמן
  • כשקונים משהו ומקבלים בונוס בחינם, בלי לצפות לכך
    עוד פתק מעניין שמצאתי, היה פתק עם התאריך של ה-8.6 (איזו שנה? לא ברור), שכתבתי בו אז (בתרגום לעברית):
    היום הנוכחי הגיע לגמר "היום הגרוע ביותר בחיי". מחר אנסה לשבור את השיא שלי.
    מעניין מה קרה לי ביום ההוא… בכל מקרה, אין ספק שהייתי אז (אולי עדיין?) בחורה פיוטית.