עפיפונים

lost in translation

אני קוראת עכשיו, כפי שניתן לראות בצד ימין, את הספר "המאזין הלילי". אמנם אני רק באמצע, אבל עד כה הספר ממש מצוין. רגיש, אנושי, מעניין. הבעיה היא, שהוא גם מהווה עבורי תזכורת מהלכת לסיבה שבגללה אני מעדיפה לקרוא באנגלית ולא בעברית.
התרגום, רבותיי, התרגום.
אין מה לעשות, ספר נקרא בצורה קולחת יותר, וקרובה יותר לכוונת המחבר, כאשר הוא נקרא בשפת המקור שלו. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה, לדעתי, להרשות רמה כזו של תרגום. אמנם צריך להיות סלחניים, ולהתחשב בקושי לתרגם לעברית ביטויי סלנג וביטויי שפה, אבל יש מקרים שזה פשוט קצת יותר מידי.
"הו אלי" לא ממש מהווה תחליף ל-"oh my god". "מעשן זרגים"? מי משתמש בשפה כזו? (למרות שבמקרה הזה, אין לי מושג איך היה אפשר לתרגם את זה טוב יותר), ולמה לכתוב "מתרוממים" כשאפשר לכתוב פשוט "הומואים"?
לפני שבועיים דיברנו עם זוג חברים על הספר "מלכוד 22". ספר קלאסי, שאמור להיות מאוד מצחיק. אני נשברתי בעמוד החמישי משום שלא הצלחתי לחצות את מחסום התרגום הנוראי (הספר כנראה תורגם לפני שנים רבות). שימו לב, מדובר בספר שנכתב במקור באנגלית! לא טורקית ולא יפנית. החבר המליץ לי לדלג ישירות לעמוד 200, כי שם התרגום משתפר. כביכול מצחיק, אבל בעצם עצוב.
אני לא מאשימה את המתרגמים. הם לא מקבלים שכר הולם תמורת המאמץ העצום הנדרש על מנת לתרגם ספר כמו שצריך. מי שצריך להקפיד בנושא זה הם הוצאות הספרים. אבל למה להן? זה לא כלכלי.
בקיצור, אני כנראה אחזור בקרוב לספרי המקור באנגלית. או שאמשיך לסבול ולקטר.

הארי פוטר 6

הוצאת בלומסברי פירסמה היום כי הספר השישי בסדרת הארי פוטר – Harry Poter and the Half-Blood Prince יצא ב-16 ביולי 2005.
אפשר לקרוא את החדשה במלואה באתר של ההוצאה.
סדרת הארי פוטר ממש ממש אהובה עליי. הכתיבה של רולינג מלאה הומור ומשחקי מילים, למרות שלפעמים היא נופלת לבור המליצות.
חבל שיש הפרש כל כך גדול בין הספר החמישי לשישי (שנתיים). הספר החמישי היה מאוד מאוד עבה – מעניין אם השישי יהיה פחות או יותר 🙂

מוטל בן פייסי החזן

כולנו למדנו בשיעורי ההסטוריה בתיכון על תנועת ההגירה של העם היהודי מאירופה לארצות הברית. למדנו על הסיבות להגירה, ועל הארגונים שהקימו להם שם, אבל אף פעם לא שמענו על האנשים עצמם. כיצד נסעו בכלל לארצות הברית? מה עבר עליהם בדרך? כיצד הסתדרו בארץ החדשה?
הספר "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם הוא, קודם כל, ספר מצחיק נורא. גם המקרים שבעינינו יכולים להשמע כלא נעימים או מפחידים, מסופרים בלשון מצחיקה ומנקודת מבטו של ילד.
"מוטל" הוא גם ספר מרגש מאוד. התלאות שעוברת המשפחה של מוטל, בעיירה היהודית באירופה, בדרך לאמריקה, ובארצות הברית עצמה, מתוארות בצורה אנושית מאוד, ובמהלך הקריאה ממש החזקתי להם אצבעות, כדי שיצליחו.
הספר נקטע בסופו בפתאומיות, עקב מותו של שלום עליכם ממחלה. יום לפני שנפטר עוד הספיק לכתוב כמה עמודים אחרונים. כנראה שלעולם לא נדע מיהו אותו איש מסתורי שמבקר בחנות של המשפחה, ומה קרה איתה בהמשך.
קראו נא. מומלץ בחום.

הנעלמים

יש לי תכונה קצת מעצבנת – אני נוטה לגלות כל מיני הפתעות ותעלומות יותר מידי מהר. מדובר בהפרעה אישיותית, הגורמת לי להבין בערך באמצע של סרטי וספרי מתח – מה קורה שם באמת, מי הבחור הרע, ומה יקרה בסוף. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הסרט "החיים של דיוויד גייל", שזכה לביקורות מצוינות בעיתונות, בעיקר על המתח והתעלומה המפתיעה שמתגלה בסוף, כביכול. אני תפסתי את כל הקונספציה בערך באמצע הסרט, ובמקום להחזיק את הכסא במתח, גיחכתי ברשעות למראה הגיבורה המבולבלת, המנסה לגלות מה בדיוק קורה כאן.
אבל אפילו אני לא יכולתי לספר "הנעלמים". הפיסות של הפאזל מתגלות באקראיות ובאיטיות, וגם כשחשבתי שהרכבתי את כל התמונה, הסתבר לי שטעיתי.
מעבר לתעלומה המותחת, הסופר גם פורש לפנינו מציאות לא קלה, של עבריינות, חיי רחוב, אלימות, מוות ואבל. הגיבור הוא לא איזה ביג-שוט, בלש או פרופסור, אלא אדם רגיש, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.
בקיצור – מומלץ.

נשים קטנות וחסודות

"נשים קטנות" הוא אחד מספרי ילדותי. קראתי את הספר, וגם צפיתי בסדרת האנימציה היפנית, המבוססת על הספר, ששודרה אז בטלוויזיה החינוכית. קראתי גם את ספר ההמשך, "גברים קטנים".
הדמות האהובה עליי היתה, כמובן, ג'ו. גם אני הייתי "טום בוי" כמוה, בזתי לכל הגינונים הנשיים, וחלמתי להיות סופרת. עד היום אמא שלי מתגאה בשירים ובסיפורים שכתבתי כשהייתי ביסודי, ושפורסמו בעיתון ילדים.
לפני כמה שבועות קניתי את "נשים קטנות" באנגלית, וציפיתי בקוצר רוח לקריאה בספר ילדותי.
מה רבה היתה האכזבה.
התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים. אין בכך רע, כמובן, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפשוט קילקלו לי את הספר שזכרתי.
בנות משפחת מארץ' מקפידות לקרוא "בספר הקטן שלהן". הן מתאמצות להיות "צלייניות טובות". איימי עושה לה חדר תפילה בבית דודה מארץ'. ג'ו שמה את מבטחה "בחבר הגדול" בניסיונה להשקיט את המזג הרע שלה. זה לא מה שזכרתי מהספר!
דבר דומה קרה לי בעבר עם הספר "פיטר פן" (אני כנראה בין היחידים שממש קראו אותו, ולא הסתפקו בסרט המצויר). פיטר פן נחשב בעינינו לגיבור. ילדים מתחפשים בדמותו בפורים. בספר, לעומת זאת, הוא מצטייר כדמות הכי מעצבנת, מלבד אולי וונדי. הוא אגואיסט, שחצן, אימפולסיבי ומפונק. וונדי מצטיירת כטרחנית, נודניקית, מהגרועות בפולניות. לעומת זאת, קפטן הוק, שאותו לימדו אותנו לשנוא, הוא למעשה דמות מורכבת, הסובל מגעגועים מרים לאמו שנפטרה. הוא היה הדמות האהובה עליי.
נוסטלגיה זה לא מה שהיה. אני מקווה שלא צפויות לי יותר מידי אכזבות כאלו בהמשך…

נישואין – על פי חליל ג'ובראן

הייתי רוצה שאחיותיי הצעירות כבר תתחתנה, ולו בכדי שאוכל להקריא בחתונתן את האמת המופלאה של חליל ג'ובראן על הנישואין: (התרגום – שלי, מאנגלית)
אהבו אחד את השני, אבל אל תהפכו את האהבה לקשר. תנו לה להיות ים הנע בין חופי נשמותיכם.
מלאו אחד את כוסו של השני, אך אל תשתו מאותה כוס.
חלקו אחד לשני מלחמכם, אך אל תאכלו מאותה כיכר.
שירו וריקדו ביחד והיו שמחים, אך אפשרו אחד לשני להיות לבד,
כמו שמיתרי הקתרוס הם בודדים, למרות שהם רועדים עם אותה המוזיקה.

הצל של אנדר

מי שקרא את "המשחק של אנדר" – נא למהר ולקרוא גם את "הצל של אנדר". מי שלא קרא את שניהם – כדאי להתחיל.
שני הספרים האלו מקוטלגים תחת הקטגורייה של "מדע בדיוני", אבל אל תתנו לקטגוריה להפחיד אתכם. שניהם ספרים מעולים ומרתקים. את "המשחק של אנדר" קראתי כספר מתח, ואילו את "הצל של אנדר" כבר קראתי כספר דרמתי, מרגש, שנגע בי עמוק בלב (כנראה שאלפי גיקים מתכווצים כרגע למקרא התיאור שלי, אבל לא אכפת לי).
את "הצל של אנדר" אהבתי יותר, אני מודה, בגלל שהדמות הראשית, בין, הזכיר לי מאוד את עצמי. תמיד קטנה יותר, שונה, עם כישורים חברתיים בעייתיים, וכן – גם תמיד בעלת תפיסה מהירה יותר מאשר כולם, קולטת ומבינה מהר יותר, לומדת מהר יותר.
אולי המילים האחרונות שלי יתפסו כשחצנות – אבל האמת היא שאין דבר קשה, עצוב ומתסכל יותר. "הרגילים" שוחים עם הזרם והם "כמו כולם". המתקשים – מקבלים עזרה, או לפחות אמפתיה. המהירים (במיוחד אם הם ממין נקבה)- נידונו לשיעמום, התעלמות, ניוון או לעג. כך גדלתי, ומעניין לחשוב כיצד היו שונים חיי אילו היה זה אחרת.

שבוע הספר העברי

הגענו למסקנה שאסור לנו להיכנס לחנות ספרים יותר מפעם בחודש. אנחנו מכורים לזה. אנחנו קונים ספרים ואין לנו איפה לשים אותם. כמעט ולא קורה שאנחנו נכנסים לחנות ספרים ולא מוצאים ספר שאנחנו רוצים, אם זה בפינת המוזלים, או קלאסיקה של הוצאת פנגווין שגיליתי שאין לי, או ספרון בישול ב-15 ש"ח. אם חנויות הספרים היו נוהגות בשיטה של שיווק אינטימי, כבר מזמן היינו מקבלים לביתנו הררי קופונים שמנסים למשוך אותנו לחנות שוב ושוב.
כשעליתי לכיתה א', כבר ידעתי לקרוא ולכתוב. אמא מספרת שעוד כשהייתי תינוקת, היא הייתה שמה בלול שלי ספרי ילדים. בכיתה א', אמא לקחה אותי לחנות ספרים כדי שאבחר את הספר הרציני הראשון שלי. קראו לו "פילי והילי", ובחרתי אותו כי על הכריכה יש תמונה של כלבת בולדוג מחייכת ומחזיקה עוגת יום הולדת. הספר הזה עדיין נמצא בבית הוריי, ובמצב לא רע.
מאז, בעצם, לא הפסקתי לקרוא. הספרייה היתה אחת מהיתרונות של לגדול במושב. אם בספריית בית הספר הייתי יכולה להשאיל רק ספר אחד בכל פעם, בספריית המושב הייתי יכולה להשאיל אפילו 20 ספרים, והשאלתי! הייתי "מחסלת" אותם כמו כלום…
כשהתחלתי ללמוד אנגלית ביסודי, גיליתי שבספריית בית הספר אפשר להשאיל גם ספר באנגלית בנוסף לספר בעברית. איך תולעת ספרים כמוני יכולה לעמוד בפיתוי? מיד התחלתי להשאיל גם ספרים באנגלית, מ-stage-ים שונים.
והיום אני קוראת באוטובוס, בסלון, במיטה לפני השינה, גם באנגלית וגם בעברית. במבט לאחור, אני חושבת כמה הרווחתי מההתמכרות הזו, מעבר לניצול שעות הפנאי. הידע. הרחבת האופקים. השפה (גם אנגלית וגם עברית!).
אני לא מבינה את הסטטיסטיקות של הקריאה בקרב ילדים ונוער. גם בזמני היו מחשבים, טלוויזיה. גם היום יש מחשבים, טלוויזיה, אינטרנט. למה זה צריך לבוא במקום, למה הקריאה לא יכולה לבוא בנוסף? הרי מרוויחים מכל העולמות!
כשאהיה אמא, אני מקווה שאשכיל לעודד את ילדיי להיכנס לעולם הקריאה, כפי שעשתה אמא שלי.

ג'ינג'ר

ג'ינג'ר, מאת שרלוט ווק
טיילתי בקניון, בניסיון "לשרוף" קצת זמן, ונכנסתי לחנות "סטימצקי". לאחר שיטוטים כה וכה, נתקלתי בספר בשם "ג'ינג'ר", המיועד לפעוטות, ועל כריכתו מצויר חתול שדמה באופן מפתיע לדקסטר שלנו. אולי לא כל כך מפתיע, בעצם, כי הרי ג'ינג'ר באנגלית מקביל לג'ינג'י בעברית (לפחות אצל חתולים).
כמובן שישר התחלתי לדפדף בו.
בספר (החמוד ביותר) מסופר על ג'ינג'ר, חתול שחי לו בנעימים עם הילדה שמגדלת אותו. יש לו קערת אוכל וסלסילה משלו.
עד שיום אחד…. הילדה מביאה עוד חתול הביתה – חתול קטן ושחור (אמנם ז'אן לוק שלנו הוא אפור-שחור מפוספס, אבל זה מספיק קרוב). החתול הקטן והחוצפן אוכל לג'ינג'ר מהאוכל, תופס לו את הסלסלה, וג'ינג'ר לא ממש אוהב את זה.
מיותר לציין, שהסיטואציה הזו נראתה לי מאוד מאוד מוכרת!!! דקסטר עדיין לא התרגל לגמרי לז'אן לוק. הוא נאלץ להשלים עם כך שיש עוד יצור שמתחרה איתו על משאבי הבית: אוכל, מים, ליטופים ותשומת לב.
כמובן שבסוף, לאחר תהפוכות, שני החתולים בספר הופכים להיות חברים טובים.
אנחנו מקווים, שגם דקסטר וז'אן לוק יתקרבו אחד לשני, ויהיו חברים.
כמה חבל שחתולים לא יודעים לקרוא. אולי אם דקסטר היה קורא את הספר, הוא היה יכול להתכונן למצב החדש טוב יותר 🙂