אמא. אישה. משפחה. גיקית.
משמע אני קיים
אני: אייל סיימת לאכול? אז יאללה, לך להתרחץ.
אייל: אני לא יכול. אני שקוע במחשבות.
תכניות לעתיד
אייל: כשאני אהיה גדול אני אגדל המון המון חתולים. ואני אתן להם להתמזג אחד עם השני כדי שהם יילדו לי עוד חתולים. ואז חלק מהם אני אמכור.
אני: אז החלטת לרדת מהרעיון של הברזים ובמקום זה לגדל חתולים?
(הערה: אייל החליט שכשהוא יהיה גדול תהיה לו חברה לייצור ברזים)
אייל: לא אני אעשה את זה בנוסף. יהיה לי עוזר, שהוא יעזור לי במכירה. ואם הוא יצטרך עזרה ממני אז הוא יתקשר אליי בטלפון.
אל תבלבלי אותי עם עובדות
אייל: אמא!!! יאיר הרביץ לי!!!
אני: אז למה יאיר הוא זה שבוכה?
אייל: כי הרבצתי לו בחזרה.
תולעים
בחוג מדע של אייל התחילו לספר להם סיפור על ילד שהוא תולעת ספרים.
אייל: אמא, מחר בחוג ימשיכו לספר לנו את הסיפור על הילד שהוא תולעת ספרים. הוא קורא ספרים בכל מקום! באמבטיה, מול הטלוויזיה, כשהוא אוכל….
אני: אייל, אתה יודע, כשהייתי ילדה גם אני הייתי כזו. הייתי קוראת כל הזמן – מול הטלוויזיה, תוך כדי שהייתי אוכלת, במיטה לפני השינה… קראתי המון ספרים.
אייל: גם את היית תולעת ספרים!
אני: כן. אולי כשאתה תדע לקרוא גם אתה תהיה כזה.
אייל: אני תולעת שטויות.
החלטות, החלטות
לקחתי את אייל מבית הספר ונסענו לעשות קצת קניות. הגיעה שעת ארוחת הצהריים. אני ואייל מחוץ לבית. בא לי להתפנק.
אני: אייל, מה אתה מעדיף? שאני אכין לנו אוכל בבית או שנלך לאיזשהו מקום לאכול?
אייל: אני צריך לחשוב על זה.
<מקץ שעה קלה>
אני: אייל, אני צריכה שתחליט, אם אנחנו חוזרים הביתה ואני אכין לנו המבורגרים, או שנלך לאיזשהו מקום כדי לאכול.
אייל: אמממממ…. האוכל שאת מכינה הוא יותר טעים. אבל במסעדה יש מגוון של יותר דברים. הפעם אני רוצה ללכת לאכול במסעדה.
אני: בסדר. אז נלך לאכול סושי?
אייל: סושי!!! כן!!!
כשאייל סיים את גן חובה לא התרגשתי בכלל. רק עכשיו אני מבינה למה. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי שהוא לא למד ולא התקדם בכלום. לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מההורים. אפילו חוג שיתאים לו ושגם יתאים מבחינת השעות לא הצלחתי למצוא. הייתה לי תחושה קשה של שנה מבוזבזת.
כשכולם סביבי דיברו על ההתרגשות הזו שמלווה את סיום גן חובה ועלייה לכיתה א', אני הסתכלתי על זה מהצד ורק אמרתי לעצמי שטוב מאוד שהשנה הזו נגמרה.
ואז הגיע היום של אספת ההורים של תלמידי כיתות א', והבנתי שזה אוטוטו קורה. נדע מה השיבוץ הכיתתי. עדיין לא עטפנו את המחברות והחוברות. צריך לחשוב עם מה לשלוח אותו לארוחת עשר. פתאום גיליתי שצריך גם לקנות ציוד לשיעורי אמנות, שאיכשהו חמקו ממני ברשימת הציוד הכללית.
מחברת שפה צריכה להיות עטופה בכחול ומחברת חשבון באדום. בקלמר צריכים להיות תמיד הפריטים האלו והאלו.
ביום הראשון באים בחולצה לבנה ובשאר הימים בחולצה חלקה. צריך להגיע עד 8:00 ולא לאחר.
ליד מי יישב בכיתה? מה יעשה בהפסקות? האם המורה תבין אותו? האם יהיה לו טוב?
הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס מהבטן בדרך לעיניים, וניסיתי בכוח לעצור אותן בעודן בגרון.
פתאום הכל נראה לי קצת גדול עליי, כל החוקים והסדר האלו. מין אחריות כבדה שכזו. התחלתי לחשוש שפזרנות המחשבה וה"fuzzy logic" שלי יכבידו על אייל. נכנסתי ללחץ. איזו מין אימא אני? האם אני אימא טובה מספיק? האם אני מסוגלת לתת לו כלים להצלחה במסגרת הבית ספרית? זה נראה לי באותו רגע כמו מאמץ על אנושי.
"תנשמי!", אני פוקדת על עצמי, "תרגעי!". ברור לי שרוב הלחץ מקורו במחשבות שלי ותו לא, בילדה שאני הייתי ולא בילד שהוא אייל. אני הייתי חסרת ביטחון כל כך, התביישתי לדבר, פחדתי.
אייל הוא לא כזה. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו מתנהל מול המדריכה בסדנת סושי לילדים, קורא לה שתבוא לבדוק את התוצרים שלו, תובע את תשומת הלב שלה. ראיתי אותו מדבר עם מלצריות ועומד על כך שיקבל את מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת אם גם במסגרת החינוכית הוא יתנהג ככה, אבל אין לי ספק שיש לו את הכוח ואת הביטחון.
ואני? אני צריכה לתת למבוגרת שבי להתנהל ולנהל אותי, ולא לילדה שבי.
כמו שאישה חכמה אחת אמרה פעם:
מחנכת הכיתה נראית מקסימה. אני מקווה שזו תחילתה של שנה נפלאה.
הם שניים. שני בנים. שונים, אבל גם קצת דומים.
משחקים. מתחבקים. צוחקים.
רבים. מרביצים. צועקים.
רצים. קופצים. זורקים.
מחבקים. מנשקים. מלטפים.
שניים.
Double the fun.
Double the noise.
Double the happiness.
עוד שבוע אני יוצאת לחופש עם שני הבנים שלי – קייטנת אימא. מצד אחד עושה כל מיני תכניות, מצד שני תוהה אם לא עדיף פשוט לזרום. התשובה כנראה באמצע.
מי שרוצה להצטרף אלינו, לארח אותנו, או לבלות איתנו – מוזמן. אשתדל לעדכן כאן בבלוג על מעשינו, קורותינו ופעילויותינו.
אחים
יאיר כועס על אייל כי הוא הרביץ לו או לא הקשיב לו או משהו
יאיר: אני לא חבר שלך!
אייל: נכון, אני לא חבר שלך. אני אח שלך.
כאבי גדילה
אייל: זה קשה להיות אח גדול.
אני: למה זה קשה?
אייל: כי אתה צריך לעשות הרבה דברים בעצמך. לקחת שתייה בעצמך למשל.
אני: אבל זה לא קשור למיקום שלך במשפחה. גם כשיאיר יהיה בגילך הוא ייקח שתיה לבד. והוא לא אח גדול. פשוט עכשיו הוא עדיין קטן מידי בשביל לעשות את זה בעצמו.
אייל: טוב. אז זה קשה להיות גדול. אתה צריך לעשות הרבה דברים לבד.
אני: אבל ככה אתה עצמאי, ויכול לדאוג לעצמך, ולא צריך לחכות עד שאני אביא לך דברים, למשל.
אייל: כן. יש לזה שני צדדים.
חינוך
אייל יושב לשולחן לאכול ארוחת ערב. חמודי החתול קופץ על הכיסא שלידו ומיילל.
אייל: ח מ ו ד י ! ! ! מה אמרתי לך לגבי מיאו??
על ההורות
בחודש יולי אייל הולך לקייטנה של הצהרון. השנה, משום מה, הקייטנה היא עד שעה 16:30 במקום 17:00. כפועל יוצא, אני אוספת קודם את אייל, ואחר כך אנחנו נוסעים לגן של יאיר לאסוף אותו. באחד הימים, לאחר שיצאנו מהגן של יאיר:
אייל: אמא, שלושה ילדים זה ממש קשה! צריך לעבור בהרבה גנים!
אייל בא איתי לעבודה
משום מה החליטו מנהלי קייטנת הצהרון, שהקייטנה לא תהיה 4 שבועות שלמים (לא כולל שישי), אלא 4 שבועות פחות יום. כלומר, יום חמישי בשבוע האחרון של הקייטנה נלקח מאיתנו, ההורים הע(ו)בדים, והקייטנה נסגרה למעשה ביום רביעי. זו היתה הזדמנות מצוינת לקחת את אייל איתי לעבודה, ולשמוע את הגיגיו במהלך היום.
…
בבוקר, בדרך לעבודה, בפקקים באיילון
GPS: פקק תנועה לפניך.
אייל: גם מאחוריך!
…
הלכתי עם אייל לסופרמרקט הקרוב לקנות לו משהו לאכול.
אייל: אימא, אני רוצה שוקולד.
אני: שוקולד זה לא אוכל. אני אקנה לך שוקולד לאחר כך, אבל תבחר לך גם משהו לאכול.
אייל: אז תקני לי שמנת.
אני: שמנת? ואתה תאכל את זה?
אייל: כן. אבל יכול להיות שלא הכל, כי אני לא מאוד רעב.
אני: טוב. רוצה גם מילקי?
אייל: אמא, מילקי זה לא אוכל!!
(בדיוק עברה שם זקנה אחת, שנפלה מצחוק כששמעה את זה…)
…
בדרכנו חזרה מהסופרמרקט.
אייל: מאוד מאוד חם.
אני: נכון. תכף נגיע למשרד למזגן. ככל שנלך מהר יותר, נגיע מהר יותר.
אייל: ככל שהרגליים שלי כואבות יותר, אני הולך לאט יותר.
…
אני ואייל הולכים לאכול צהריים. בדרך חוצים כביש.
אייל:
צריך להסתכל ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.
ימינה ושמאלה שאין מכוניות.
למעלה שאין ציפורים שמחרבנות על הראש.
למטה שאין תולעים טורפות.
…
כתבתי כבר בפייסבוק ואציין גם פה: אייל הוא הילד הכי מתוק בעולם. בבוקר הסתובב במשרד כדי לכבד את כולם בשוקולד שקניתי לו. בצהריים הסתובב במשרד כדי לשאול את כולם אם הם רוצים להצטרף אלינו לסושי. פשוט נשמה.
אני: אייל, אני אוהבת אותך ואתה הכי חמוד בעולם!
אייל: אימא, אל תגזימי.
האושר טמון בדברים פשוטים. למשל במים.
אני לא יודעת כמה זמן הילדים עמדו שם, מחכים שעמוד המים יעלה מתוך החור שבמרצפת, והם יוכלו להשפריץ לכל עבר. שוב ושוב ושוב. לאושר שלהם לא היה גבול.
כל כך פשוט. כל כך מזוקק.
צילם דודי, בעלי.
ואני יצרתי אנימציה שממחישה (ייקח לה קצת זמן לעלות, אני מניחה).
מקווה שאוטוטו הם יתחילו לדבר יותר ביניהם, ואני רק אצטרך לשלוף את הסמארטפון ולהקליט…
ילד דיגיטלי
אייל: אמא, יש בעולם משהו שהוא יותר חזק מקיסר?
אני: אהמממ…. אני חושבת שלא. אני לא בטוחה.
אייל: תחפשי בגוגל. אפשר למצוא שם הכל.
…
אני: תעמדו רגע בשקט, אני מנסה לצלם אתכם.
אייל: אמא, אחר כך תשימי את זה בפייסבוק כדי שכולם יוכלו לעשות לך לייק!
ילד קוסמופוליטי
כחודש לפני נסיעתנו לברלין
אני: אייל, עוד חודש אנחנו טסים לברלין. זו עיר בגרמניה.
אייל: איזו שפה מדברים שם?
אני: מדברים שם גרמנית. אני אלמד אתכם כמה מילים. למשל, "דנקה" זה תודה…
אייל: אהההההה, לא צריך, אימא. אני פשוט אדבר איתם באנגלית.
סיפור המעלית
מקרה שקרה: הזמנו מעלית בקומת החניון בבניין שלנו. יאיר החליט להיכנס למעלית לבדו. הדלת נסגרה והוא מצא את עצמו עולה לבדו אל על… כשבעלי עולה בעקבותיו במעלית השנייה ומנסה לאתר את הילד. אחרי בכי, חיבוקים מאבא ואימא, ואחרי שסיפר את כל הסיפור לחמודי החתול, הוא נרגע.
כמה שבועות לאחר מכן, כשחזרנו מהגנים…
אני: ילדים, תזמינו מעלית.
יאיר: פעם אני עליתי לבד במעלית.
אני: נכון, והיית מאוד גיבור ואמיץ, ואחר כך אבא מצא אותך.
יאיר: נכון. (פונה לאייל) אייל, פעם אני עליתי לבד במעלית.
אייל (בפסקנות): יאיר, אבא ואימא תמיד ישמרו עלייך.
סיום גן חובה
אייל: אימא, יש לי גם דמעות של שמחה וגם דמעות של עצב. דמעות של שמחה כי אני עולה לכיתה א'. דמעות של עצב כי אני נפרד מהחברים שלי.
אתמול היה לנו אחר הצהריים ממש נחמד. מאז שהתחיל הקיץ, גם אני וגם הילדים מאוד מאוד עייפים אחרי הצהריים, ואני מניחה שזה בגלל החום. הילדים רובצים עם חמודי החתול על הפופים שלהם ונחים במשך לפחות שעה, עד שהם מצליחים להרים את עצמם לעיסוקיהם…
אתמול נקבעה לי שיחת הורים בגן של יאיר, כך שלו"ז אחר הצהריים שלנו היה הפעם שונה.
בזמן שאני והגננת משוחחות, הילדים השתעשעו עם בלונים שקיבלו מאחת הסייעות. זה תמיד משעשע אותי לגלות איך הדברים הכי קטנים ופשוטים הם אלו שגורמים לאושר כל כך גדול.
רוח קלילה שנשבה גרמה לבלונים לעוף מעט הצידה באוויר בכל זריקה שלהם למעלה, למצהלות הילדים.
בדרך הביתה יאיר דרש שנכין היום עוגיות, ובצורת פיל. הבריזה הקלילה בגן של יאיר, והישיבה הרגועה שם בצל, הצליחה להשיב את נפשי ונתנה לי אנרגיות. הכנתי בצק (עוגיות ג'ינג'ר), רידדתי, הלכתי להביא את חותכן הפיל, וכשחזרתי גיליתי את הדבר הבא… אני קוראת לזה: "חותם של חתול על מדיית בצק עוגיות".
קרצתי פילים, יצרתי עיניים ופה מסוכריות לקישוט עוגות, ואפיתי.
בעלי התחיל ללמד את אייל את משחק השחמט. אחרי שכל אחד מהילדים זלל שני פילים, אייל החליט שהוא רוצה להעביר הלאה את הידע ליאיר, ונתן לו שיעור שחמט פרטי.
ארוחת ערב של טוסטים עם גבינה צהובה וקטשופ, מקלחת, סיפור (הספר החמוד "עכבר הספרייה"), ושיחה מתוקה עם אייל על קורותיו בגן ובצהרון, וכמה כיף זה יהיה כשילמד בכיתה א' לקרוא, ויוכל לראות סרטים באנגלית עם תרגום. לילה טוב…. הולכים לישון.
סליחה על הכותרת שאולי תזעזע, תפגע או תצרום לחלק מכם. זו פשוט האסוציאציה שעלתה בי למראה הציור שאייל צייר בצהרון ביום שני. כבר במבט ראשון היה לי ברור שמדובר בחומות ירושלים, כיפת הזהב ומגדל דוד (וביניהם מציצה גם כיפת הכסף). התפעלתי מאוד מהריאליזם של הציור.
ביקשתי מאייל שיתאר לי מה צייר, ולאחר סקירה של המקומות (הוא קרא למגדל דוד מגדל שלמה משום מה), הוא הצביע על הצבע האדום שבציור וציין: "הצבע האדום זה הדם שנשפך שם בכל המלחמות".
אני מודה שהוא השאיר אותי בפה פעור. אני מניחה שהם למדו על ירושלים בגן לכבוד יום ירושלים שחל ביום ראשון (אני לא דיברתי אתו על הנושא). תשומת הלב לפרטים, החשיבה העמוקה והרגישות שהתבטאו בהחלטה שלו לצייר (ולציין בפניי) את מחיר המלחמות, ריגשו אותי מאוד.
הילד הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.
