עפיפונים

שיחות על החיים עם הילדים #7

יאיר התחיל להוות מקור שופע לאמרות ושיחות. מצד אחד זה ממש כיף, מצד שני – עוד ילד גאון שלא מפסיק לדבר?!

 

חמשת החושים
בעלי: עם מה שומעים?
יאיר: עם האוזניים.
בעלי: עם מה רואים?
יאיר: עם העיניים.
בעלי: עם מה מריחים?
יאיר: עם האף.
בעלי: עם מה אוכלים?
יאיר: עם הפה. עם הפה גם אוכלים וגם מדברים!
בעלי: עם מה מציירים?
יאיר: עם טוש!

 

לא תאכל לא תגדל
יאיר מסביר לי למה אם אוכלים אז גדלים.
יאיר: האוכל נכנס לפה, עובר בגרון, מגיע לבטן, והבטן מפרקת אותו. האוכל עובר לכל המקומות בגוף – לרגליים, לידיים, לראש… האוכל מגיע לראש, הוא נדחף למעלה ואז הצוואר מתארך… וככה גדלים.
אני: האוכל נדחף למעלה, וככה אתה נהיה ארוך יותר?
יאיר: כן.

 

בת של פולנייה
יאיר: אימא, אני רוצה משהו לאכול.
אני: יאיר, אנחנו תכף הולכים לסבתא. עדיף שלא תאכל עכשיו, כדי שיהיה לך מקום בבטן לאוכל של סבתא.
יאיר: אל תדאגי, בדרך לסבתא הבטן שלי תסיים לפרק את כל האוכל.

 

husband material

אני, בעלי ואייל יורדים במעלית. בגלל שאני עובדת מהבית, ברוב הימים אני מתלבשת בסגנן ספורטיבי משהו. באותו יום התחשק לי להשקיע והתלבשתי בצורה אלגנטית.
אני (לבעלי): נו… אין לך משהו להגיד על איך שאני לבושה…
אייל: אימא, את לבושה מאוד יפה, ואת נראית מקסים.
אני: תודה, מתוק שלי!
אייל: וגם אם הייתי חושב שאת לא לבושה יפה, לא הייתי אומר לך.

 

דיוק
אנחנו יוצאים מההורים שלי ביום שישי בשעת בין ערביים.
בעלי (לילדים): קדימה, להיכנס לאוטו! מהר, מהר, לפני שיבואו מפלצות לאכול אותנו!
יאיר: נו, אבא….! המפלצות באות רק בלילה!!

 

רוב הילדים איחלו למדינת ישראל שתקבל הרבה מתנות. לי יש ילד פרקטי.

הזכות להיות רזה

פגשתי את שירה כץ בסדנת "אמנות השכנוע" של יניב זייד, ונרשמתי לניוזלטר שלה – "לרזות מחוץ לקופסה". אני מודה שאני רשומה להמון ניוזלטרים, ועל רובם אני רק מרפרפת. פעמים רבות הם שולחים לינקים לסרטונים ואין לי כל כך סבלנות לצפות בהם.
באחד מהניוזלטרים של שירה, היא פרסמה שהיא עושה סדנה בנושא "לרזות מחוץ לקופסא" בכפר סבא, שזה מבחינתי קל"ב, וגם המחיר היה לא יקר, אז נרשמתי. הייתי "תקועה" בנושא הירידה במשקל כבר תקופה ארוכה, אחרי שירדתי 10 ק"ג. מצד אחד, בתקופה הזו לא רשמתי וניטרתי את מה שנכנס לי לפה, ואכלתי מה שבא לי, מצד שני גם לא השמנתי, אולי אפילו ירדתי מעט (כנראה בזכות הזומבה שאני עושה פעמיים בשבוע). הייתי במין מצב idle כזה של המתנה, לא יודעת כל כך איך אני רוצה להמשיך – שוב קבוצה? מסגרת אחרת? להמשיך לבד? להישאר ככה? ….

ערב הסדנה היה חווייתי ומהנה. שירה היא אישה יפיפייה, רגישה ומקסימה אמיתית. היא סיפרה לנו על התהליך שעברה כשהורידה 30 ק"ג ללא דיאטה, בעבודה משולבת על תזונה, רגשות ורוחניות. היא הקימה אותנו ועודדה אותנו לרקוד ולהתפרק, להפעיל את הגוף ואת הקול, וגם הנחתה אותנו בדמיון מודרך.
היא דיברה על הגוף, שזוכר, מתרגם ומשקף. היא דיברה על הזכות להתקיים, הזכות לרצות, הזכות ליצר ויצירה.
יצאתי עם המון מחשבות.

בהתחלה התקשיתי קצת להתחבר. אני? הרי תמיד ידעתי מה אני רוצה וגם השגתי. יצירה היא חלק מהחיים שלי. גם מבחינת הזכות להתקיים עברתי מהפך. אני כבר לא הביישנית שמתחבאת בפינה – בסדנה רקדתי בחופשיות מול נשים שאני לא מכירה, וגם בזומבה אני כבר מזמן עומדת בשורה הראשונה, ולא מתחבאת מאחורה.

אבל לאט לאט… הזיכרונות צצו ועלו.
בת 23.5, אחרי ירידה של 18 ק"ג, חתיכה מהממת, יפיפייה, ויש אנשים שלא מדברים איתי יותר. אני לא מוזמנת לאכול צהריים עם שאר החבר'ה "כי הרי את לא אוכלת כלום". ואף אחד לא מחמיא על הירידה ועל המראה.
בת 24, כלה תחת חופתה.  רק ה-DJ טורח לומר לי עד כמה אני יפה.
בת 28, אחרי לידה וירידה של 18 ק"ג, שוב חתיכה מהממת. מידה 36. ושוב יש אנשים שלא מדברים איתי יותר. ואף אחד לא מחמיא. ואומרים לי לשמור את הבגדים הגדולים שיהיה לעתיד.
בת 34, בעלי יוצא לארוחת צהריים. מסתבר שזו ארוחת צהריים משפחתית. אותי לא חשבו להזמין.
בת 34, אירוע משפחתי. מתלבשת יפה אחרי ירידה במשקל, אבל אני אוויר. מישהי נוטשת אותי באמצע משפט, כשהמילים שלי תלויות. פשוט הולכת. אחרת נזכרת לברך אותי לשלום – "אה, בכלל לא שמתי לב שאת פה". אין מקום בשבילי בשולחן עם כולם. יושבת בשולחן בצד לבד עם יאיר.

האם אני באמת מרגישה קיימת?
האם אני מרגישה שיש לי את הזכות להיות רזה?

לפני פסח שירה מפרסמת סרטון על איך לעבור את החג בשלום. היא אומרת שם – כמו שבבית שלך לא תארחי אנשים שאת לא אוהבת ושלא עושים לך טוב, כך אל תכניסי לגוף שלך מאכלים שלא עושים לך טוב לעיכול.

ואני חושבת על כל אותן פעמים שבהן אירחתי אנשים שלא פרגנו או החמיאו על האירוח. שרק ביקורת יצאה להם מהפה. שדיברו עם האורחים האחרים, אבל ממני, המארחת,  התעלמו לחלוטין, כאילו הייתי מלצרית ותו לא.
ואז הזמנתי אותם להתארח שוב. ושוב.

בסוף חופשת הפסח נדדה שנתי. השעות נקפו, ואני לא נרדמת. אני מסתובבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. השעה 4 וחצי בבוקר ואני תופסת מחברת ומתחילה לכתוב.
מה אני רוצה?
אני רוצה לרדת במשקל.
אני רוצה לעשות ספורט. הרבה ספורט. כל יום אם אפשר. זומבה. יוגה. הליכה. ריצה. להיות בתנועה.
אני רוצה לעשות מדיטציה בכל יום.
אני רוצה לתרגל חשיבה חיובית ויחס של חמלה לעצמי.

אני שואלת את עצמי אלו מאכלים אני לא רוצה להכניס לגוף שלי יותר. מיד עולים לי במחשבה – שוקולד. מוצרי חלב. עוף. בקר. לגלוטן אמרתי שלום כבר באוגוסט.

למחרת אני סוף סוף פותחת את הדיסק של דליה מנטבר לפילאטיס פלג גוף עליון שקניתי לפני 4 שנים, ומתעמלת.
אני יוצאת לפארק לעשות ספורט.
אני נרשמת לקבוצת הליכה ויוגה.
אני מפסיקה מיד עם מוצרי חלב, ולאחר כמה ימים גם עם עוף ובקר.

עברו מאז שבועיים, ואני מרגישה טוב בגוף שלי. אני מרגישה קלה. נוכחת. אני אוכלת, אבל לא רעבה ולא חושבת על אוכל כל הזמן. אין יותר כאבי בטן ואין חוסר נוחות.
אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני יפה, נהדרת, ושאני בדרך הנכונה.
אני חושבת הרבה על מה שכתבתי בפוסט הזה.
אני מזכירה לעצמי שזה תלוי בי ושזו בחירה שלי.
אני בודקת ושואלת.


 

זה תהליך, אבל אני מרגישה שאני עושה אותו מתוך שמחה. אני מרגישה אופטימית. אני מרגישה שזה נכון.

שיחות על החיים עם הילדים #6

ברכבל בחרמון
בערב פסח נסענו עם הילדים לחרמון, ועלינו למעלה ברכבל. למטה לא היה כבר שלג, אבל תוך כדי העלייה למעלה, התחילו ניצנים.
אני: יאירי, תראה! הנה שלג!
יאיר: אז סימן שאבא נסע נכון.

 

אחים
אייל (ליאיר): יאיר, תבין. אני אח שלך ואני אוהב אותך. גם אם אני כועס עליך, אני עדיין אוהב אותך.

 

אייל: איזה כיף ליאיר שיש לו אח גדול כמוני. אבל בעצם בזכותו אני אח גדול.
בעלי: נכון.
אייל: ובזכותי אתה אבא.
בעלי: כן, ואמא היא אמא.
אייל: נכון. לפני שנולדתי הייתם סתם, בעל ואישה, אבל לא הייתם הורים. בזכותי אתם הורים.

 

פולניה
שילוב של ילד רזה, ארוך ובררן באוכל ביחד עם סבתא פולניה, חייב כמובן להוביל למצב שבו היא מנסה לדחוף לו אוכל בכל פעם שהיא רואה אותו.
אמא שלי: יאירי, קח… אם לא תאכל לא תגדל…
יאיר (כועס): מי שיישן – גדל!

 

לאחרונה גילינו מחדש את ז'אנר משחקי הקופסה, ואני שולחת את הילדים לשחק בהם ביחד ולעזוב אותי בשקט.

לאחרונה גילינו מחדש את ז'אנר משחקי הקופסה, ואני שולחת את הילדים לשחק בהם ביחד ולעזוב אותי בשקט.

תרבותil – פורטל מחשבת ישראל

משרד החינוך הגדיר מקצוע חדש בשם "תרבות ישראל ומורשתו". כנגזרת מכך הוקם פורטל תוכן חדש בשם תרבותil, פורטל תרבות יהודית וישראלית המיועד לאנשי חינוך ולקהל הרחב. האתר הוקם ביוזמתה של קרן פוזן, הפועלת לקידום היהדות כתרבות, בשיתוף המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), קרן אבי חי ומכון שלום הרטמן ובשיתוף פעולה עם משרד החינוך. האתר אמור לשרת הן את הציבור הרחב והן את אנשי החינוך שילמדו את המקצוע בבתי הספר. מאגר המידע מכיל כרגע מאות פריטים הכוללים מאמרים והרצאות, סרטונים  ותמונות, מערכי שיעור ופעילויות (אני מניחה שבעתיד יתווספו עוד). בנוסף לכך האתר כולל גם בלוגים שעוסקים בנושא מזוויות ראייה שונות, כמו הקשר בין יהדות לטכנולוגיה, בין יהדות לספורט ועוד.

מדובר בפרויקט לא פשוט, וכאשת מקצוע בתחום האינטרנט אני יכולה להבין את העבודה שנדרשת להקים פורטל כזה, ועל כך הערכתי. באירוע ההשקה של הפורטל בו נכחתי, שהתקיים בבית השגריר הבריטי, היה ניתן לראות את הגאווה וההתרגשות של כל העוסקים במלאכה. זה היה מקסים.
כאימא,  זה חשוב מאד בעיניי לדעת שמשרד החינוך מנסה להטמיע שיטות לימוד מקוונות ודיגיטליות יותר, שמאפשרות לתלמידים ללמוד גם עצמאית, בבית. אני מקווה שגם במקצועות אחרים יהיו פרויקטים כאלו.
בכל פריטי התוכן גם מוטמע כפתור like, יכולת להוספת תגובות, ותגיות, כך שזה יפה שאין התעלמות מצד המדיה החברתית. אולי לא ירחק היום ובו יעשו שיתוף בפייסבוק גם למאמר על מיצב של נחמה גולן ולא רק לתמונות של חתולים… (לא שיש משהו רע בתמונות של חתולים כמובן, להפך).

אני אמשיך לעקוב אחרי האתר, במיוחד אם וכאשר אייל יתחיל ללמוד את המקצוע.

אתר תרבותil

פורטל תרבותil

 

 

הפודיום באירוע ההשקה. היה מאוד מושקע ותרבותי.

הפודיום באירוע ההשקה. היה מאוד מושקע ותרבותי.