עפיפונים

אייל בן 5

אייל המקסים והמופלא שלי חגג ביום רביעי את יום הולדתו ה-5. בקצב שהזמן טס, אני לא אתפלא אם לפתע אפתח עיניים והוא כבר יהיה בר מצווה.
יום הולדתו ה-5 של אייל מסמן גם 5 שנים להפיכתי לאמא. יצא לי לחשוב קצת על נושא האמהות לאחרונה, וכיצד מציגים, מתראיינים, מראיינים ומדברים עליו.

אני לא מאמינה לאלו שאומרות שהאמהות שינתה אותן. מנקודת המבט שלי, כשאת אמא את ממשיכה לתפקד עם אותם קווי אופי והתנהגות כפי שהיית קודם.
אני לא מאמינה שכשהאמהות נופלת עלייך, את הופכת למין מנהלת פרויקטים מדהימה שמתקתקת עניינים. מנקודת המבט שלי, אלו שהיו תקתקניות לפני – נשארות כאלו. אלו שלא – מתנהלות בקצב (האיטי) שלהן (וזה גם בסדר, כן?).
אני לא מתחברת לנשים שמדברות על אמהות טוטאלית, שנשאבות לחלוטין וחיות לחלוטין את העולם של הילדים שלהן, שכל משק ריסים של הילד גורם לטורנדו בנפשן ובעצמיות שלהן.
אני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, ולא סתם כתבתי קודם כל "אמא" בתיאור הקצר של הבלוג, אבל הם לא הדבר היחיד שמרכיב ומנהל את חיי.
האמהות שלי היא האמהות שלי, היא אני, בסגנון שלי, באופי שלי.
הם ילדים שמחים ומאושרים, אז כנראה שאני עושה לפחות משהו אחד בסדר.

הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי כבר הבינו, לפי שלל הפוסטים על השיחות שלי איתו, שאייל הוא ילד מיוחד. לפני כחודש אף קיבלנו לכך אישור רשמי – אייל אובחן כמחונן ע"י מכון קרני, ובקרוב יתחיל חוג חשיבה יצירתית במכון של אריקה לנדאו.
אני מודה: אני לחלוטין אמא-פסטיגל בסיפור הזה. מגיל 8 חודשים כבר היה לי ברור שאייל מחונן, אבל זה אחרת כשאנשי מקצוע אומרים לך את זה רשמית. במיוחד שגיליתי שאני מחוננת רק בגיל 26. אין ספק שיש פה עניין של הגשמת החלומות הפרטיים שלי.
אייל לא ממש יודע מזה. שאלנו אותו אם הוא רוצה ללכת לחוג של חשיבה יצירתית, והוא מאוד התלהב.

אייל הוא ילד אחראי מאוד. לפעמים אחראי מידי, לטעמי. כשהיה פעוט, הוא מעולם לא פתח ארונות ומגירות, או נגע בדברים שידע שאסור לגעת בהם. הוא שומר על יאיר, דואג שיצא מהמעלית ראשון, ושומר על המעלית שלא תסגר. פעם אחת המעלית נפתחה בקומה אחרת, לפני שהגענו לקומה שלנו, ואייל ישר שלח יד ותפס את יאיר שלא יצא החוצה.
הוא מכבה אורות בחדרים כדי לחסוך בחשמל, כי זה חשוב לכדור הארץ.
הוא מסרב לאכול במבה וסוכריות, כי זה לא בריא לשיניים.
הוא יודע לספור עד 100 בעברית ועד 40 באנגלית (אולי כבר יותר, בעצם)
הוא זוכר המון שירים בעל פה. לפעמים הוא שר לי אותם כולל תנועות ריקוד.
הוא ממציא שירים בעצמו, עם חרוזים. ההמצאה האחרונה היא גרסא בנוסח "אל ינקוביץ" לשיר "דני דינה".
יום אחד הוא היה אצל ההורים שלי וראה שם טלוויזיה, ואחר כך ציטט לי מילה במילה כמה פרסומות. במיוחד תיאר לי את כל היתרונות במוצר "תמי 4", כולל הטלפון להתקשרות. הנה עוד סיבה שמצדיקה את זה שהטלוויזיה אצלנו סגורה, מלבד צפיה בתוכניות מוקלטות מראש וספציפיות מאוד.
הוא מצייר ציורים מפורטים מאוד. העובדות בצהרון צוחקות שכל ציור שלו זה ספר שלם.
הוא ילד מצחיק עם המון חוש הומור, ויש לו צחוק מתגלגל.
הוא אוהב מאוד אבירים, לוחמים, דרקונים, דינוזאורים, את הדרדסים, את דורה ואת דיאגו (כי דורה מלמדת אנגלית וכי דיאגו גר ביערות הגשם).
יום אחד הוא צבע בצהרון דף צביעה לחורף עם ציור של ילד וגשם. הוא הוסיף ברק עם נקודות שחורות, והסביר לי שהנקודות זה האלקטרונים שהברק מורכב מהם.
הוא הולך לחוג מדענים צעירים, והסביר לי שהוא בעצמו כבר מדען, כי הוא עשה מחקר וגילה בעצמו שהגוף שלנו מכוסה בקליפה שיש לה כל מיני שכבות. השכבה העליונה מתקלפת והיא לבנה.
אמא שלי טוענת שיש לו ידע כללי מדעי  יותר טוב מכמה וכמה תלמידי חטיבה שהיא מלמדת.
הוא החליט שכשהוא יהיה גדול תהיה לו חברה לברזים, שגם מרכיבה וגם מתקנת ברזים. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את זה. החברה תהיה ממוקמת ליד הבניין שבו אנו גרים, כדי שהוא יוכל לעבוד קרוב לבית. צודק.
הוא התחיל לדבר שוטף בגיל שנה ו-7 חודשים, ומאז הוא מדבר בלי הפסקה. פשוט בלי הפסקה.
אני חושבת שיש בו את המשהו החמקמק הזה שנקרא כריזמה של מנהיג. אני רואה את זה בהתנהלות שלו עם ילדים אחרים.
הוא אומר לי לפחות פעם ביום שהוא אוהב אותי. זה תמיד פתאומי וזה תמיד כיף.
והוא שלי. שלי שלי שלי. הילד המופלא שלי, שגורם לי לצחוק, להתרגש ולהתפעל ממנו יום יומית, ושאני אוהבת הכי הכי בעולם.
יום הולדת שמח ילד אהוב שלי. אנחנו מאוד מאוד שמחים שנולדת.

אמא בלוגרית, עובדת?

לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.

כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.

בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.

בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.

אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.

צריכה את זה: מקום למנוחה – NestRest

יש תקופות שבהן שאיפותיי מתרכזות במילת מפתח אחת: מנוחה.
אני חושבת שכל האמהות יזדהו איתי.

ואם כבר לנוח, אני רוצה לנוח בזה:

זה יכול להיות על הר מוריק ושליו:

לא אכפת לי להיות תלויה מעץ, למרות שיש לי פחד גבהים:

ואני יותר מאשמח לחלוק את המנוחה עם כמה חברים או חברות. אני לא סנובית. לכולם מגיעה מנוחה.

התמונות מאתר המוצר Dedon Collections. יש בלבן ויש בצבע טבעי.

מצאתי בבלוג Handmade Charlotte.

יאיר בן שנה

אתמול, 3 ביוני, ליאיר מלאה שנה.
או כמו שיעל חברתי קוראת לזה – מלאה שנה לכך שאני אמא לשני ילדים.
צ'וצ'ו הקטן הוא באמת התינוק הכי מתוק בעולם – כל הזמן צוחק, מבסוט תמידית, עושה שיגועים, מחייך לכולם, סקרן שרוצה לבדוק כל דבר, אוהב את החיים, טועם מהכל בכיף, הרוס על אחיו הגדול, אוכל טוב, ישן טוב, פשוט מלאך מתוק (טפו טפו טפו חמסה חמסה בלי עין הרע שרק יהיה בריא העיקר הבריאות).
ואני, אמא שלו, לא ממש מאמינה שעברה שנה שלמה, כי זה מרגיש כאילו הזמן עבר, הילד גדל, אבל אני נתקעתי קצת במקום.
הייתי בטוחה שכשיאיר יהיה בן שנה אני אהיה רזה יותר, אופטימית יותר, מאורגנת יותר, פחות עייפה, יותר "בעיניינים".
יש לי שני ילדים מקסימים ונהדרים, החיים שלי טובים, אבל אני, פרפקציוניסטית חסרת פרגון עצמי שכמותי, רואה רק את מה שאני לא במקום מה שאני כן.
במקום לראות את 10 הקילוגרמים שהורדתי השנה, אני רואה רק את ה-10 שאני עוד צריכה להוריד ומאוד מבואסת מכך.
במקום להיות גאה בכך שאני מסתדרת ו"מתקתקת" עיניינים, ארוחות ערב, מקלחות, הסעות וכו' עם שני ילדים, אחרי יום עבודה ארוך, כשבעלי בחו"ל, אני לוקחת את זה כמובן מאליו.
במקום להתפעל מכך שחוץ מעבודה כמנהלת פרויקטים במשרה מלאה, טיפול בילדים ותחזוק (סביר) של הבית, אני גם מצליחה לנהל בלוג בישול די פופולארי ואפילו לעשות התעמלות מידי פעם, אני מתוסכלת מכל הדברים האחרים שאני לא מספיקה לעשות.
השנה האחרונה היתה לא פשוטה בשבילי. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה קצת יותר קלה (אמא שלי כבר הזהירה אותי לא לבנות על זה), והעיקר הבריאות.

אני די מסוקרנת לראות כיצד יאיר יתפתח, איזו אישיות תהיה לו ואיזה מראה. כרגע הוא נראה כמו תינוק פרסומות קלאסי (הילד נראה ממוצא שוודי אותנטי), ומסקרן אותי כיצד יראה בתור ממש ילד.

יצא לי פוסט קצת דיכאוני, ולכן אשנה כיוון ואספר לכם 10 דברים חביבים על יאיר:

1. השם שלו מאוד מתאים לו. הוא מאיר את חיינו, יש לו פנים מאירות וחיוך מאיר והוא פשוט ילד קורן. גם כל מי שרואה אותו קורן בחזרה.

2. המשחקים האהובים עליו הם: א. המשחקים של אייל; ב. כל דבר שניתן להכניס לפה וללעוס ואינו צעצוע; ג. תוף שהוא מחזיק ומכה בו במקל. למעשה בצעצועים שלו הוא לא ממש מתעניין.

3. יש במשפחתון שלו מובייל עם פרפרים שהוא פשוט הרוס עליו. זה היה ככה מאז שהוא נכנס לשם בגיל 4 חודשים ולא עבר לו עד היום.

4. הוא דומה לי. הידד! (כשאנשים היו רואים אותי עם אייל, המשפט השני שהם היו אומרים לי זה – "הוא ממש לא דומה לך". הראשון היה – "את אמא שלו או הבייביסיטר?")

5. כשאני באה לקחת אותו מהמשפחתון, הוא עושה שלום למטפלת וזוחל לקראתי כולו חיוכים. לאחר סשן של קריאות שמחה, חיבוקים ונשיקות, הוא רוצה שאוריד אותו לרצפה וממשיך לשחק בצעצועים. כשאני לוקחת אותו בידיים ופונה ליציאה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו.

6. יש לו אופי שונה משל אייל. הוא ילד הרבה יותר שובב ואני כבר רואה איך אצטרך לרדוף אחריו כל היום.

7. מה שכן, נראה לי שהוא יהיה דברן וקשקשן בלתי נלאה כמו אייל. אני מחכה כבר לשמוע את השיחות ששני אלו ינהלו בעתיד.

8. הוא כמובן מעריץ מאוד את אחיו הגדול, ורוצה לעשות את כל מה שהוא עושה ולשחק בכל המשחקים שלו. הוא רק רואה את אייל וישר נהיה שמח. אייל, מצידו, מאוד אוהב להסביר לו דברים ("תראה יאיר, ככה שוטפים ידיים… ככה עושים פיפי… ככה לובשים מכנסיים… אמא, אני מלמד אותו איך עושים דברים"), אבל הוא לא כל כך אוהב שיאיר נוגע לו בצעצועים, כמובן.

9. כשאנשים רואים אותו, הם לא מבינים איך יצא לי ילד בלונדיני (יש לי שיער שחור). אני נאלצת להסביר מעט על גנטיקה (לאמא שלי ולאחותי היה שיער בלונדיני כשהיו ילדות). לפעמים בא לי סתם להגיד שהשיער צבוע ושהעיניים הכחולות זה עדשות מגע.

10. הוא לא אוהב לשבת בעגלה או בטיולון. הוא מעדיף לזחול ולחקור את העולם, ולכן לצערי אני לא מסוגלת יותר להסתובב איתו בקניונים, כלומר זמני השופינג שלי קוצצו משמעותית. אולי זה לא דבר כל כך רע בעצם…

צ'וצ'ו, אני אוהבת אותך הכי בעולם ושמחה שאתה שלי! אין כמוך! נשיקות מאמא.

המכתב שלא נשלח

לבני הקטן, יאיר, הידוע בכינויו פופו,צ'וצ'ו וצ'ופה.

זאת אמא שלך כותבת לך.

אני אוהבת אותך מאוד, ותמיד אוהב אותך בכל ליבי.

אבל שלא תחשוב שאני לא יודעת מה אתה עושה כשאני לא מסתכלת.

חמישה מוצצים נעלמו. אתה זרקת אותם בכוונה. אני יודעת את זה. אמא יודעת הכל.

הבנתי כבר שיצא לי עוד ילד מדען סקרן וגאון כמו אחיו הגדול. זה לא אשמתך. זה אבא ואמא שלך אשמים, הם הורישו לך את הגנים האלה.

החלטת לחקור את נושא כוח המשיכה. בסדר. אני אתגבר. כל עוד מדובר בזריקת מוצץ ולא בקפיצת ראש בשם המדע.

אבל למה מאחורי המיטה? למה???

אתה לא יכול לזרוק אותם ככה שיפלו על הגב ובמקום נגיש?

או לפחות בצורה כזו שאני אוכל למצוא אותם אחר כך?

בלי שאצטרך לזחול על הברכיים?

כבר שנה לא עשיתי יוגה. תתחשב בי קצת, נו.

אני מזכירה לך שאתה עוד מעט בן שנה, ואז חסל סדר סטריליזציה. תעשה את השיקולים שלך.

לטיפולך.

אוהבת,

אמא.

ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד

זה יכול להיות עניין של שניות. הילד המתוק והמקסים, שלפני רגע התכרבלתם איתו, עניתם לשאלותיו בחיוך והתפעלתם מהמתיקות שלו ומהחוכמה האינסופית, הופך פתאום לילד אחר. הוא זורק ניירות על הרצפה. דוחף ילד קטן ממנו. מתחצף. מוציא לשון. מלגלג. מדבר שטויות.

אתם משפשפים עיניים בתדהמה. מה קרה לו?! הרי דברים כאלה עושים רק ילדים של אחרים, לא הילד שלכם…

ברגעים כאלו אני מזכירה לעצמי לקחת נשימה ולהבין –

כמו שלנו יש רגעים שבהם אנחנו אומרים או עושים דברים קצת לא במקום, בלי כוונה, כך גם לילדים שלנו.

כמו שאנחנו רוצים לפעמים "להתפרע", גם אם זה בקטנה, כך גם הילדים שלנו.

כמו שבסוף אנחנו תמיד אנחנו – גם אם עכשיו אנחנו מתחפשים למישהו אחר – כך גם הילדים שלנו.

זה לא תמיד נעים, אבל החיים מורכבים מדבש ועוקץ, מעז וממתוק. הכל זה לטובה.

שיחות על החיים עם אייל (#13)

כאילו שלא מספיק שאייל הוא ילד שלא מפסיק לדבר באופן כללי (בנות הן מילוליות ובנים הם שתקנים? הא! הצחקתם אותי בענק), הוא גם שואל שאלות שפתאום התחילו להתפתח לשיחות ארוכות. להלן קטע קצר (רק קטע!) משיחה שהוא ניהל איתי אתמול לפני השינה.

הכל התחיל כשאייל הלך רגע לשירותים ואני הלכתי בעקבות חתולי שיילל והוביל אותי למרפסת השירות, שם נמצאות קעריות האוכל של החתולים וגם פתח היציאה שלהם למרפסת. הדלת של מרפסת השירות נטרקה, החתול רצה להיכנס למרפסת השירות, אז פתחתי לו את הדלת.

אני: אייל, הנה חזרתי. הייתי צריכה לפתוח לחתולי את הדלת של מרפסת השירות.

אייל: למה?

אני: כי היא היתה סגורה.

אייל: הוא רצה אוכל?

אני: אני חושבת שהוא רצה לצאת החוצה למרפסת.

אייל: אבל יש חושך בחוץ.

אני: חתולים לא מפחדים מהחושך. הם רואים בחושך.

אייל: גם אנשים רואים בחושך.

אני: אנשים יכולים לראות קצת. פחות טוב מחתולים.

אייל: זה בגלל שלחתולים יש עינים גדולות ומיוחדות.

אני: נכון.

אייל: והם רואים גם בבוקר.

אני: נכון.

אייל: וגם בצהריים.

אני: נכון.

אייל: וגם בערב.

אני: נכון.

אייל: וגם בלילה! הם רואים טוב כל הזמן!

אני: נכון.

אייל: גם לדבורים יש עיניים מיוחדות. יש להם עין בתוך עין!

אני: נכון. עין של דבורה מורכבת מהרבה עינים קטנות.

אייל: בגלל זה הן רואות את כל הדברים בבת אחת!
לא בבת שתיים
לא בבת שלוש
לא בבת ארבע
לא בבת חמש
לא בבת שש
לא בבת שבע
לא בבת שמונה
לא בבת תשע
לא בבת עשר

בבת אחת!

אני (מתאפקת שלא לצחוק): נכון.

אייל: עכשיו תספרי לי סיפור בעל פה.

שיחות על החיים עם אייל (#12)

אייל: אמא אני רוצה שתכיני לי אוכל, ותביאי לי אצבע גבינה.
(אצבע גבינה זה מוצר של תנובה – גבינה צהובה בצורת גליל ארוך)

אני: אייל, אני מאכילה עכשיו את יאיר, תצטרך לחכות. אתה גם יכול לקחת את השרפרף, לעלות עליו, לפתוח את המקרר ולקחת אצבע גבינה.

אייל: לא, אני רוצה שאת תביאי לי.

אני: אז תצטרך לחכות עד שאני אסיים.

אייל: בסדר. כשאומרים לי לחכות, אני מחכה. כשאומרים לי לא לחכות, אני לא מחכה.

אני: אוקיי.

אייל: זה בגלל שאני ילד טוב.

אני (צוחקת): נכון, אתה באמת ילד טוב 🙂

המילים של העשור

הדס שיינפלד כותבת על הבחירה במילת העשור – google (כאילו, דה?), ועל מילות העשור שלה – ROI, RFP, CRM ועוד ועוד קללות בנות 3 אותיות, ומעלה חיוך של הזדהות על פניי וגורמת לי להנהן בהסכמה.

מצד שני, בבואי לבחור את מילות העשור שלי, כל מה שעולה לי בראש זה – סימילאק, ציצי, הנקה, חלב אם, חיתול, קקי, מוצצי, בקבוק, אקמולי, מדחום, אמא, אבא…..

ואז אני נזכרת במה שאייל אמר לי אתמול, אחרי שנתתי לו נשיקת לילה טוב:
"אמא, אני אשמור את הנשיקה שלך טוב טוב, שלא תיעלם. אני שומר את כל הנשיקות בבטן!".

ואחרי זה כבר אין שום ספק. מילת העשור שלי היא אהבה.

שיחות על החיים עם אייל (#11)

אייל אוכל פעם בשבוע שעועית לבנה בצהרון. בגלל שהוא אוהב את זה כל כך, קניתי שעועית לבנה בסופר, כדי שיהיה בבית ואוכל להכין לו גם. אייל שמע שאני לא אוהבת שעועית לבנה, ומאז הוא מנסה להרביץ בי תורה בריאותית.

אייל: אמא, שעועית לבנה זה בריא?
אני: כן, זה בריא.
אייל: אז למה את לא אוכלת את זה?
אני: כי אני לא אוהבת.
אייל: למה?
אני: כי זה לא טעים לי.
אייל: אבל זה בריא! את צריכה לנסות. מה יש בזה?
אני: בשעועית לבנה?
אייל: כן. מה יש בזה?
אני: אההה…. יש בזה חלבונים.
אייל: נכון! חלבונים זה מאוד חשוב! אנחנו צריכים לאכול חלבונים, כי אין לנו מספיק בגוף.
אני: כן.
אייל: יש בה חלבון, בגלל זה היא לבנה!
(* אתם הבנתם את זה? רמז: מה הצבע של חלבון ביצה? *)
אני: וואלה.
אייל: אז את צריכה לאכול מזה!
אני: טוב, אני אנסה.
אייל: בסדר.