במוצ"ש היינו במופע של עידן רייכל. אחלה של הופעה, באמת.
אבל למה בשעה 21:30, שעת תחילת ההופעה, האולם עדיין היה חצי ריק?
ולמה רק ברבע לעשר, כשההופעה סוף סוף התחילה, שליש מהשורה שלפנינו טרח סוף סוף להגיע?
הופעה זו לא חתונה – אין קבלת פנים!
לטעמי זהו פשוט חוסר כבוד. חוסר כבוד לאמנים המבצעים וחוסר כבוד לשאר האנשים באולם.
רגע של עצבנות
מה שנשים רוצות באמת?
קניון גבעתיים נפתח, והדרכים מלאות בשלטי פרסומת. הססמא של הקניון החדש היא "מה שנשים רוצות באמת". אם זו הססמא, לא ברור לי למה הם החליטו להשתמש בפרסומות בתמונות של דוגמניות צעירות, זעופות ודיכאוניות.
נראה כאילו מה שה"נשים" הללו רוצות באמת, זה קצת אוכל.
אביב הגיע שיפוצניק בא
לכבוד תחילת עונת האביב, ולכבוד העלאת המחירים הממשמשת ובאה בשוק המזגנים, נתקפנו אני ובעלי בחשק עז להוציא המון המון כסף על מנת שיבלגנו וילכלכו לנו את הבית, יגזלו את זמננו (ואת זמנם של הוריי המלאכים, שעשו בייביסיטר על השיפוצניקים בזמן שאנחנו היינו בעבודה), ובדרך גם יתקינו לנו 2 מזגנים.
חוץ משני הפסלים הסביבתיים (להלן – המזגנים), השאירו אחריהם המתקינים גם כתמי צבע לרוב, פתיתי גבס, 2 חתולים מבוהלים, ו-2 אנשים עייפים מאוד (אנחנו), שצריכים לסדר עכשיו את כל הבלגן הזה.
מצד שני, אחד הדברים הטובים שיצאו מכל העניין זה ששיכנעתי את בעלי לתלות כמה מדפים וכמה קישוטים, שמחכים כבר כמה חודשים עד שנה שיתייחסו אליהם. אם כבר לכלוך – אז בגדול.
כל זה מזכיר לי את פסח שלפני שנתיים. אני ודודי חגגנו חודש למגורנו בדירה הנוכחית. היא היתה מלאה בארגזים, המטבח היה בשיפוצים, והזמנו את כל המשפחה לסדר פסח אצלנו. עד היום אני לא מבינה איך הצליחו לשכנע אותי לעשות דבר כל כך מטומטם.
לקחתי כמה ימי חופש מהעבודה וניסיתי למצוא את דרכי בים הניירת והבלגן. ישבתי שעות ומיינתי ניירות שהלכו ישירות לפח, חפצים ששכחתי שקניתי, מזכרות מהילדות של בעלי ושאר assorted junk. מלבד זאת היה עלינו גם לבשל, לנקות ולהכין את הבית לליל הסדר. שבוע שלם לקח לנו להתאושש מהמשימה הזו, ועד היום אני לא שוכחת את הטראומה.
שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא? על מי אתם באים לעבוד?
להיות גבר
לפעמים מתחשק לי להיות קצת גבר.
לצאת מהבית בלי לתת לחתולים אוכל, בלי לחוש רגשות אשמה.
להשקיע זמן וכסף בתחביבים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
להוציא כסף על עצמי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לדבר רק פעם בשבוע עם ההורים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לחזור הביתה לארוחה ביתית חמה, שלא אני הכנתי.
ואם אין מה לאכול בבית – לא לחוש רגשות אשמה.
לגדל כרס מפוארת מבלי שזה ישפיע כהוא-זה על התדמית העצמית שלי.
או על איך אחרים חושבים עליי.
להשקיע בקריירה שלי בלי להתנצל, ובלי שחמותי תגיד לי – מה כבר יוצא לך מזה?
(נ.ב. אני מתנצלת אם גלשתי להכללות, אבל לפעמים להיות אשה זה ממש מתסכל)
lost in translation
אני קוראת עכשיו, כפי שניתן לראות בצד ימין, את הספר "המאזין הלילי". אמנם אני רק באמצע, אבל עד כה הספר ממש מצוין. רגיש, אנושי, מעניין. הבעיה היא, שהוא גם מהווה עבורי תזכורת מהלכת לסיבה שבגללה אני מעדיפה לקרוא באנגלית ולא בעברית.
התרגום, רבותיי, התרגום.
אין מה לעשות, ספר נקרא בצורה קולחת יותר, וקרובה יותר לכוונת המחבר, כאשר הוא נקרא בשפת המקור שלו. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה, לדעתי, להרשות רמה כזו של תרגום. אמנם צריך להיות סלחניים, ולהתחשב בקושי לתרגם לעברית ביטויי סלנג וביטויי שפה, אבל יש מקרים שזה פשוט קצת יותר מידי.
"הו אלי" לא ממש מהווה תחליף ל-"oh my god". "מעשן זרגים"? מי משתמש בשפה כזו? (למרות שבמקרה הזה, אין לי מושג איך היה אפשר לתרגם את זה טוב יותר), ולמה לכתוב "מתרוממים" כשאפשר לכתוב פשוט "הומואים"?
לפני שבועיים דיברנו עם זוג חברים על הספר "מלכוד 22". ספר קלאסי, שאמור להיות מאוד מצחיק. אני נשברתי בעמוד החמישי משום שלא הצלחתי לחצות את מחסום התרגום הנוראי (הספר כנראה תורגם לפני שנים רבות). שימו לב, מדובר בספר שנכתב במקור באנגלית! לא טורקית ולא יפנית. החבר המליץ לי לדלג ישירות לעמוד 200, כי שם התרגום משתפר. כביכול מצחיק, אבל בעצם עצוב.
אני לא מאשימה את המתרגמים. הם לא מקבלים שכר הולם תמורת המאמץ העצום הנדרש על מנת לתרגם ספר כמו שצריך. מי שצריך להקפיד בנושא זה הם הוצאות הספרים. אבל למה להן? זה לא כלכלי.
בקיצור, אני כנראה אחזור בקרוב לספרי המקור באנגלית. או שאמשיך לסבול ולקטר.
צנעת הפרט?
כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.
נשים קטנות וחסודות
"נשים קטנות" הוא אחד מספרי ילדותי. קראתי את הספר, וגם צפיתי בסדרת האנימציה היפנית, המבוססת על הספר, ששודרה אז בטלוויזיה החינוכית. קראתי גם את ספר ההמשך, "גברים קטנים".
הדמות האהובה עליי היתה, כמובן, ג'ו. גם אני הייתי "טום בוי" כמוה, בזתי לכל הגינונים הנשיים, וחלמתי להיות סופרת. עד היום אמא שלי מתגאה בשירים ובסיפורים שכתבתי כשהייתי ביסודי, ושפורסמו בעיתון ילדים.
לפני כמה שבועות קניתי את "נשים קטנות" באנגלית, וציפיתי בקוצר רוח לקריאה בספר ילדותי.
מה רבה היתה האכזבה.
התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים. אין בכך רע, כמובן, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפשוט קילקלו לי את הספר שזכרתי.
בנות משפחת מארץ' מקפידות לקרוא "בספר הקטן שלהן". הן מתאמצות להיות "צלייניות טובות". איימי עושה לה חדר תפילה בבית דודה מארץ'. ג'ו שמה את מבטחה "בחבר הגדול" בניסיונה להשקיט את המזג הרע שלה. זה לא מה שזכרתי מהספר!
דבר דומה קרה לי בעבר עם הספר "פיטר פן" (אני כנראה בין היחידים שממש קראו אותו, ולא הסתפקו בסרט המצויר). פיטר פן נחשב בעינינו לגיבור. ילדים מתחפשים בדמותו בפורים. בספר, לעומת זאת, הוא מצטייר כדמות הכי מעצבנת, מלבד אולי וונדי. הוא אגואיסט, שחצן, אימפולסיבי ומפונק. וונדי מצטיירת כטרחנית, נודניקית, מהגרועות בפולניות. לעומת זאת, קפטן הוק, שאותו לימדו אותנו לשנוא, הוא למעשה דמות מורכבת, הסובל מגעגועים מרים לאמו שנפטרה. הוא היה הדמות האהובה עליי.
נוסטלגיה זה לא מה שהיה. אני מקווה שלא צפויות לי יותר מידי אכזבות כאלו בהמשך…
בזמן האחרון אני בעיקר כועסת
על הממשלה, על המדינה, על הצבא.
אני לא מבינה למה אנשים צריכים לאבד את בתיהם, כי מחבל חדר לבסיס צבאי ובגלל שהתגלו מנהרות ברפיח.
אני לא מבינה למה 6 מילואימניקים צריכים לשמור על קרוואן וחצי. הם לא יתרמו יותר למדינה אם יעבדו וייצרו?
אני לא מבינה למה על מתנחלים ומתיישבים צריך לשמור, ואילו עליי אף אחד לא שומר – מפני המחבלים באוטובוסים, מפני הנהגים המטורפים בכבישים, מפני האנסים, מפני חמומי המוח שתוקעים סכין בגלל מילה שלא במקום, מפני המיתון, מפני האבטלה, מפני הרשלנות של הצבא ומפני היד הארוכה של המדינה, שכל חודש לוקחת לי מס הכנסה, אבל לא כל כך ברור לי מה אני מקבלת בתמורה.
כל זה נשמע די בכייני, אני יודעת. כולנו מורידים את הראש, וממשיכים לסחוב את האבן במעלה ההר, כל יום מחדש. מתי יגיע היום שבו נגיד די ונעשה מעשה?
