עפיפונים

פוסט לתחילת שנת תשע"ב

אני די בהלם מזה שעברה כבר יותר משנה מאז הפוסט לתחילת שנת תשע"א. גם בהלם וגם קצת עצובה. את השנה שעברה התחלתי בתקווה גדולה ואופטימיות. לצערי, אלו לא ממש התממשו. במשך כמה חודשים דווקא היה נדמה לי שעליתי על הפסים הנכונים, אבל בסביבות פברואר-מרץ נכנסתי לסחרור גדול שעדיין לא תם. זכיתי בתחרות של "סוגת" בטיסה לפריז, התפטרתי מעבודתי והתחלתי עבודה חדשה. לאחר חודשיים פוטרתי בגלל שהחברה נמכרה, שינתה כיוון, ותפקידי צומצם. לאחר חודש וחצי של אבטלה, נטולת רכב ופלאפון, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה ומבטיחה, שבינתיים אני מאוד נהנית ממנה. במהלך השנה ירדתי ועליתי וירדתי ועליתי במשקל, כך שבעצם לדעתי חזרתי לאותה נקודה (אולי קצת גבוהה יותר). אייל התחיל גן חדש, ויש קשיים. אביו של בעלי חטף שבץ מוחי, אושפז, נותח, ולאחר שבועיים נפטר, ביום השני של ראש השנה.

הסירה הקטנה שלי נוענעה בחוזקה השנה. המים לא רגועים, מתעתעים. אין שקט. יש המון תסכול, דאגות, תהיות.

המטרה שלי השנה היא להחזיר את השקט לחיי. לייצב את הסירה. שגרה. שקט. לדאוג לעצמי. לאכול בריא. לאכול פחות. לעשות דברים שאני אוהבת. לפנות זמן לחברות. לפנות זמן לקריאה. לפנות זמן להגשים רעיונות וחלומות. להצליח. ליהנות מההצלחה. לשמוח.

לחיות כאילו אני צפה במוזיקה של דניאלה ובן ספקטור. האלבום שלהם, Love Is, הוא לחלוטין האלבום שאני רוצה שילווה אותי לשנה החדשה.

Nothing can harm you
my baby i'm near you
all the time
Stories and poems
will tell you the world is
simple and rhymed
Close your eyes now
dreaming like
and watch

(Dreaming Like / Daniella & Ben Spector)

 

אני! אני! אני!

"א נ י ! ! !", אומר יאיר, כשהוא רוצה לעשות דברים לבד, בכוחות עצמו.
"א נ י ! ! !", אומר יאיר, כשהוא מתגאה במשהו עשה, או כשהוא מתכוון שמשהו הוא שלו.
"אבל אני, תמיד נשאר אני" מתנגן בראשי השיר, ואני חושבת, ובכן על "אני". מי אני?

בנובמבר אהיה בת 33, ואני מרגישה שהמחשבות שלי מתחילות להתיישר לעבר כיוון מסוים. אני מתעניינת בכל כך הרבה דברים, קוראת על כל כך הרבה נושאים, נוסעת במהירות מופרזת באוטוסטרדת המידע, אבל עכשיו אני מנסה להתקרב יותר לקרקע. אני מנסה לקבל ולהשלים עם ההעדפות שלי, עם האהבות שלי, עם מי שאני, ועם מי שאני לא.

אני אוהבת להיות מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים. לא הייתי רוצה להחליף קריירה.
אני אוהבת עיצוב, מתפעלת ממלאכת יד, חלומי הוא לתפור ולסרוג, אבל אין לי ספק שזו מלאכה שלא אוכל להתמיד בה או ליהנות ממנה, כמו שאני נהנית מבישול למשל.
אני אוהבת מאוד לבשל ולאפות, אבל לא הייתי רוצה להפוך את זה למקצוע.
אני אמנם מושבניקית במקור, אבל למעשה טיפוס די אורבני. אני מעדיפה ערים על פני טיולים בטבע, במיוחד בחו"ל. קמפינג זה לא בשבילי. המדבר הוא לא בשבילי.
אני  מעדיפה ים. לא אוהבת בריכה ולא רואה את עצמי הולכת עם או בלי הילדים לבריכה.
אני לא אוהבת רוק כבד. השארתי את זה מאחוריי בגיל 20.
אני לא אוהבת אנשים שצועקים כשהם שרים. בגלל זה אני לא אוהבת את ריטה, מאיה בוסקילה, היהודים ועוד.
אני אוהבת מוזיקה מזרחית. גם מוזיקה אתנית.
אני קוראת יותר ספרי עיון מסיפורת – מלקולם גלאדוול, דן אריאלי, פריקונומיקס, כאלה. מתה על הז'אנר הזה. גם ספרים על מתמטיקה ומדעים אני אוהבת.
אני גיקית. הארי פוטר, סטאר וורז, סטאר טרק, X-מן, הרוסה על זה.
אני לא מתחברת למופעי מחול, מיצגים, וידאו ארט וכו'.
אני אוהבת להתלבש. אני אוהבת אקססוריז. מאוד חשוב לי איך אני נראית. לצערי זה לא בא לי טבעי, אני לא פשיוניסטה, אבל אני משתפרת.
אני חושבת שחיים במדינה דוברת אנגלית, מנומסת ופחות מחוספסת היו מתאימים לי יותר.
אני מעדיפה סרטים שמחים, מוזיקה שמחה, ובכלל דברים שמחים.
אני אוהבת אירועים. מאוד מאוד מאוד אוהבת אירועים. יום הולדת זה אחד הימים הכי חשובים בשנה בשבילי.

אני מנסה ללמד את עצמי לא להתנצל על מי שאני. אני זו אני, אני מפתחת את האני הזה כבר 33 שנה. הגיע הזמן שאוהב, אבין ואקבל את מי שאני, ולא אנסה להיות מי שאני לא.

מעבדות לחירות

לפני שנים רבות, בעודי טינייג'רית, הייתי מנויה על "מעריב לנוער". הימים היו ימי ערוץ 2 החדש וסדרת הדרמה "רמת אביב ג'", וליעל בר זוהר היה טור במגזין. עד היום אני זוכרת את הטור האחרון שלה, שפורסם בדיוק לפני פסח, ודיבר על הצורך לעשות "ניקוי חמץ" גם בחיים וגם בנשמה. אז חשבתי שמדובר במטאפורה שחוקה ובנאלית, אבל היום אני בוגרת יותר, ומבינה את הכוח שיכול להיות למטאפורה שחוקה ובנאלית בחיינו. גם אני בימים האחרונים חושבת על כך שהגיע הזמן לעשות קצת spring cleaning בחיי, להיפטר מהרגלים רעים, מכמה קילוגרמים, מחברים מיותרים בפייסבוק, אטסטרה אטסטרה. זה גרם לי לחשוב על הביטוי "מעבדות לחירות". אני בהחלט מרגישה משועבדת לאספקטים שונים (ומיותרים) בחיי. מכיוון שחודש ניסן נחשב בעבר לחודש הראשון בשנה, ומזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות, ואני מחבבת מאוד רשימת רזולוציות ושאיפות, החלטתי שעליי להכריז על מועד זה כיציאת מצרים הפרטית שלי, ולנסות להשתחרר מהמשעבדים שלי:

להפסיק להיות עבד לאוכל, בעיקר ברגעים של מצב רוח רע, ובעיקר לאוכל שעונה לשם שוקולד, פופקורן, בוטנים מלוחים, בייגלה ושאר שרצים בסגנון. יש פתרונות אחרים.

להפסיק להיות עבד למלחמה בעייפות. כשעייפים צריך לכבות את המנוע וללכת לישון. נקודה.

להפסיק להיות עבד לקנאה, לתהיות מה אנשים חושבים עליי, להשוואות הבלתי פוסקות, למה ש"צריך", למה ש"נכון". אני מי שאני. וזהו. טייק איט אור ליב איט.

להפסיק להיות עבד למירוץ הבלתי פוסק. לא חייבים להספיק הכל. אפשר לעצור לפעמים, להגיד שאני לא יכולה, שאני לא רוצה, או פשוט לא.

להפסיק להיות עבד לדחיינות. רבאק, לא חייבים לדחות הכל לרגע האחרון!

שיהיה לכולכם חג מקסים, פורח ומלבלב, והתחלה אביבית חדשה ומרגשת.

שאלה: מזל חודש אפריל הוא טלה על שום שוק הטלה שמוגש בליל הסדר? סתם, סתם…

מה אני כן

** הפוסט נכתב בזכות ולבקשת מרינה, בתגובתה לפוסט הזה. בדיעבד ובעקיפין גם הפוסט הזה נכתב בזכותה **

(הפוסט נכתב בזרם של תודעה. אין כאן סדר מסוים. מקווה שתהיו סבלניים איתי)

אני אמא טובה. מספיק.

אחד התוכניתנים בעבודה אמר לי היום: "את תמיד מחייכת. תמיד כיף לראות אותך!". זה נכון. אני תמיד מחייכת לאנשים, אומרת שלום, תודה ובבקשה.

אני טובה ומוצלחת בעבודתי.

אני משקיענית.

אני חושבת שיש לי יחסי אנוש טובים, ושאני יודעת להניע אנשים בצורה נעימה ולא כוחנית.

יש לי תמיד רעיונות מעולים, מקוריים ויצירתיים.

יש לי יכולת למידה מהירה, חשיבה מהירה, הבנה מהירה והסקת מסקנות.

האיי קיו שלי הוא בשני האחוזים העליונים באוכלוסיה (ומאז שגיליתי את זה, גם הצלחתי טיפה ליהנות מזה)

אני תמיד מתלבשת יפה. אני משקיעה כדי להיראות טוב, בעיקר בעיני עצמי.

אני חושבת שאני כותבת יפה. גם בבלוג וגם בכלל.

אכפת לי מהאנשים סביבי ומהמשפחה שלי.

בעלי אומר שאני טובת לב. אני לא ארחיק לכת עד כדי כך. אני יכולה לומר שאני אוהבת לעזור ולייעץ.

אני טיפוס מתמודד. אני לא בורחת מקשיים.אני יכולה להם.

אני תמיד שואפת ללמוד דברים חדשים ולהשתפר במה שאני כבר יודעת ועושה.

אני אומרת לילדים שלי בכל יום כמה שהם נפלאים בעיניי. אין יום שעובר בלי חיבוקים, נשיקות, ליטופים ומילות חיבה.

הילדים שלי באמת מופלאים. ואני אמא שלהם.

הצלחתי לכתוב על עצמי 16 דברים טובים בלי להתבלבל. רק בשביל זה מגיע לי צל"ש.

קורות היום

אישרו לי לקחת היום יום חופש בתנאי שאקפוץ בבוקר לעבודה לראות מה העניינים. הייתי בעבודה עד 11:30. לא נחתי לרגע, וחוץ מכוס תה דבר לא בא אל קירבי.

לקח לי חצי שעה להגיע מרמת גן לנווה צדק.

הסתובבתי במשך 45 דקות בנווה צדק בניסיון למצוא חניה.

נסעתי באיזשהו רחוב צר ושיפשפתי מכונית חונה. החלפתי פרטים. בעל הרכב היה נחמד וניסה להסביר לי איך להגיע לאן שאני צריכה. לא הבנתי.

גם המכונית שלי נשרטה, בצד ימין. זה מאזן את הדפיקה בפח מצד שמאל, שנגרמה ע"י משאית שהחליטה להיכנס ברכב שלי לפני שבועיים.

בסוף חניתי איפשהו. כשחזרתי מצאתי דו"ח בסך 100 ש"ח על השמשה הקדמית, כי לא חניתי לפי הנחיות התמרור האיזורי. לא ראיתי שום תמרור איזורי, אבל שיהיה. הוא בטח היה שם באיזור איפשהו.

באיילון היה פקק.

הגעתי להורים שלי כדי לקחת את הילדים. אייל לא רצה ללכת הביתה. פירגנתי לו פרק של דורה במחשב. רצה עוד אחד. אמרתי לו שיראה את השני כבר בבית. הוא התעצבן ואמר שהוא לא רוצה ללכת. אמרתי לו שיישאר אצל סבא וסבתא.

הוא כעס. הזכרתי לו שבבית מחכה לו קאפקייק עם ציפוי שוקולד. הוא החליט לבוא הביתה בכל זאת. אני לא מאמינה שהדרדרתי לרמת עליבות כזו שאני משחדת את הילד עם קאפקייקס.

הגענו הבית ב-18:00. ב-19:00 הייתי אמורה לצאת ולנסוע לאורתופד.

ב-18:53 התקשר בעלי להודיע שרק עכשיו הוא יצא מהעבודה. לאורתופד כבר לא נסעתי. גם ככה לא היה לי כוח.

מסקנה: עוד יום חופש כזה ואבדתי. מי צריך ימי חופש, אני כבר אנוח בקבר.

מקום בתוכי/דויד פרץ

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

כמעט 3 חודשים בת 32

לפני כמעט 3 חודשים, ב-2 בנובמבר, מלאו לי 32 שנים.

יום ההולדת עצמו דווקא היה ממש נחמד. גם יצאתי עם בעלי למסעדת "סושי סמבה" ואכלנו ארוחה פשוט מעולה.

אבל מאז, דברים קצת התבלבלו. נפגעתי בברך ונתפס לי הגב, התחיל לי עומס מטורף בעבודה, ובעצם לא היה לי זמן לשבת ולחשוב על עצמי, על הגיל הזה, על מה שקורה ויקרה איתי.

באמצע דצמבר, כשנסעתי הביתה בחזרה מהמסיבה של הבלינגיות, היה לי קצת זמן עם עצמי לחשוב. תהיתי למה אני כל כך מתקשה לכתוב בבלוג ולמה אני כל כך מבולבלת.

ואז הבנתי את זה – אני פשוט משתנה.

רחלי של פעם לא היתה נוסעת לבד למסיבה של בנות שהיא מכירה היכרות קלושה, בלי חשש או חרדות, כי היא יודעת שהיא בטוח תמצא לה עם מי לדבר. והיא באמת מוצאת, ונהנית.

רחלי של פעם לא היתה מטופפת לה על עקבים, לבושה בשמלה פרחונית ונשית ומקושטת בכל מיני אקססוריז.

רחלי של פעם לא היתה הולכת לשוק מעצבים ונדחקת בין ההמון. היא היתה נשארת בבית.

רחלי של פעם זו בעצם רחלי של ה-4.5 שנים האחרונות. לפני כן אני לא זוכרת מה היה.

עכשיו תופסת את מקומה מישהי אחרת, שמפתיעה אותי כל פעם מחדש.

מה יקרה במהלך השנה הקרובה? אני לא יודעת. אני רק יודעת שעליתי על נתיב חדש, והדרך מסקרנת, כמו גם המקום שאליו אגיע בסוף.

בהצלחה לי.

ובכל זאת יש דברים שלא משתנים:

<גיקית>

32 הוא מספר מהמם. הוא מתחלק ב-2, 4, 8, 16, שזה מקסים בעיניי, וסכום ספרותיו הוא 5, שזה גם מקסים בעיניי. ומה שהכי הכי מקסים, זה שהוא שווה 2 בחזקת 5 (סכום הספרות)! וש-5, 3, 2 זו התחלת הסדרה של המספרים הראשוניים, ואני אוהבת מספרים ראשוניים.

</גיקית>

פוסט לתחילת שנת תשע"א

יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.

לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".

אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.

אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.

אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.

מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.

אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.

עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.

עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.

שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.

לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"

החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.

אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.

משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.

תקועה

תקיעות ודחיינות ממלאות את עולמי בזמן האחרון. בדרך כלל אני אדם ביצועיסטי, שמריץ, מקדם ומתקתק, אבל יש כמה דברים שאני פשוט לא מצליחה להזיז קדימה.

הבית

עברנו דירה בסוף ספטמבר והבית עדיין לא מסודר לחלוטין. נעזרנו במעצבת שעשתה עבודה נפלאה, ובזכותה רוב הבית מעוצב ומאורגן, אבל לא הכל. המסדרון, למשל, מנוקד בארגזים, בניירות ובחפצים. גם חדר העבודה. עוד אין שלט לדלת. המטבח עוד לא מסודר ב-100%. אין מזוזות. את חדר המשחקים סידרתי רק בשבוע שעבר (לא היה לי נעים מאייל. אי אפשר היה ללכת בו על הרצפה, שלא לדבר על לשחק). צריך לעשות עבודות שפכטל, צביעה ואיטום בכל הדירה. אני צריכה לשלוח תמונות לפיתוח בשביל לתלות על הקירות.
אמנם לא כל המשימות הנזכרות למעלה הן שלי, אבל גם את שלי אני לא מצליחה בכלל לקדם. לפעמים שורה עליי המוזה ואני מצליחה לסדר קצת, אבל זה מעט מידי ובמרווחי זמן גדולים מידי.

למה אני כל כך תקועה עם הנושא הזה? הרי בסך הכל לא נשאר הרבה. אמנם אני מאוד עסוקה עם היום יום והשוטף, עבודה, ילדים, כביסה, בלוג, כלים, בישול וכו', אבל אפילו 15 דקות ביום היו במצטבר עושות שינוי גדול.

כשנסיים לסדר את הבית אנחנו מתכננים לערוך חנוכת בית ולהזמין את המשפחה. כנראה שמשם נובעת התקיעות שלי. אני חוששת. התגובות הפוטנציאליות לדירה מלחיצות אותי. הדירה יפה וגדולה, מסודרת ומרשימה, ואני גאה בנו שהצלחנו להגיע לדבר כזה בזכות עצמנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אמנם המשכנתא בשמיים, אבל אנחנו עומדים בה (מוותרים על דברים אחרים). אני לא בטוחה שכל מי שנזמין וכל מי שייבקר בה באמת יפרגן לנו ויחמיא. למעשה אני די בטוחה שיהיו כאלו שלא יפרגנו.
אין לי מגנים והגנות. לא נולדתי עם עור של פיל ולא הצלחתי לפתח כזה במרוצת השנים. חוסר פרגון ישפיע עליי בצורה לא טובה, ולא בא לי להיכנס לסחרור הרגשות הזה, שאני לא יודעת כיצד להימנע ממנו.
אז אולי אני לא מצליחה להתקדם עם סידור הדירה כי אני לא רוצה לסיים, לא רוצה לארח בה אנשים בצורה רשמית ולשמוע את ההערות והביקורת שלהם. לא רוצה להיפגע.
אולי.

הדיאטה

אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. מעולם לא שקלתי ככה. אני רוצה לחזור בשלב ראשון לשקול כמו ששקלתי בתחילת ההריון עם יאיר, ואחר כך לרדת עוד כמה קילוגרמים למשקל שארגיש בו נוח. אני רוצה לחזור לבגדים הישנים שלי.

בתכל'ס, עשיתי זאת כבר בעבר. אני מכירה את השיטה והיא גם עובדת. הבעיה היא שאני לא מצליחה להתקדם. אני תקועה על אותו משקל כבר כמה שבועות (לפחות לא עליתי), כי אני נשברת כל פעם מחדש.

אוכל מתקשר אצלי לרגש ורגש מתקשר אצלי לאוכל. ברגע שמפציע בחיי משברון קטן, עננות נמוכה, הרגשה מחורבנת, חוסר פרגון או סתם עייפות מהמירוץ שהוא החיים, אני ישר חושבת על שוקולד, וכשמדובר בשוקולד – כשמתחילים בקוביה גומרים בחצי חפיסה.

לפעמים אני מצליחה לשלוט בזה ולפעמים אני נכנעת. לאחרונה התחלתי לתהות מה שורש העניין. אולי אני חוששת מלחזור להיות רזה וחתיכה? בעבר נתקלתי בלא מעט קנאה, צרות עין וחוסר פרגון בהקשר לירידה שלי במשקל. שוב לא רוצה להיפגע?

הבלוג

לאחרונה לא הצלחתי לעדכן את הבלוג הזה כמו שהייתי רוצה. יש לי הרבה על מה לכתוב אבל אני לא מסוגלת לכתוב את זה. לא מדובר בהיעדר מוזה. הראש שלי שופע רעיונות לפוסטים. למה אני לא מצליחה להעלות אותן על הדף (האינטרנטי)? חוששת מתגובות? חוששת מהיעדר התגובות? תוהה מה יוצא לי מזה? שוב לא רוצה להיפגע?

אני מקווה שלפחות עכשיו, כשהוצאתי את האמת החוצה, והיא מופיעה מול פרצופי כך שאוכל לקרוא אותה שחור על גבי לבן (#000 על גבי fff#), אולי אצליח לחולל שינוי אצלי.

זה הזמן

סיפרתי לחמי שדווקא יוצא לי לבשל די הרבה. הוא אמר: נו, אם את מבשלת סימן שיש לך זמן!

בלי להיכנס כרגע למה שהאמירה שלו גרמה לי להרגיש (לא all fuzzy and warm, זה בטוח),

הוא צודק.

יש לי זמן. 24 שעות בכל יום.

גם לכם יש זמן. לכולנו אותה כמות של זמן.

ומה אני עושה עם הזמן שלי?

לא ישנה מספיק, זה בטוח. אני ישנה בין 4 ל-6 שעות בלילה. זה ממש לא מספיק. (יאיר ישן כל הלילה, טפו טפו, אי אפשר להשתמש בילד בשביל לתרץ את זה)

כמעט ולא רואה טלוויזיה. יש תוכניות בודדות שאני מקליטה לעצמי ורואה ב-delay (לפעמים של כמה שעות, לפעמים של כמה ימים). אני לא זוכרת מתי סתם ישבתי וזיפזפתי. אני חיה עם זה מצוין.

עובדת במשרה מלאה. נוסעת ברכב. נמצאת עם הילדים. מבשלת. עושה כביסה (המון כביסה!). שוטפת כלים לפעמים (בתדירות נמוכה מידי). שוטפת ומסטרלזת בקבוקים (לאחרונה אני נותנת למדיח לעשות את זה). מכינה אוכל. אוכלת (יותר מידי?). כותבת בבלוגים שלי. גולשת באינטרנט הרבה (מידי?). קצת מסדרת. מורחת קרמים. לא ישנה מספיק. לחלוטין לא ישנה מספיק. לא עושה ספורט.

אוקיי, זה הזמן לפרויקט חדש:

א. לישון 7 שעות בלילה. לא יודעת עדיין איך עושים את זה, אבל צריך לנסות.

ב. ספורט. אני מתכוונת בכל ליבי להירשם לחוג התעמלות כבר שבועיים. ביום ראשון אני מתייצבת במקום ויהי מה!

בהצלחה לי.