עפיפונים

שיחות על החיים עם הילדים #5

מפנקת אתכם בעוד סבב שיחות, לכבוד החג.

הגדרה עצמית
אייל
: אני ילד מחודד.
בעלי: מה זאת אומרת מחודד?
אייל: נו… מחודד. אמא, תסבירי לו.
אני: אה, אתה מתכוון ילד מחונן…

 

מה נשים רוצות
אני: יאיר, אני רוצה שתכין למיקה ברכה ליום ההולדת שלה. אבל תצייר לה משהו של בנות, בלי עכבישים.
<יאיר עושה פרצוף>
אני: מה בנות אוהבות?
יאיר: פרחים. וגם לב. אז זה מה שאני אצייר לה. בוורוד.

 

שנות האלפיים
אייל
: אמא, השן שלי עומדת ליפול. תשלחי לפייה מייל.
<מאוחר יותר>
אייל: אבא, נפלה לי השן! צריך לסמס לפייה.
אני: זה בסדר, כבר שלחתי לה מייל.

 

אמת בפרסום
סיפרתי ליאיר שבחודש יוני נחגוג לו יום הולדת בגן ביחד עם החבר שלו, עומר. הסברתי לו שחודש יוני זה בקיץ.
ביום שישי האחרון היה שרב, ויאיר לבש בגדים קצרים לגן.
יאיר (כועס): אימא, היום היה קיץ, ולא הייתה לי יום הולדת עם עומר!

 

מה את מתווכחת
יאיר צייר ציור עם כדור הארץ, פצצות, רובוט ענק ועוד דברים בסגנון.

יאיר: אימא, זה ציור לפסח.
אני: אבל יש פה את כדור הארץ, ופצצה, ורובוט. מה הקשר לפסח?
יאיר: זה ציור לפסח כי ככה אני החלטתי.

 

הציור של יאיר לחג הפסח. מה שנראה כמו קשקוש הוא למעשה השיירים של הפצצה שהתפוצצה והרגה את הרובוט, שזרק בוץ על כדור הארץ. רק זה חסר לנו, עוד גאון במשפחה.

הציור של יאיר לחג הפסח. מה שנראה כמו קשקוש הוא למעשה השיירים של הפצצה שהתפוצצה והרגה את הרובוט, שזרק בוץ על כדור הארץ. רק זה חסר לנו, עוד גאון במשפחה.

שיחות על החיים עם הילדים #4

ריגושים
בעלי: רוצים לבוא איתי למלא דלק? נקנה גם בקבוקי מים, ושוקו!
אייל: כן!! כן!! כן!!
יאיר (מגלגל עיניים): זה לא מרגש אותי.

 

הדובר
אמא בגן של יאיר
: אז תגידי, באיזה שבוע את?
אני: אני לא בהריון, מותק…
אייל (מתערב בשיחה): פשוט עוד נשארה לה קצת בטן מהלידה של יאיר.

 

אבחנה
אני ואייל בחוץ, גשם מתחיל לטפטף, ואנחנו נטולי מטרייה.
אייל: לא נורא, גשם זה רק מים. אלא אם כן הוא רעיל.

 

 

קשה, קשה
יאיר: אני עייף…
אני: למה אתה כל כך עייף?
יאיר: כי עבדתי קשה.
אני: מתי עבדת קשה?
יאיר: בגן.
אני: במה עבדת כל כך קשה בגן?
יאיר: כל היום שיחקתי ועשיתי עבודות. זה מאוד קשה ומעייף.

אחרי שהוא עובד קשה בגן כל היום, ליאיר יש משמרת שנייה גם בבית.

אחרי שהוא עובד קשה בגן כל היום, ליאיר יש משמרת שנייה גם בבית.

מסיבת יום הולדת אנגרי בירדז לאייל בן ה-7 (Angry Birds Birthday Party)

בגיל 5 ערכנו לאייל מסיבת אבירים ודרקונים. בגיל 6 ערכנו לו מסיבת דינוזאורים. השנה אייל החליט שהוא רוצה לחגוג את יום הולדתו ה-7 במסיבת angry birds.

גיל 7 הוא כבר גיל קצת גדול, ולמסיבה הוזמנו כמעט 30 ילדים, אז היה לנו ברור שנצטרך לחלק אותם לקבוצות וגם להתאים את הפעילות.

אייל סיפר בכיתה שהמסיבה היא מסיבת אנגרי בירדז, וחילק את ההזמנות שהכנתי במחשב (עם תמונה שהורדתי מהאינטרנט):

הזמנה - אנגרי בירדז

גם שולחן הממתקים היה בסימן אנגרי בירדז, עם דגלונים שהדפסתי מהרשת, ומכלי מים שהפכו לציפורים כחולות אחרי שהדבקתי עליהן פרצופים.

שולחן כיבוד אנגרי בירדז

ריכזנו את הילדים על מחצלת  ושאלנו אותם מה זה אנגרי בירדז (ציפורים כועסות!), למה הציפורים כועסות (כי החזירים לקחו להן את הביצים!) ואמרנו להם שהמשימה שלהן היום היא לצבור נקודות בתחנות, וזאת כדי לעבור לשלב הבא – שבו ישיגו את הביצים.

חילקנו אותם לשתי קבוצות – ציפורים אדומות וציפורים צהובות. כל ילד קיבל סרט לראש מבריסטול בצבע הקבוצה שלו, וישב להכין לו את פרצוף הציפור שלו. בשביל זה, חילקנו טושים שחורים, מדבקות של עיניים (קנויות) ומדבקות של מקורים (שהדפסתי על נייר מדבקה וגזרתי). אחר כך הם באו אליי, שאשדך להם את קצוות הסרט, והילדים חבשו אותם על הראש.

אייל עם כתר ציפור אדומה

 

כתר ציפור צהובה

חשפנו את לוח המשימות עם שמות התחנות וכמות הנקודות שצריך להשיג בכל אחת

לוח התחנות והנקודות

תחנת "באולינג חזירים" הייתה מורכבת מבקבוקי 1.5 ליטר שהדבקנו עליהם פרצופים של חזירים. הילדים היו צריכים לזרוק כדור (אדום – בקבוצה האדומה, וצהוב – בקבוצה הצהובה. גם ציירתי עליהם פרצופים של ציפורים) ולהפיל אותם, על כל 10 בקבוקים שהם הפילו, הם קיבלו מדבקה של 100 נקודות והדביקו אותה בריבוע המתאים בלוח הנקודות.

באולינג חזירים

בתחנת "פיצוץ חזירים" שחררנו 10 בלונים ירוקים, עליהם ציירתי פרצופים של חזירים. בכל בלון הכנסתי מדבקה עם המספר 100. הילדים היו צריכים לפוצץ את הבלונים, למצוא את 10 המדבקות, ולהדביק אותן במקום המתאים בלוח. לצערי אין לי תמונה של זה.

בתחנת "קליעה למטרה" העמדנו לוח עם ציור של סצנה מהמשחק ופרצופים של חזירים. הילדים היו צריכים לפגוע בחזירים עם כדור (אדום – בקבוצה האדומה, וצהוב – בקבוצה הצהובה. גם ציירתי עליהם פרצופים של ציפורים). על כל פגיעה קיבלו מדבקה של 100 נקודות, והיו צריכים להדביק אותה במקום המתאים בלוח.

לוח קליעה למטרה

 

כדורי אנגרי בירדז

 

 

הילדים קולעים למטרה

 

בתחנת "כתב סתרים" הילדים היו צריכים להרכיב פאזל של מקרא שפת סתרים. בשפה זו, כל ציור של חזיר מסמל אות אחרת. אחרי שסיימו, הם קיבלו ביטוי בשפת הסתרים שהיו צריכים לפענח (כל קבוצה קיבלה ביטוי אחר). הביטויים היו – "הביצים בבטן" ו-"מלך החזירים", שבעצם מצביעים למקום שבו מוחבאות הביצים. כשהם סיימו את המשימה, הם קיבלו מדבקה של 1000 נקודות, שהיו צריכים להדביק במקום המתאים.

הרכבת פאזל שפת סתרים

הילדים מרכיבים את הפאזל

פענוח כתב הסתרים

 

אחרי שהקבוצות סיימו את כל התחנות, חשפנו את עוגת יום ההולדת – עוגת אנגרי בירדז כמובן – והרמנו את אייל על כיסא.

עוגת אנגרי בירדז

אייל והעוגה שלו

 

ולבסוף הגיע הזמן לגולת הכותרת… פיניאטה בצורה של מלך החזירים!! בעלי הכין את הפיניאטה במהלך השבוע שלפני יום ההולדת. מילאנו אותה בשקיות קטנות עם סוכריות, שעליהן הדבקתי ציור של ביצה, בסוכריות טופי בתפזורת, ובסרטי קרפ ירוקים ("דם חזירים"). הילדים היכו בפיניאטה באמצעות lightsaber (חרב אור) מפלסטיק (רפרנס ל-angry birds star wars כמובן), ובסוף קרעו אותה בידיים, וכל זאת בשביל להשיג עוד ועוד סוכריות…

פיניאטת מלך החזירים

תוכן הפיניאטה

הילדים מכים בפיניאטה

הפיניאטה נקרעתזו הייתה מסיבה משגעת והילדים ממש ממש נהנו, ואייל היה מבסוט. פשוט כיף של מסיבה.

 

איזה כיף להיות קצת חולה

איזה כיף להיות קצת חולה.
אני מספר לכולם שיש לי וירוס,
ונח במיטה עם חמודי.
הייתי צריך לבלוע סירופ מגעיל
אבל אחר כך שתיתי מיץ אננס.

איזה כיף להיות קצת חולה.
אמא פינקה אותי וקנתה לי שוקולדים.
שלא אכלתי בסוף.
וגם סושי.
שגם לא אכלתי בסוף.
אבל קלמארי אכלתי קצת.

איזה כיף להיות קצת חולה.
יש לי תירוץ לא להכין שיעורים.
ולעמוד ליד אימא ולדבר במשך שעות.
וכך היא לא יכולה לעבוד.

איזה כיף להיות קצת חולה.
כולם מלטפים אותי ואומרים שאני מסכן.
אבל אני בעצם די נהנה.

 

אייל עם חום ועם חמודי

אייל עם חום ועם חמודי

שיחות על החיים עם הילדים #3

אמנות השכנוע
יאיר (בפרצוף זורח ומאושר): אמא, לא כואבת לי הבטן!!
אני: יופי! אז מה?
יאיר: אז אפשר עוד עוגייה?

 

אמנות השכנוע #2
יאיר (מסתכל על צנצנת של ממרח לוטוס): אמא, מה זה?
אני: זה מין ממרח כזה.
יאיר (מצביע על תמונה של עוגייה שיש על הצנצנת): ומה זה?
אני: זאת עוגייה.
יאיר: נכון. אפשר אחת?

 

לדבר בשפתו של הילד
יאיר מציק לאייל ומכה בו. אייל צועק עליו שיפסיק. יאיר לא ממהר להפסיק.
אייל (ליאיר): יאיר, אמרתי לך "די!", ואתה לא מפסיק! רק אחרי הפעם השלישית שאמרתי לך אתה הפסקת! באיזו שפה אני צריך לדבר אליך בשביל שתבין?!
<יאיר שומר על זכות השתיקה>
אייל: אנגלית, הא?

 

יחסים
אייל
 (מסתכל על חתול שעבר ברחוב): אויש, איזה חתול חמוד. אני ממש מאוהב בו.
אני (צוחקת): ומה עם חמודי? הוא לא ירגיש נבגד?
אייל: אני אוהב את שניהם במקביל.
אני: ממממ… אני לא בטוחה שחמודי יקבל את זה.
אייל: טוב נו, אז אני אוהב את חמודי יותר.

 

יחסים #2
אנחנו נכנסים הביתה אחרי שלקחתי את אייל מבית הספר.
אני: אייל, לך תוריד נעליים ותחליף חולצה.
אייל: אני לא יכול עכשיו, חמודי מנשק אותי.

 

 

 

אייל: תראו, יצאה לי יצירה!למי שלא מזהה, מדובר במסך הטלוויזיה שלנו שאייל צילם עם הסמארטפון שלי.

אייל: תראו, יצאה לי יצירה!
למי שלא מזהה, מדובר במסך הטלוויזיה שלנו שאייל צילם עם הסמארטפון שלי.

על ילדים, תובנה ורגישות

בעצם מדובר בילד. אייל שלי. ילד מחונן עם ADHD ורגישות. הרבה רגישות.

אני עובדת עכשיו מהבית, אייל בכיתה א' ויאיר בגן פרטי. זה אומר שבכל יום אני ואייל נפגשים בסביבות 13:30. אני מגישה לו ארוחת צהריים, עוזרת לו להתארגן מבחינת שיעורים, ובאופן כללי זמינה אליו ואך ורק אליו עד לשעה 16:30 בערך, הזמן ללכת לקחת את יאיר מהגן. כלומר בממוצע, במשך 3 שעות יומיות אני עומדת אך ורק לרשותו. עבורו. זמני בידיו. פנטסטי, לא? אפשר לסמן V ליד משבצת הזמן ההורי ותשומת הלב, לא?

אז מסתבר שלא בדיוק. בשבועות האחרונים הגעתי לשתי תובנות מעניינות בקשר לאייל, ילדים בכלל ותשומת הלב שהם מחפשים.

זה לא רק הזמן, אלא גם מה שעושים בו
לפני כמה שבועות יאיר הלך לחבר, ואני ואייל נסענו לספריה העירונית להחליף ספרים. כשיצאנו מהספרייה, לא התחשק לי לחזור הביתה רק בשביל לצאת משם לקחת את יאיר אחרי חצי שעה, אז הצעתי לאייל שנשב בבית קפה ונשתה ביחד שוקו (שאייל מאוד אוהב ואנחנו מאפשרים מידי פעם). אייל היה מאוד נרגש, ואני נזכרתי שבאמת מאז החגים לא ישבנו ביחד בבית קפה.
"אימא", אייל אמר לי אחרי שסיימנו ונסענו בחזרה לקחת את יאיר, "זה היה כמו חלום. מאוד שמחתי שבילינו ביחד, רק שנינו, בלי יאיר".
"אבל אייל", עניתי, "אנחנו מבלים ביחד רק שנינו כל יום בצהריים".
"בצהריים אני אוכל, ועושה שיעורים, ומסדר את הילקוט", אמר, "זה לא אותו דבר".

הדברים הקטנים עושים הבדל גדול
באחד הימים, כשהכנתי לאייל סנדוויץ' לארוחת עשר, הוספתי פתק קטן – "באהבה, מאימא". אייל שמח מאוד, ומאז השתדלתי לשים לו פעם בשבוע פתק עם מסר קצר – בתיאבון, שיהיה לך יום טוב, וכו'.
"אימא", אמר לי אייל, "אני שומר את הפתקים האלה. וכשאני אהיה מבוגר, אני אסתכל עליהם, ואזכר עד כמה הילדות שלי הייתה יפה".

אז מסתבר שזמן ותשומת לב זה דבר סובייקטיבי. אני מדמיינת כאילו אייל נושא על גבו מכל חמצן – מכל תשומת הלב. אצל כל ילד גודל המכל שונה, ואצל כל ילד אופן מילוי המכל הוא שונה. אצל אייל מדובר במכל גדול. ענקי אפילו. הוא זקוק לתועפות של תשומת לב מסוג מסוים בשביל למלא את המכל שלו, וככל שהמכל הזה מלא יותר, כך קל לו יותר "לנשום". אני שמחה על שתי ההזדמנויות האלו שנתנו לי את האפשרות להבין מה הוא צריך.
אולי זה גם מה שהילדים שלכם צריכים?

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

 

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

אבל על angry birds space ועל star wars ועל לגו ועל עוגיות אפשר לדבר במשך שעות, כן?

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

מה עשיתי בחופשת חנוכה, מאת אייל זוסימן

בכיתה של אייל התחילו להתאמן בכתיבה. המורה ביקשה מהם לכתוב סיפור קצר על מה שעשו בחופשת חנוכה, כשהדגשים היו לתאר את הזמן והמקום, מה עשו, איך הרגישו ולכלול סיכום.
אני ובעלי היינו בחצי הראשון של החופשה בלונדון, והילדים היו אצל ההורים שלי, שלקחו אותם בשבת לספארי. מזל, כי אחרת הסיפור של אייל כנראה היה מדבר על איך ראה טלוויזיה, שיחק עם חמודי ועשה קניות עם אימא בחצי חינם…

שימו לב לעמידה בהנחיות המורה 🙂

מה עשיתי בחופשת חנוכה מאת אייל זוסימן

 

גם בגן של יאיר שאלו את הילדים מה עשו בחופשת חנוכה, שזה די משעשע כי בחופשה הגן היה פעיל. סיפורו של יאיר (כפי שנודע לי מהשלט שתלו בגן עם תשובות הילדים): "הייתי בים". על זה נאמר – לא ידעתי שיש ים בספארי…

שיחות על החיים עם הילדים – #1

טוב, נשברתי. אני לא יכולה להפריד בין פוסטים על שיחות עם אייל לבין פוסטים על שיחות עם יאיר. הם התחילו לדבר אחד עם השני וכל זה.

זהות

אייל (לחמודי): חתול טוב…. אתה חתול טוב…. אתה חתול יותר טוב מיאיר! ויאיר בכלל לא חתול.
יאיר: אני כן חתול!
אייל: לא, אתה ילד בן שלוש וחצי.
יאיר: אני חתול!
אייל: לא, אתה לא.
יאיר: חתול חתול חתול!
אייל: אימא, נכון שיאיר לא חתול?
אני: לא ממש, לא.
יאיר: אני כן חתול! אני רוצה להיות חתול…
אני: אתה יכול להיות חתול וירטואלי.

 

הסבון בכה מאוד

אייל (קורא שלט): "תדלק 50 ליטר ומעלה, וקבל רחצה חיצונית חינם"
אני: כן.
אייל: טוב נו, אבל אנחנו לא מאמינים לפרסומות.
אני: זו לא בדיוק פרסומת. הם פשוט מודיעים לך שאם תתדלק יותר מ-50 ליטר תוכל לקבל רחצה חיצונית בחינם. כדי שתדע. עכשיו אתה יכול לבחור אם אתה רוצה לתדלק כזו כמות. או לתדלק בכלל.
<אייל חושב>
אייל: טוב, גם ככה אבא לא רוחץ את האוטו. הוא לא רחץ אותו כבר לפחות שנתיים.
אייל: הוא אוהב שהאוטו מלוכלך. וגם מבפנים הוא לא מסודר ומלא בלגן. וגם יש עליו כל מיני סימנים מבחוץ.
אייל: ככה זה שומר עליו שלא יגנבו אותו, כי אף אחד לא רוצה אוטו כזה מלוכלך ומבולגן. חוץ מאבא.

 

השלמה

אייל: יאיר, בוא נשלים. לא השלמנו כבר שנה.
יאיר: טוב.
אייל: זה אומר שאנחנו לא רבים.
יאיר: טוב.
<יאיר עושה קולות שמעצבנים את אייל>
אייל: יאיר! די! אמרנו שאנחנו משלימים!!

 

הזמן הצהוב

יאיר: אימא, אני רוצה בננה.
אני: אכלת כבר שתי בננות היום. זה מספיק. תכאב לך הבטן.
יאיר: אבל אני רוצה להיות חתול צהוב!
אני: אז?
יאיר: אז אני צריך לאכול בננה!
אני: למה, כי היא צהובה?
יאיר: כן!
אני: רוצה לאכול גבינה צהובה?
יאיר: כן! ייייישששש!!!

 

וגם לא רוצה

יאיר: אמא, אני לא יכול.
אני: בטח שאתה יכול.
אייל: אתה יכול, כמו הספר שאתה אוהב – הקטר הכחול שיכול.
אני: נכון.
יאיר: אני אוהב את הקטר הכחול שלא יכול.

 

אני מניחה שאין צורך לציין שדמויות ה- lego star vwars של דארת' ויידר וה- storm trooper הן שלי והושאלו לילדים לזמן מוגבל בלבד ולצורך הצילום.

אני מניחה שאין צורך לציין שדמויות ה- lego star wars של דארת' ויידר וה- storm trooper הן שלי והושאלו לילדים לזמן מוגבל בלבד ולצורך הצילום.

נכתב בדם

נרשמתי לקורס בן כמה מפגשים שמתקיים בשבועות האחרונים בימי חמישי בשעות אחר הצהריים עד הערב. בשעות האלה הילדים אצל ההורים שלי, ובעלי אמור לחזור הביתה מהעבודה בשעה יחסית סבירה ולקחת אותם. אני נוסעת ישר מהקורס לחוג זומבה וחוזרת הביתה אחרי 22:00 בלילה.

ביום חמישי שעבר הכל השתבש. מעין גראנד פינאלה לשבוע שהיה משובש כולו ומלא בדברים שלא הסתדרו. בעלי לא הצליח לצאת מהעבודה, ובסופו של דבר אמא שלי לקחה את הילדים בסביבות השעה שבע וחצי בערב אלינו הביתה. הילדים, שאוהבים מאוד אחד את השני ודואגים אחד לשני, היו במצב רוח פורק עול במיוחד, ועסקו במשחק האהוב עליהם של "ללכת מכות" (שבו הם מחטיפים אחד לשני, ואז כל אחד נורא נעלב שהשני הרביץ לו, ובסוף שניהם בוכים). בכניסה למעלית אייל דחף את יאיר (בכוונה או שלא בכוונה), יאיר נפל על מעקה המתכת שבתוך המעלית, ומאפו התחיל ליזול דם.
כמויות של דם.
אמא שלי, כמובן, נבהלה מאוד, וכשהמעלית הגיעה לקומה שלנו, מיהרה לפתוח את דלת הדירה ולרוץ עם יאיר לחדר האמבטיה. בדרך הורתה לאייל להכניס את התיקים לבית ולנעול את הדלת. בסופו של דבר זרימת הדם פסקה, אין נפיחות או נזק כלשהו, הילדים התרחצו והושמו במיטות.

אני, כאמור, בקורס. מידי פעם מקבלת דיווחים ב-what's up כגון "הילדים פורקים כל עול", "ירד ליאיר מלא דם", "הם לא רוצים ללכת להתרחץ", ואני נכנסת ללחץ. אני בורחת מהקורס בהזדמנות הראשונה, קצת לפני שהוא נגמר, ודוהרת הביתה. לחוג זומבה כבר לא אגיע היום.

בבית אני מוצאת סבתא אחת מותשת בחצי היסטריה חצי פוסט-טראומה וילדים ערניים. יאיר במצב רוח מרומם, מספר לי בהתלהבות שירד לו דם – "הרבה הרבה", בעוד עיניו בורקות ופרצופו מואר ומחייך. אייל שוכב במיטה, אדיש. אני מנסה לשכנע את אימא שלי שתלך הביתה כדי לנוח ולהירגע. היא מספרת לי את קורות אותו ערב שוב ושוב, בדגש על המעורבות של אייל ועל השיחה שניהלה איתו בעקבות זאת.

וגם אני הולכת לדבר עם אייל, ושואלת אותו אם ביקש סליחה מיאיר על מה שעשה. אייל אומר שכן, יאיר אומר שלא. אני מנסה לדבר עם אייל על מה שהוא עשה. חומה. הילד לא מקשיב ולא מתקשר איתי.

במצב הזה היו לי כמה אפשרויות. למשל, להתעקש מולו, לצעוק, להעניש, או לחילופין להיכנע ולעזוב את הנושא.
החלטתי לנסות משהו אחר הפעם. אולי בגלל ששלוש השעות של הסדנה ניקו לי קצת את הראש (וסוף סוף ביליתי בחברת מבוגרים ולא בחברת הילדים). אולי זה בגלל שתפקיד המבוגר הכועס וההיסטרי כבר נתפס. אולי תיאור הדם לא הלחיץ אותי, כי ליאיר נוזל דם מהאף מידי פעם בכל מקרה. אולי סתם נדלקה לי נורה מעל הראש.

ביקשתי מאייל שיתאר לי את הפרטים של מה שקרה – הם נכנסו עם סבתא למעלית, יאיר נפל וירד לו המון דם, ומה קרה אז…? ואייל תיאר בצורה דומה לסיפור שסיפרתי למעלה.

בטח מאוד נבהלת, אמרתי לו.

פתאום ראיתי איך כל קמטי הלחץ בפרצוף של הילד משתחררים. הוא הנהן והעיניים שלו התחילו להתמלא דמעות.

זה בטח היה מאוד מפחיד, אמרתי לו.

הילד נראה כאילו ירד ממנו משא של 50 קילו. והסכר נפתח. בוודאי שכל המקרה הפחיד אותו. הוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. זה לא היה בכוונה. ואמנם הוא יודע שיאיר בסדר, אבל הוא לא מפסיק לדמיין מה היה יכול לקרות אילו, ואילו דברים נוראיים היו יכולים לקרות, וזה מאוד מפחיד ומעציב ומלחיץ  אותו, כך שחלק ממנו מעדיף בכלל להעמיד פנים שלא קרה כלום, וחלק ממנו משחזר שוב ושוב אילו דברים נוראיים יכולים לקרות.

חיבקתי את אייל. הרגעתי אותו שוב ושוב שיאיר בסדר ולא קרה כלום. הזמנתי את יאיר לבוא ולהתחבק איתנו חיבוק קבוצתי. נפרדתי מהם בנשיקת לילה טוב, והלכתי לסלון כדי להיות מרוצה מעצמי בשקט.

תכל'ס, אין לי מושג אם מה שעשיתי היה נכון מבחינה חינוכית או הורית. זה הרגיש נכון. אני חושבת שהושג אפקט חיובי יותר בשיטה הזו מאשר אם הייתי נוזפת. מצד שני, לפעמים נדמה לי שהיום אנחנו ההורים מצופים להכיל את הילדים שלנו עד להקיא, גם אם הם מתנהגים בצורה קשה, ואני תוהה מה בדיוק הם לומדים ומבינים מזה על דרך ההתנהגות הכן נכונה, והאם זה בכלל מעודד אותם להתנהג בצורה הנכונה. מי יודע? יש לזה תשובה אבסולוטית?

מה דעתכם?