ביום רביעי בבוקר התחיל לכאוב לי הגרון, ואח"כ הראש, ואח"כ באה כבר נזלת. התקררתי.
אם כבר להיות חולה, אז במשהו שלא מעיק יותר מידי, אבל מספיק פוטוגני בשביל לעורר את רחמי הסביבה ולסחוט קצת תשומת לב. ביום חמישי גם היה לי קצת חום, ובלימודים הציעו אדוויל, וכוס מים, וסימפטיה.
בחמש וחצי אני מתקשרת לבעלי כדי לספר לו עד כמה אני מסכנה, ועונה לי מישהו חצי רדום, שממלמל ומתעטש חליפות. שיט, איך חולפת לה תהילת עולם – הוא הצטנן.
מרגע זה עברתי מלהיות החולה המסכנה להיות האישה המרשעת שמזניחה את בעלה. אמא שלי, שאת ההתקררות שלי פטרה בתירוץ הפולני לכל דבר בערך – "זה מחילופי העונות", הסתכלה בפנים מודאגות על הסמרטוט המהלך והמתעטש שהבאתי לארוחת הצהריים של יום שישי, ואמרה לי – "אולי הוא צריך אנטיביוטיקה, צריך להביא אותו לרופא". זהו, לא משנה אם כואב לי הראש, אם יש לי חום, אם גם אני מצוננת – בעלי חולה ואני אמורה לטפל בו.
אחת הבדיחות הידועות שלנו, הנשים, זה שגברים מצוננים בטוחים שהם עומדים למות. נו, בטח. אנחנו מפנקות אותם יותר מידי! כשאנחנו חולות אנחנו לוקחות אקמול וממשיכות הלאה, וכשהם חולים אנחנו מאפסנות אותם במיטה ומכרכרות סביבם. אנחנו לא סומכות עליהם שידעו לטפל בעצמם, וזה מה שאנחנו מלמדות אותם. כי זה מה שהאמהות שלנו לימדו אותנו.

פתאום הבנתי – אני לעולם לא אוכל להיות חלק מחבורה של גברים. תמיד אהיה "הצד השני". זו שמדברים איתה, אבל היא לא באמת חלק מהחבורה. זאת שעוזרת להבין את הצד של המין השני.
אין לי מקום בעולם שלהם. של דיבורים על בנות, על כדורגל או כדורסל, על כל מיני נושאים שאיכשהו יוצא שבכלל לא מעניינים או נוגעים לי. אני הולכת ונבלעת עמוק בעולם של הנשיות.
איך זה קרה פתאום? מאז ומעולם התרגלתי להיות בחברת גברים. ההקבצה הגבוהה במתמטיקה. קורס מחשבים. טכניון. תמיד הייתי הנציגה הבלעדית של המין השני, או לכל היותר היו איתי עוד מספר קטן של בנות. עם הבנים תמיד היה על מה לדבר – מדע, מתמטיקה, מחשבים, תכנות, סטאר טרק. עם הבנות? רק על בנים. וכבר היו לי ידידים בנים שאפשר היה לדבר איתם על בנים.
אז עכשיו אני כבר לא שייכת. אני לא בטוחה שאני מתחרטת על זה מאוד – יש יתרונות לחברות עם נשים. יש דברים שגברים לא מבינים. אבל כן קצת חסר לי להיות חלק מהחבר'ה. אחת מאלה שנותנים להם צ'אפחה על הכתף, לא זאת שאומרים לה שלום בנימוס.

אמנם יום האישה הבינלאומי היה ב-8 בחודש, אבל אז הייתי בנופש (במצפה הימים). חוץ מזה, עדיף מאוחר מעולם לא וכו'.
בניגוד לנשים אחרות, אולי, אני חושבת שהכרזה על יום עם ה-title "יום האישה" הוא דווקא חשוב. זו הזדמנות לשוחח ולהציג סוגיות שונות וחשובות ממה שעובר עלינו, מההתמודדות עם קריירה ומשפחה, ועד הטרדה מינית וסחר בנשים. האמת היא, שברוב המקרים היום הזה מוקדש דווקא לנושאי תדמית, טיפוח היופי וכו'. אמנם גם זה חשוב – אבל חבל שנושאים חשובים יותר לאו דווקא מקבלים במה.
אחד הדברים שעולים לי כשאני חושבת על המושג "זכויות נשים" זו המילה "פמיניסטית". לאחרונה נראה שיש טרנד חדש בקרב סלבריטאיות וכו' – ההכרזה האומללה "אמנם אני מאמינה שנשים יכולות לעשות אותם דברים כמו גברים וכ'ו וכו', אבל אני לא פמיניסטית". מה כל כך מפחיד במילה פמיניסטית? למה היא הפכה למילה נפרדת למיליטנטיות? יש לי חדשות בשבילכן בנות – אם תגדירו את עצמכן כפמיניסטיות, אף אחד לא יחשוב שאתן לא מורידות שיער מבית השחי או שאתן שורפות את החזיות שלכן. אני לא מתביישת לומר – אני פמיניסטית גאה! אני מאמינה בשיוויון הזדמנויות בין גברים ונשים. אני מאמינה שלנשים יש את הזכות לממש את עצמן, לפתח קריירה ולהרוויח בדיוק כמו גבר. אני מאמינה בשיוויון בבית ובמשפחה.
אני שומרת לי את הזכות לעשות שופינג, להתאפר, להתלבש בצורה נשית ולהתנהג בצורה נשית, ואני גם שומרת לי את הזכות להיות משכילה, להרוויח משכורת נכבדה, ולחלק את עבודות הבית ביני ובין בעלי (אני מבשלת, אבל לא עושה ספונג'ה, למשל).
זה לא קל, ונראה לי שכל השנה, לא רק ביום אחד בשנה, כדאי שנחשוב כולנו, כחברה, כיצד לעשות את זה קל יותר.

לפעמים מתחשק לי להיות קצת גבר.
לצאת מהבית בלי לתת לחתולים אוכל, בלי לחוש רגשות אשמה.
להשקיע זמן וכסף בתחביבים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
להוציא כסף על עצמי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לדבר רק פעם בשבוע עם ההורים שלי, בלי לחוש רגשות אשמה.
לחזור הביתה לארוחה ביתית חמה, שלא אני הכנתי.
ואם אין מה לאכול בבית – לא לחוש רגשות אשמה.
לגדל כרס מפוארת מבלי שזה ישפיע כהוא-זה על התדמית העצמית שלי.
או על איך אחרים חושבים עליי.
להשקיע בקריירה שלי בלי להתנצל, ובלי שחמותי תגיד לי – מה כבר יוצא לך מזה?
(נ.ב. אני מתנצלת אם גלשתי להכללות, אבל לפעמים להיות אשה זה ממש מתסכל)