** אזהרה: קטע זה כולל חזרה מרובה על המילה "חתול", ואינו מיועד לאנשים שלא אוהבים חתולים **
החלטנו לעשות לחתול הקטן דיאטה.
האמת היא, שהחתול הקטן הוא בכלל לא קטן. בגלל שיש לנו 2 חתולים (דקסטר הג'ינג'י, בן שנתיים וחצי, וז'אן לוק השחרחר-אפרפר, בן שנה), אנחנו קוראים לאחד "חתולי גדול" ולשני "חתולי קטן". האמת היא ש"חתולי גדול" הוא אתלטי, ו-"חתולי קטן" (להלן, ז'אן לוק) הוא חתול שמנמן עם בטן לא קטנה בכלל (אבל מה, כזה מתוק!).
עד לא מזמן הם היו אוכלים מאותה צלחת. החלטנו להפריד בין הצלחות כדי לדאוג לכך שז'אן לוק יאכל את הכמות שהוא באמת צריך, ולא יזלול ככה סתם.
אבל איך מונעים ממנו מלהגיע לצלחת השניה?
דקסטר, החתול האתלט, מסוגל לקפוץ לגבהים מרשימים. ז'אן לוק, לעומת זאת, מסתפק בגבהים יותר ארציים… (בכל זאת, הבטן…)
לכן, החלטנו לשים את הצלחת של דקסטר על מייבש הכביסה.
זה עבד מצוין במשך כמה שבועות. אפילו היה נדמה לי שהחתול רזה קצת…
אתמול בלילה אני נכנסת למרפסת השירות, בה החתולים אוכלים, ומגלה את ז'אן לוק עומד על המייבש ומתעניין מאוד בצלחת של דקסטר.
שוד ושבר! איך הוא הצליח לקפוץ כל כך גבוה?!
נו, לא לחינם אני מתגאה שהחתולים שלנו חכמים. הוא פשוט קיצר מרחקים… קפץ על דלי, אחר כך על מכונת הכביסה, ומשם למייבש. חתול מתוחכם! ששום דבר לא יפריד בינו לבין האוכל שלו!
עכשיו נראה לי שהמקום הגבוה היחיד שנשאר זו הטלויזיה.

לפני שנתיים אימצנו את דקסטר, שהיה אז חתול ג'ינג'י קטן בן 3 חודשים, רזה וחולה. בשנתיים האחרונות הוא הפך לחתול גדול, יפיפה, מטופח ומחונך, והכי חשוב – בן משפחה. למרות שגדלתי בחצר מושב מלאה בחתולים, דקסטר היה הראשון שלימד אותי מה זה באמת לגדל חיית מחמד: על אחריות, על דאגה (caring) ועל אהבה. אני מקווה שנכונו לנו עוד שנים רבות במחיצתו.