עפיפונים

סיכום העשור שלי

כולם מסכמים עכשיו את העשור, אז למה לא גם אני? כשחשבתי על מה שאכתוב בפוסט הזה, היה נראה לי כאילו ב-10 שנים האחרונות עברתי מחזור חיים שלם. כל כך הרבה השתנה אצלי בשנים האלו.

שנת 2000
חזרתי לגור בבית הוריי אחרי 3 שנים של מגורים עצמאיים במעונות הטכניון. זה היה לא קל לשני הצדדים, אני חושבת. בנובמבר 1999 חזרתי לשירות ושובצתי בחיל האוויר, אחרי שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב כעתודאית. אחרי שהתרגלתי להיות אדון לעצמי במשך 3 שנים, לקבוע לעצמי את מערכת השעות, מתי אוכל, מתי אקום בבוקר, וכו', פתאום נאלצתי לקום מאוד מוקדם ולנסוע ב-2 עד 4 אוטובוסים לבסיס (לכל כיוון). בשנה זו אף סיימתי קורס קצינות, שבסופו החלטתי את אחת ההחלטות החשובות והטובות בחיי – להיפטר מהפוני שכיסה את מצחי מגיל שנה בערך. בעצם מהשנה הזו התחלתי את שנות הקימה המוקדמת (ואני ממש לא טיפוס של בוקר), שיסתיימו כנראה רק כשאצא לפנסיה. בשנה זו אף פתחתי את הבלוג הראשון שלי, באנגלית בינתיים, ושמו girl.dot.comp.

שנת 2001
אני ובן זוגי דאז (בעלי דהיום) החלטנו לעבור לגור ביחד. שכרנו דירת 3 חדרים ענקית, קומה רביעית ללא מעלית, בראשון לציון (שיהיה לי קרוב לבסיס). בנוסף הצטרפתי לשומרי משקל והפכתי לחתיכה רצינית (כשאני מסתכלת על תמונות מאז, אני בהלם מכמה שהייתי רזה),  למגינת ליבם של כמה אנשים, שכנראה היה להם יותר נוח איתי כשהייתי שמנמנה. פתחתי את הבלוג הראשון שלי בעברית – רחלי.נקודה.נט.
אנחנו מאמצים את דקסטר, החתול הג'ינג'י.

שנת 2002
שנה פלינדרומית לא יכולה להיות רעה, נכון?
בשנה הזו עשיתי קורס בניתוח מערכות בבית הספר למקצועות המחשב של צה"ל, והבנתי שזה המקצוע שלי ושניתוח מערכות וניהול פרויקטים זה מה שאני רוצה לעשות. בקורס גם פגשתי את ידידי ערן, ממש "ידידות ממבט ראשון". עד היום אני זוכרת את הקטעים שהרצנו בקורס. ערן חי כבר כמה שנים בארה"ב ואני מאוד משתדלת לשמור איתו על קשר.
השנה בן זוגי הציע לי נישואין במסעדת רוטשילד'ס בראשל"צ (שכבר אינה קיימת), ואמרתי "כן" (עוד החלטה טובה שעשיתי). ב-1.10.02, יום החברות הרביעי שלנו, התחתנו. שיר ההליכה לחופה היה מנגינת הנושא מתוך הסרט star wars, כיאה לגיקים.
סביב כל נושא החתונה נתקלתי בצרות עין וחוסר פרגון של הרבה אנשים, לצערי. הייתי צעירה ותמימה and now I know better.
במהלך השנה לקחתי כמה קורסים לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, אך לאחר שסיימתי אותם, הבנתי שבזאת סיימתי את כל הנושאים שעניינו אותי בתואר, והחלטתי לוותר על ההמשך. לקראת סוף השנה הועלתי לדרגת סרן.
סגרתי את הבלוג שלי כי לא יכולתי להתמודד יותר עם החשיפה והייתי צריכה קצת הפסקה מהאינטרנט.

שנת 2003
שנת המשכנתא. עברנו דירה להוד השרון, לקחנו משכנתא והשתדלנו להצטמצם בהוצאות. התאהבתי במלאכת הבישול, ופתחתי את בלוג הבישול שלי, פשוט מבשלת, ועוד 3 בלוגים: בלוג על יצירה, בלוג צילומים ובלוג אישי – הגלגול הקודם של הבלוג הזה – בשם "בלה בלה בלוג". באוקטובר התחלתי תואר שני במנהל עסקים במסגרת הטכניון, עוד החלטה טובה שעשיתי בחיי. פגשתי שם אנשים מקסימים ועד היום אני בקשר עם חלקם. אני עדיין רזה, פחות או יותר.
אנחנו מאמצים את ז'אן לוק, החתול השחרחר והיפה, אך שמנמן משהו.
אני עושה רישיון סוף סוף. על אוטומטי.

שנת 2004
עברתי לשרת בקריה בתפקיד חדש. עשיתי קורס צילום דיגיטאלי (מתנה מבעלי). כתבו על האתר שלי בידיעות אחרונות, YNET ומעריב, והאתר אף הוכתר כאחד מנבחרי השנה לשנת 2004. בעלי מסיים את התואר השני שלו (גם מנהל עסקים, אבל בתל אביב), ואני ממשיכה עם שלי. אני עדיין רזה, פחות או יותר.

שנת 2005
פורסמה עליי כתבת צבע במקומון של איזור השרון – כתבת המקומון ראיינה אותי, צלמת מקצועית צילמה אותי, וזה היה ממש כיף. אהבתי את התוצאה.
אני כבר פחות רזה, ובאמצע השנה גם נכנסת להריון. בעלי משתחרר מהצבא, מוכר את הטוסטוס ועידן מכונית הליסינג מפציע בחיינו. לראשונה אנחנו מסוגלים לצאת מגוש דן רבתי מבלי לבקש את הרכב מאמא שלי.
בסוף השנה הגשתי את הפרויקט האחרון בתואר השני שלי.

שנת 2006
נקודת מפנה. שנה של "לפני" ו"אחרי". אני יולדת את אייל בלידה קשה וארוכה, ולאחר מכן מתחילה השנה הקשה ביותר בחיי, מכל הבחינות. נקודת האור היחידה היא אייל – ילד מדהים, רגוע ונבון.
בשנה זו חטפו את גלעד שליט ופרצה מלחמת לבנון השניה, שהשתתפתי בה (עד היום אני מחכה לקבל את אות המלחמה דרך אגב. מה קורה עם זה?).
בשנה זו הבנתי שהאנרגיות החיוביות שאני שולחת לעולם לאו דווקא יחזרו אליי. שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה. שיש מעטים שאוכל לסמוך עליהם בעת צרה וצורך. שיש מעט מאוד אנשים שאני באמת חשובה להם.
השנה הזו לימדה אותי להיות זהירה ולשים לב למי אני מעניקה מהאנרגיות שלי, כי אחרת אשאר בלי.
לקראת סוף השנה השתחררתי מהצבא לאחר 7 שנות שירות והתחלתי להרוויח משכורת נורמאלית. התחלתי גם דיאטה במסגרת שומרי משקל, שוב.

שנת 2007
הדי השנה הקודמת עדיין מחלחלים בי בשנה זו, למרות שבאמצע השנה המצב משתפר. חוץ מזה, עכשיו אני גם רזה וחתיכה.
אייל מתחיל לדבר ומאז לא מפסיק. פשוט לא מפסיק לרגע. לא יאומן איך הוא מסוגל לדבר רצוף במשך שעות.

שנת 2008
אני עוברת לתפקיד אחר בתוך המחלקה שלי בעבודה. בעלי מתחיל לנסוע לחו"ל בתדירות של פעמיים בחודש, וזה קשה. הדבר נותן בי את אותותיו ואני מתחילה לאכול…
לקראת סוף השנה אני נכנסת שוב להריון, ובנובמבר חוגגת יום הולדת 30. מרגישה בת 25.

שנת 2009
במהלך ההריון אני עולה המון במשקל, וכל גופי מתכסה בבצקות, למרות שכל ההריון עשיתי יוגה ואף הלכתי לחדר כושר עד חודש שישי. בחודש התשיעי אני כבר בקושי מסוגלת ללכת, בקושי ישנה, ונמצאת בעיקר בבית. הלידה הקלה של יאיר המהמם, ויאיר עצמו, מפצים על הכל. מהבטן הענקית בגודלה יוצא תינוק רזה משהו – 3.160 ק"ג.
בחופשת הלידה אני מבינה שכשאמרו לי שכל המשקל העודף ירד אחרי הלידה – שכחו לציין תאריך ושנה. אני סובלת מעודף משקל שאני לא מכירה. שום דבר לא עולה עליי (גם לא הבגדים שלבשתי אחרי ההריון של אייל) ואני נפוחה נורא. יאיר תינוק רגוע ומקסים, ההנקה הולכת לי בקלות, וכתוצאה מכך הוא צמוד אליי והולך איתי לכל מקום, גם לקוסמטיקאית או לעשות ציפורניים. אני מתחרטת על כך, כשבתום 4 חודשים אני לא מצליחה לשאוב ויאיר מסרב לקחת בקבוק. אני מוותרת על השאיבות בלי כל חרטות, ויאיר מסתגל בכיף לבקבוקי סימילאק בעזרתה של המטפלת במשפחתון.
גם לאחר הלידה הזו אני מגלה לצערי שמי שחשבתי שהם חברים שלי אינם כאלה, ושיש מעט אנשים שבאמת אכפת להם ממני. מוטיב חוזר?
אחרי ראש השנה אנחנו עוברים לדירה חדשה, שמסתמנת כדירה שנזדקן בה בכיף. אני חוזרת לעבודה אחרי סוכות, יורדת קצת במשקל, ומשדרגת את סגנון הלבוש שלי בהשראת בלוגי האופנה האהובים עליי. עדיין שמנ.. מלאה.

ומה ב-2010?
אני רוצה שנה רגועה. אני רוצה לחזור להיות רזה. אני רוצה שנסיים סוף סוף את הסידור של הדירה החדשה ושנוכל להזמין אליה אנשים. אני רוצה בריאות. אני רוצה לבלות. אני רוצה שיהיה לי כיף. אני רוצה לנסוע לחו"ל (רצוי לארה"ב אבל אני באמת לא בררנית). אני רוצה לנסוע עם בעלי לצימר בלי הילדים. אני רוצה להכיר אנשים חדשים. אני רוצה לעשות דברים מעניינים.
איכשהו נראה לי שזו הולכת להיות שנה טובה, למרות שאין משהו מיוחד שירמוז על כך.
במסגרת יום הולדתי ה-30 הייתי אצל נומרולוג, שאמר לי שאגיע לשיאי בגיל 34, כלומר לקראת סוף שנת 2012. אני מקווה שלא אטבע אחרי זה בהצפות הענקיות כמו בסרט "2012". זה יהיה קצת בזבוז, לא? 🙂

שתהיה לכולכם שנה נהדרת ועשור נפלא ומבטיח!

צריכה את זה: כריות אבנים

יש דברים שאני ממש צריכה. כלומר רוצה. כלומר אני ממש חייבת שיהיה לי. כלומר בא לי עליהם נורא. אולי גם לכם?

והסיפתח לפינתנו – כריות בצורת חלוקי נחל ענקיים. אני מדמיינת אותן זרוקות במרפסת, כאילו מדובר בחוף ים בתולי, ואנחנו מתכרבלים ונחים עליהם, כמו חרדונים בשמש. מקסים.

 מצאתי דרך הבלוג בלינגבלינג. התמונות מ-LivingStones.

שיחות על החיים עם אייל (#11)

אייל אוכל פעם בשבוע שעועית לבנה בצהרון. בגלל שהוא אוהב את זה כל כך, קניתי שעועית לבנה בסופר, כדי שיהיה בבית ואוכל להכין לו גם. אייל שמע שאני לא אוהבת שעועית לבנה, ומאז הוא מנסה להרביץ בי תורה בריאותית.

אייל: אמא, שעועית לבנה זה בריא?
אני: כן, זה בריא.
אייל: אז למה את לא אוכלת את זה?
אני: כי אני לא אוהבת.
אייל: למה?
אני: כי זה לא טעים לי.
אייל: אבל זה בריא! את צריכה לנסות. מה יש בזה?
אני: בשעועית לבנה?
אייל: כן. מה יש בזה?
אני: אההה…. יש בזה חלבונים.
אייל: נכון! חלבונים זה מאוד חשוב! אנחנו צריכים לאכול חלבונים, כי אין לנו מספיק בגוף.
אני: כן.
אייל: יש בה חלבון, בגלל זה היא לבנה!
(* אתם הבנתם את זה? רמז: מה הצבע של חלבון ביצה? *)
אני: וואלה.
אייל: אז את צריכה לאכול מזה!
אני: טוב, אני אנסה.
אייל: בסדר.

שיחות על החיים עם אייל (#10)

אייל: אמא, בואי תראי משהו!
אני: מה?
אייל מושיט לי חתיכת קרטון ועליה כל מיני שרבוטים בטוש ירוק, מעין "כתב"
אני: מה זה?
אייל: זה כרטיס בשבילך, לעבודה
אני: מה עושים עם הכרטיס הזה?
אייל: כתוב פה מה את צריכה לעשות בעבודה שלך.
אני: מה כתוב פה?
אייל: כתוב פה – לעבוד ולעבוד טוב!
אני: וואלה. טוב, אני אשתדל.

אני מקווה שזה לא בא בעקבות שיחה עם המנהל שלי או משהו.

דרך אגב – אייל המציא אתמול מתכון למאפינס. הוא מופיע בבלוג הבישול שלי: מאפינס שוקולד עם חתיכות שוקולד מריר, שוקולד צ'יפס לבן, פירות יער ותבלינים

עיניים כחולות

*** טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע נוק און ווד **
(מה שבטוח בטוח)

ליאיר יש עיניים כחולות. מסתבר שזה נחשב כסוג של ביזאר במקומותינו.
בכל פעם שמישהו (לרוב מישהי, גברים פחות שמים לב לפרטים האלה) רואה אותו, המבט מתפקס על העיניים, הלסת נשמטת, ואז זה מגיע:

איזה עיניים!! מאיפה הוא קיבל אותם??????"
(מה זאת אומרת? גנבתי מהתינוק של האמא ששכבה לידי בחדר במחלקת יולדות. יצאה רגע לשירותים אז ניצלתי את ההזדמנות. מזל שהיא לא שמה לב. אתם יודעים איך זה נשים אחרי לידה, בקושי יודעות איך קוראים להם)

ממני.
(כלומר מהבחורה- אישה? – שמסתובבת איתו, קרי: אמא שלו. קרי: אני. זה באמת מוזר שתינוקות יורשים תווי פנים מסוימים מההורים שלהם. גנטיקה, חוקי הטבע וכאלה. מאוד נדיר. מקרים בודדים.)

המבט מוסב אליי. הלסת נשמטת בריכוז. קמט במצח. פוקוס על האיזור העליון של הפנים שלי. זוהה גוון תכלת/טורקיז. צפירת הרגעה.

אה, וואלה, נכון. גם לך יש.
(מה את אומרת! לרגע לא הייתי בטוחה)

ארץ יצורי הפרא – לראות או לא לראות?

הספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק הוא אחד מספרי הילדים (הלועזיים) האהובים עליי. השבוע הגיע לארץ הסרט של ספייק ג'ונז שנעשה עפ"י הספר. הסרט קיבל rave reviews מכל הכיוונים.
ברור לי שלפני 10 ואפילו 5 שנים, בכלל לא הייתי מתלבטת. ברור שהייתי הולכת לראות את הסרט. עכשיו, לעומת זאת, כשהיציאות שלי מהבית בערבים הן מתוזמנות היטב ואף דורשות סיוע בתשלום בדמות בייביסיטר, אני תוהה.

תהייה ראשונה – כיצד מתרגמים ספר קצרצר, שכוחו דווקא בציוריו, לסרט שצריך לעבור רף של מס' דקות מינימלי מסוים? האם ג'ונז דחף לשם כל מיני עלילות משנה לא רלוונטיות? רגעי מוסיקה ושירה? מי יודע?
תהייה שניה – עם מי ללכת לסרט? המועמד הקלאסי הוא אייל כמובן, שמכיר ואוהב את הספר (בעלי לא סובל את הספר). הבעיה היא שהסרט אינו מדובב (מעולם לא הצטערתי על כך שסרט לא דובב לעברית, עד למקרה הזה), ולכן באמת שאין טעם.
תהייה שלישית – יש משהו בהייפ שסביב הסרט שמרתיע אותי. כשמשהו מקבל המון סופרלטיבים ואפס ביקורת, יצר ה"דווקא" שבי מתעורר ומנסה לחפש את הפגמים. אני כבר רואה את עצמי יושבת וצופה בסרט, דרוכה ומחפשת את הפאשלה, כאילו החלטתי מראש שלא להתחבר ולא לאהוב. דווקא. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.
אז אני עוד תוהה.

לינק לטריילר המקסים, אבל עבורי הוא בכלל לא מתחבר לספר.

מטבח במידה petit

בסטודיו Petit מעצבים מטבחי עץ מתוקים מתוקים מתוקים שמיועדים לילדים. עכשיו המעצבת, עפרה, יוצאת במבצע: גם 100 ש"ח הנחה ברכישת מטבח, וגם הגרלה של מטבח למי שיפרסם את המבצע בבלוג/אתר שלו!
עוד פרטים ניתן לקרוא בבלוג של עפרה.

המבצע עד סוף דצמבר.
(התמונה מכאן)

מטבח - דגם "לירי"

איפה הייתי ומה עשיתי

לפני קצת יותר מחודשיים החלטתי סופית לשדרג את הטכנולוגיה שמאחורי הבלוג, ולהעביר אותו לעבוד על בסיס wordpress. זה היה אמור להיות קל ופשוט, אבל הסתבר כלא ממש כזה. ימיי כמתכנתת וכחובבת קידוד כבר מזמן מאחוריי, ואין לי סבלנות או זמן לזה יותר. בנוסף לכך, אחרי סוכות חזרתי לעבודה, מה שהיווה את תחילתה של תקופה מתישה ולא קלה בכלל. למה לכבס מילים? עברתי תקופה קשה. נאלצתי להתרגל לקום כל יום ב-5:30 בבוקר כדי להניק, אחרי הצהריים מוקדשים לשני הילדים, וכתוצאה מכך כל ערב קרסתי לחלוטין כתוצאה מתשישות. נאלצתי לתעדף את מעשיי ותוכניותיי כדי שבכל זאת אצליח להזיז משהו ולא רק אתעלף כל ערב על הספה. בנוסף גם התחלתי דיאטה, או ניסיון לאכול יותר שפוי ונכון, מה שלא שיפר במיוחד את מצב רוחי.
לכן כל תוכניות שדרוג הבלוג נדחקו לקרן זווית. מצד שני, לא רציתי לכתוב עוד פוסטים כדי שלא אצטרך אחר כך לייצא אותם לבלוג החדש בשיטה העקומה שמצאתי. מצד שלישי, לא היה לי ממש זמן לכתוב בבלוג. מצד רביעי, גם לא היה לי ממש חשק.

אסביר את עצמי – ולכך דרושה הקדמה.

אני אחת מהבלוגרים הראשונים בארץ. את הבלוג הראשון שלי באנגלית (girl.dot.comp) הקמתי בשנת 2000, ובשנת 2001 פתחתי את הבלוג העברי שלי – רחלי. נקודה.נט. הוא היה אחד הבלוגים הראשונים בבלוגוספירה הישראלית, ולכן קיבל חשיפה די גדולה בזמנו. כתבתי בו על דברים שעניינו אותי אז, בחורה בת 23 פלוס חבר, שכללו בעיקר כל מיני אתרים מגניבים שמצאתי, הגיגים שונים ומשונים על דברים שאני אוהבת, אזכורים של הארי פוטר ושר הטבעות, ועוד קצת על העבודה שלי (שהיתה אז שירותי הצבאי למעשה), תכנון החתונה ועוד כל מיני. בגדול – הקדמתי לחלוטין את זמני. היום מקובל לכתוב "קישקושים" מעין אלה – ואני עושה זאת בהנאה מרובה בטוויטר שלי. אז, לעומת זאת, קצת משכתי אש בגלל נטייתי להתמקד בצד הקליל של החיים, במקום לכתוב הגיגים נוגים היוצאים ישר מן הלב ובעלי אמירה עמוקה ונוגעת. לאחר נישואיי באוקטובר 2002, הייתי חייבת הפסקה מהאינטרנט בכלל ומהבלוג בפרט. הפסקתי לקרוא אימיילים למשך חודש (התיבה שלי נסתמה לחלוטין בספאם – ימי טרום תוכנות האנטי ספאם – ונדרשה התערבות של הצוות הטכני של חשבון האחסון שלי כדי לנקותה), והפסקתי לכתוב בבלוג.
שנה לאחר מכן, התגעגעתי לבלוג ופתחתי אותו שוב – בהתחלה תחת השם "בלה בלה בלוג" ומאוחר יותר תחת השם "עפיפונים". הנימה שלו הפכה רצינית ואישית יותר, משובצת בקטעים סאטיריים על חיי מידי פעם. תדירות העדכון היתה נקודת התורפה, משום שלא תמיד היו לי דברים רציניים ואישיים לכתוב עליהם, וגם אם היו לי – לא תמיד היה לי חשק לעשות את זה. עם הפיכתי לאמא, הבלוג התחיל להתמקד יותר ויותר באייל (ומאוחר יותר ביאיר) ובהגיגיי על אמהות. השתמשתי בבלוג גם כדי לתעד כל מיני "פנינים" של אייל לטובת הדורות הבאים.
למרות שאני נהנית מהכתיבה האישית, ובמקרים רבים היא גם עוזרת לי "לשחרר" כל מיני מחשבות מציקות, היא לא קלה לי. אני מקדימה לכך שעות של מחשבה על הנושא, קריאה חוזרת ונשנית של הנכתב, ובסוף גם מגלה לפעמים שבכלל לא הובנתי או שאני לא מסוגלת להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד – כי זה אישי מידי. הבלוג התחיל להכביד עליי, ואני – רצינות ואחריות יש לי מספיק בחיים עצמם. באכסניה הזו אני רוצה לתת דרור לא רק למחשבותיי על החיים, אלא גם לדברים אחרים – שיטחיים? – שמעסיקים אותי. בגדים, למשל. ספרים, קולנוע, פרסומות, תכשיטים, קניות, אתרים מגניבים, סרטים מצחיקים, עיצוב, צילומים, ציטוטים מצחיקים ששמעתי וכאלה שהמצאתי בעצמי, ועוד ועוד כל מיני כאלה. הטוויטר נותן לי לכך מענה מסוים, אבל מבחינתי לא מספק, כי הפלטפורמה שלו מוגבלת מעט.
את חיבתי לבישול אני חולקת בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת. את חיבתי לכל הדברים האחרים בחיים – אני רוצה לחלוק כאן. זה לא אומר שלא אכתוב גם פוסטים אישיים או רציניים. אני מניחה שזה יקרה, אבל יהיו פה גם פוסטים אחרים – על שרשראות מהממות שמצאתי ב-Etsy, למשל.

אלו הן התוכניות שלי לבלוג מעכשיו והלאה. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע המחודש שלי.

חם? מתקרר?

עברנו דירה ביום חמישי שלפני יום כיפור. כצפוי, היינו צריכים לעשות מליון ואחד תיאומים וסידורים: המובילים, "YES" (טלויזיה), "HOT" (אינטרנט וטלפון), הובלת מכשירי חשמל, התקנת מכשירי חשמל, מתקן מים מינרלים, נציג חב' הגז, ניקיון וכו' וכו'.
אני ו(בעיקר) בעלי אנשים מסודרים. בעלי בנה אקסל עם כל המטלות והאירועים, מסודרים לפי לוח זמנים, עשה טלפונים לכל מי שצריך, וקבע זימונים מתאימים באאוטלוק שלו ובאאוטלוק שלי. מנהל פרויקט, ככה זה.
ההובלה נקבעה לשעה 7:00 בבוקר, ו-10 ימים לפני המעבר, בעלי תיאם עם "HOT" התקנה בין 11:00 ל-13:00, בהנחה שבשעה כזו כבר נהיה בדירה החדשה עם כל הציוד. כמובן שהשעה תועדה באקסל המהולל ואף נקבע זימון מתאים באאוטלוק.
ערב המעבר בעלי מקבל תזכורת ב-SMS: תואם ביקור טכנאי HOT למחר בין השעות 9:00 ל-11:00.
9:00-11:00? זו לא השעה שביקשנו.
בבוקר המעבר, בעוד המובילים עמלים, בעלי מרים טלפון ל"HOT" ומספר על ה-SMS שקיבל: זו בוודאי טעות.
לא! עונה לו נציגת השירות. זה מה שכתוב במחשב, אתה ביקשת בין 9:00 ל-11:00.
אבל זה לא יכול להיות! אני תיאמתי בין 11:00 ל-13:00!
זה לא מה שכתוב במחשב.
תקשיבי, כל הדברים שלנו עכשיו במשאית. את מבינה שזה לא יכול להיות שתיאמתי לשעה 9:00? אני בשעה הזו עדיין בדירה הישנה! הטלפון, המחשב והאינטרנט עוד לא הגיעו לדירה החדשה.
אבל זה מה שכתוב במחשב.
אז המחשב טועה! יש לכם פה תקלה. אני מבקש שתתאמו לי התקנה לשעה אחרת עוד היום! או מקסימום ביום שישי בבוקר.
אדוני, אי אפשר. עכשיו זו תקופה של חגים. אנשים תיאמו הרבה זמן מראש. אין בימים הקרובים התקנות פנויות. אתה תיאמת ב… אה, גם אתה תיאמת הרבה זמן מראש. טוב, אבל מתואם לך בין 9:00 ל-11:00."
בעלי על סף ייאוש: "אם מתואם בין 9:00 ל-11:00, אז איפה הטכנאי? למה הוא לא התקשר אליי עדיין? בדרך כלל מתקשרים חצי שעה מראש." (השעה היתה 10:00)
הוא לא חייב להתקשר אלייך
אה.
אני יכולה לתאם לך ליום שלישי אחרי יום כיפור
יום שלישי?? אתם הולכים להשאיר אותנו כל הזמן הזה בלי טלפון??
תמתין רגע בבקשה
< המתנה >
אדוני, אני בדקתי ואין התקנות פנויות היום, מחר או ביום ראשון. …
בעלי כבר ממש ממש מתרגז – טוב, את מבינה שיש פה תקלה? ושזו תקלה שלכם? את מבינה שצריך להפעיל פה קצת יצירתיות? הגיע הזמן שתציעי פתרונות! עד איזו שעה אתם עובדים? עד 19:00? אז אחרי שעות העבודה, בנוסף, מ-19:00 עד 19:30 שמישהו יבוא להתקין אצלנו! או שתדחפו את ההתקנה שלנו בין לבין!
ואם את לא יכולה להציע לי פתרונות, אז אני רוצה לדבר עם זה שמעלייך.

אדוני, מה אתה חושב, אני יודעת את העבודה שלי. כבר דיברתי עם המנהל שלי ואי אפשר.
אז אני רוצה לדבר עם המחלקה של הטכנאים
ברור, גם איתם כבר דיברתי, ואי אפשר, אני לא אומרת לך סתם. אני יכולה לתאם לך ליום שלישי.
בשלב זה בעלי נשבר – תואם מחדש ליום שלישי בין 15:00 ל-17:00.
זהו מעבר הדירה השלישי שלנו, ולקחתי את הסיפור הזה קצת קשה. בשני המעברים הקודמים "בזק" מיררו את חיינו (שבועיים בלי טלפון ואינטרנט, נציגות שירות שצעקו עליי ומה לא). ברגע שנכנס לתוקף חוק ניוד המספרים, עברנו מיידית ל"HOT" בתחושת חדווה על "הנקמה" הקטנה שלנו במונופול. ועכשיו מה? שוב שירות קלוקל? מה נעשה? נחזור לבזק? ננסה חברה אחרת של טלפון קווי? ומה עם תשתית האינטרנט?
בסופו של דבר, ביום שלישי התקשר הטכנאי ושאל אם אפשר להגיע ב-13:00 במקום ב-15:00 (נו? אז ביום חמישי אי אפשר היה לדחוף התקנה בין לבין?). הוא היה מאוד נחמד. תוך כדי הסתבר לו שההתקנה אצלנו בעייתית, אבל הוא לא ויתר, ניסה כל מיני דרכים, הסביר לי בדיוק מה הוא עושה בכל שלב, ובסוף התקשר למנהל שלו שיגיע. ביחד הם הצליחו להתגבר על הבעיה. כל הסאגה נמשכה כשעתיים, וכל הזמן הזה שניהם היו מאוד מנומסים ונחמדים. חוויה שונה לחלוטין מזו שהיתה לנו עם נציגת השירות.
בהתחלה הייתי "חמה" על "HOT", בזכות הטכנאי הכעס כבר התקרר, ועכשיו אני בעיקר מבולבלת: כיצד אסכם את חווית הלקוח שלי? שירות טוב? לא טוב?
רק אומר זאת, נציגת שירות יקרה: לא, את לא יודעת את העבודה שלך, למרות שהצלחת להתגבר על ה"תקלה". ככה לא מדברים ללקוחות. הטכנאי, למרות שלא הצליח להתגבר על התקלה בעצמו ונזקק לעזרה, דווקא כן יודע.

עוד שנה

השנה האחרונה היתה שנה מעורבת. מצד אחד, ילדתי את יאיר ההורס בלידה שהיתה ממש חוויה מתקנת. אייל צמח להיות ילד עוד יותר מדהים ממה שהוא כבר. הייתי פעמיים בחו"ל. היו לי פרויקטים מעניינים בעבודה.
מצד שני, עליתי המון בהריון ונו, זה לא יורד. בכלל, ההריון לא היה כ"כ כייפי. אני לא ישנה טוב. אני לא אוכלת טוב. המוח שלי הולך ומתנוון בחופשת הלידה הזו. התאכזבתי מכל מיני אנשים. אני מניקה כל שעתיים. אני מותשת.
כל שנה אני מציבה לעצמי כל מיני מטרות. השנה, מטרת העל היא לחזור להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי:
א. לרדת במשקל. אני רוצה שוב להיות חתיכה כמו שהייתי לפני שנתיים.
ב. לחזור לעשות ספורט. אני ממש מתגעגעת למכשיר האליפטי בחדר הכושר, וכמובן לחוג היוגה הנשית של גיתית.
ג. לחזור לטיולים המשפחתיים. בסוף ההריון כבר בקושי יכולתי ללכת, אחר כך התחיל הקיץ הנורא, אבל עכשיו מזג האוויר טוב והגיע הזמן לצאת לטבע!
ד. לפתוח דף חדש בתחום הסדר והארגון הביתי. לא יכול להיות שאמא ל-2 ילדים תמשיך לחיות כאילו היא סטודנטית. די לבלגן!
ה. אני חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם. 2 בלילה זו לא שעה לאמהות.
ו. אני לא כוססת ציפורניים כבר 4 חודשים. מחזקת את עצמי להמשיך במגמה.
ז. להמשיך לתחזק את הבלוגים שלי והטוויטר שלי. אני נהנית מכך מאוד, ומקווה שאצליח לקדם אותם השנה. יש לי תחושה טובה לגבי העניין – במיוחד בקשר לבלוג הבישול שלי. בנוסף, הצטרפתי לצוות הכותבים של הבלוג "המסביר לצרכן" (בלוג צרכנות). מקווה לעשות שם חיל (יחד עם זיגמונד, גיא ועמיעד)
זהו. הגיע הזמן להדליק את מנועי הוונדר וומן שלי ולטוס!
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.