עפיפונים

שיחות על החיים עם הילדים #7

יאיר התחיל להוות מקור שופע לאמרות ושיחות. מצד אחד זה ממש כיף, מצד שני – עוד ילד גאון שלא מפסיק לדבר?!

 

חמשת החושים
בעלי: עם מה שומעים?
יאיר: עם האוזניים.
בעלי: עם מה רואים?
יאיר: עם העיניים.
בעלי: עם מה מריחים?
יאיר: עם האף.
בעלי: עם מה אוכלים?
יאיר: עם הפה. עם הפה גם אוכלים וגם מדברים!
בעלי: עם מה מציירים?
יאיר: עם טוש!

 

לא תאכל לא תגדל
יאיר מסביר לי למה אם אוכלים אז גדלים.
יאיר: האוכל נכנס לפה, עובר בגרון, מגיע לבטן, והבטן מפרקת אותו. האוכל עובר לכל המקומות בגוף – לרגליים, לידיים, לראש… האוכל מגיע לראש, הוא נדחף למעלה ואז הצוואר מתארך… וככה גדלים.
אני: האוכל נדחף למעלה, וככה אתה נהיה ארוך יותר?
יאיר: כן.

 

בת של פולנייה
יאיר: אימא, אני רוצה משהו לאכול.
אני: יאיר, אנחנו תכף הולכים לסבתא. עדיף שלא תאכל עכשיו, כדי שיהיה לך מקום בבטן לאוכל של סבתא.
יאיר: אל תדאגי, בדרך לסבתא הבטן שלי תסיים לפרק את כל האוכל.

 

husband material

אני, בעלי ואייל יורדים במעלית. בגלל שאני עובדת מהבית, ברוב הימים אני מתלבשת בסגנן ספורטיבי משהו. באותו יום התחשק לי להשקיע והתלבשתי בצורה אלגנטית.
אני (לבעלי): נו… אין לך משהו להגיד על איך שאני לבושה…
אייל: אימא, את לבושה מאוד יפה, ואת נראית מקסים.
אני: תודה, מתוק שלי!
אייל: וגם אם הייתי חושב שאת לא לבושה יפה, לא הייתי אומר לך.

 

דיוק
אנחנו יוצאים מההורים שלי ביום שישי בשעת בין ערביים.
בעלי (לילדים): קדימה, להיכנס לאוטו! מהר, מהר, לפני שיבואו מפלצות לאכול אותנו!
יאיר: נו, אבא….! המפלצות באות רק בלילה!!

 

רוב הילדים איחלו למדינת ישראל שתקבל הרבה מתנות. לי יש ילד פרקטי.

הזכות להיות רזה

פגשתי את שירה כץ בסדנת "אמנות השכנוע" של יניב זייד, ונרשמתי לניוזלטר שלה – "לרזות מחוץ לקופסה". אני מודה שאני רשומה להמון ניוזלטרים, ועל רובם אני רק מרפרפת. פעמים רבות הם שולחים לינקים לסרטונים ואין לי כל כך סבלנות לצפות בהם.
באחד מהניוזלטרים של שירה, היא פרסמה שהיא עושה סדנה בנושא "לרזות מחוץ לקופסא" בכפר סבא, שזה מבחינתי קל"ב, וגם המחיר היה לא יקר, אז נרשמתי. הייתי "תקועה" בנושא הירידה במשקל כבר תקופה ארוכה, אחרי שירדתי 10 ק"ג. מצד אחד, בתקופה הזו לא רשמתי וניטרתי את מה שנכנס לי לפה, ואכלתי מה שבא לי, מצד שני גם לא השמנתי, אולי אפילו ירדתי מעט (כנראה בזכות הזומבה שאני עושה פעמיים בשבוע). הייתי במין מצב idle כזה של המתנה, לא יודעת כל כך איך אני רוצה להמשיך – שוב קבוצה? מסגרת אחרת? להמשיך לבד? להישאר ככה? ….

ערב הסדנה היה חווייתי ומהנה. שירה היא אישה יפיפייה, רגישה ומקסימה אמיתית. היא סיפרה לנו על התהליך שעברה כשהורידה 30 ק"ג ללא דיאטה, בעבודה משולבת על תזונה, רגשות ורוחניות. היא הקימה אותנו ועודדה אותנו לרקוד ולהתפרק, להפעיל את הגוף ואת הקול, וגם הנחתה אותנו בדמיון מודרך.
היא דיברה על הגוף, שזוכר, מתרגם ומשקף. היא דיברה על הזכות להתקיים, הזכות לרצות, הזכות ליצר ויצירה.
יצאתי עם המון מחשבות.

בהתחלה התקשיתי קצת להתחבר. אני? הרי תמיד ידעתי מה אני רוצה וגם השגתי. יצירה היא חלק מהחיים שלי. גם מבחינת הזכות להתקיים עברתי מהפך. אני כבר לא הביישנית שמתחבאת בפינה – בסדנה רקדתי בחופשיות מול נשים שאני לא מכירה, וגם בזומבה אני כבר מזמן עומדת בשורה הראשונה, ולא מתחבאת מאחורה.

אבל לאט לאט… הזיכרונות צצו ועלו.
בת 23.5, אחרי ירידה של 18 ק"ג, חתיכה מהממת, יפיפייה, ויש אנשים שלא מדברים איתי יותר. אני לא מוזמנת לאכול צהריים עם שאר החבר'ה "כי הרי את לא אוכלת כלום". ואף אחד לא מחמיא על הירידה ועל המראה.
בת 24, כלה תחת חופתה.  רק ה-DJ טורח לומר לי עד כמה אני יפה.
בת 28, אחרי לידה וירידה של 18 ק"ג, שוב חתיכה מהממת. מידה 36. ושוב יש אנשים שלא מדברים איתי יותר. ואף אחד לא מחמיא. ואומרים לי לשמור את הבגדים הגדולים שיהיה לעתיד.
בת 34, בעלי יוצא לארוחת צהריים. מסתבר שזו ארוחת צהריים משפחתית. אותי לא חשבו להזמין.
בת 34, אירוע משפחתי. מתלבשת יפה אחרי ירידה במשקל, אבל אני אוויר. מישהי נוטשת אותי באמצע משפט, כשהמילים שלי תלויות. פשוט הולכת. אחרת נזכרת לברך אותי לשלום – "אה, בכלל לא שמתי לב שאת פה". אין מקום בשבילי בשולחן עם כולם. יושבת בשולחן בצד לבד עם יאיר.

האם אני באמת מרגישה קיימת?
האם אני מרגישה שיש לי את הזכות להיות רזה?

לפני פסח שירה מפרסמת סרטון על איך לעבור את החג בשלום. היא אומרת שם – כמו שבבית שלך לא תארחי אנשים שאת לא אוהבת ושלא עושים לך טוב, כך אל תכניסי לגוף שלך מאכלים שלא עושים לך טוב לעיכול.

ואני חושבת על כל אותן פעמים שבהן אירחתי אנשים שלא פרגנו או החמיאו על האירוח. שרק ביקורת יצאה להם מהפה. שדיברו עם האורחים האחרים, אבל ממני, המארחת,  התעלמו לחלוטין, כאילו הייתי מלצרית ותו לא.
ואז הזמנתי אותם להתארח שוב. ושוב.

בסוף חופשת הפסח נדדה שנתי. השעות נקפו, ואני לא נרדמת. אני מסתובבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. השעה 4 וחצי בבוקר ואני תופסת מחברת ומתחילה לכתוב.
מה אני רוצה?
אני רוצה לרדת במשקל.
אני רוצה לעשות ספורט. הרבה ספורט. כל יום אם אפשר. זומבה. יוגה. הליכה. ריצה. להיות בתנועה.
אני רוצה לעשות מדיטציה בכל יום.
אני רוצה לתרגל חשיבה חיובית ויחס של חמלה לעצמי.

אני שואלת את עצמי אלו מאכלים אני לא רוצה להכניס לגוף שלי יותר. מיד עולים לי במחשבה – שוקולד. מוצרי חלב. עוף. בקר. לגלוטן אמרתי שלום כבר באוגוסט.

למחרת אני סוף סוף פותחת את הדיסק של דליה מנטבר לפילאטיס פלג גוף עליון שקניתי לפני 4 שנים, ומתעמלת.
אני יוצאת לפארק לעשות ספורט.
אני נרשמת לקבוצת הליכה ויוגה.
אני מפסיקה מיד עם מוצרי חלב, ולאחר כמה ימים גם עם עוף ובקר.

עברו מאז שבועיים, ואני מרגישה טוב בגוף שלי. אני מרגישה קלה. נוכחת. אני אוכלת, אבל לא רעבה ולא חושבת על אוכל כל הזמן. אין יותר כאבי בטן ואין חוסר נוחות.
אני אומרת לעצמי כל הזמן שאני יפה, נהדרת, ושאני בדרך הנכונה.
אני חושבת הרבה על מה שכתבתי בפוסט הזה.
אני מזכירה לעצמי שזה תלוי בי ושזו בחירה שלי.
אני בודקת ושואלת.


 

זה תהליך, אבל אני מרגישה שאני עושה אותו מתוך שמחה. אני מרגישה אופטימית. אני מרגישה שזה נכון.

סדנת השף הצעיר בדומינו'ס פיצה

אני לא חושבת שיש מישהו שלא אוהב פיצה. זהו מאכל עם כל כך הרבה וריאציות, סגנונות ורמות – מפיצה על פיתה הכי פשוטה בעולם עם קטשופ וגבינה צהובה, ועד לפיצות גורמה על בצק דקיק ועם שלל תוספות וגבינות (פיצת תאנים וקממבר, מישהו?). להכין פיצה זה לא פחות כיף מלאכול פיצה, במיוחד עבור ילדים. מרדדים בצק, מורחים רוטב, מפזרים גבינה ושלל תוספות… כיף! לכן כשהוזמנתי לאירוע אמהות בלוגריות וילדיהן ב-domino's pizza, שכלל סדנת שף צעיר עבור הילדים, ידעתי שאייל ממש ישמח להשתתף וללמוד איך מכינים פיצה.

האירוע כלל גם הרצאה של הדיאטנית ורד יפה חאיק, שאותה אני מעריכה מאוד. ורד מתמחה בהשמנת ילדים וכותבת בבלוג הורות שפויה בעידן השפע – מניעת השמנת ילדים וטיפול בה. למרות שהילדים שלי רזים להפליא, אוכלים בריא ואוכל הוא לא issue אצלנו בבית, זה לא היה כך כשאני הייתי ילדה, ומצאתי את עצמי מזדהה עם הרבה דברים שקראתי בבלוג (מהצד של הילד ולא מהצד של ההורה). ורד חילקה לילדים תפזורת עם מילים בנושאי תזונה, ולאחר מכן שוחחה איתם על המרכיבים של ארוחה מאוזנת (פחמימות, חלבונים וכו'), ובאילו מאכלים ניתן למצוא אותם. היא גם חידשה לי כשסיפרה שגבינת מוצרלה בריאה יותר מגבינה צהובה רגילה, מכיוון שיש בה יותר סידן ופחות מלח. לא הייתי מודעת לזה.

לאחר מכן התחלנו בפעילות השף הצעיר. הילדים קיבלו סינרים וקרטוני פיצה אישיים, והתחילו לעבוד. אייל שיטח את כדור הבצק שקיבל לצורה עגולה, מרח רוטב עגבניות, פיזר גבינה מגוררת בנדיבות והוסיף זיתים ירוקים ושחורים.

 

הפיצה הוכנסה לתנור החם והתחילה במסע שלה לעבר סופו…

והנה השף הצעיר והפיצה שלו, שיצאה, דרך אגב, ממש ממש טעימה.

פעילות עם קונספט כל כך פשוט, ואייל היה מאושר עד הגג! בדומינו'ס פיצה עורכים פעילויות כאלו בתיאום מראש ובתשלום לקבוצות של ילדים – מתאים מאוד לימי הולדת – רק צריך לתאם מול הסניף הרלוונטי לכם.
יכול להיות שאאמץ את הרעיון לבית מארח, כשיגיע תורנו, ואכין פיצות עם הילדים.

צריכה את זה: עץ נשנושים

כחובבת בישול, או בלי קשר, אני גם חובבת של כלי אוכל וגדג'טים מגניבים. עץ הנשנושים הזה – מעין מתקן קיסמים עם שגעון גדלות, לגמרי עושה לי את זה. הרי לאכול תות או מרשמלו או כל דבר בעצם מקערה, זה ממש לא אותו דבר לעומת לקטוף אותו ישר מעץ הקיסמים ולהגיש לפה. מדובר פה במקדם סטייל של 1000 אחוז בערך.

אורחים יקרים – זה מה שאני רוצה כ-hostess gift. יש?

דקלה שלחה לי את הקישור מהבלוג השוודי Beyond The Clouds. גם התמונה משם.

מרשמלו, צומח על עצים?

שיחות על החיים עם אייל (#11)

אייל אוכל פעם בשבוע שעועית לבנה בצהרון. בגלל שהוא אוהב את זה כל כך, קניתי שעועית לבנה בסופר, כדי שיהיה בבית ואוכל להכין לו גם. אייל שמע שאני לא אוהבת שעועית לבנה, ומאז הוא מנסה להרביץ בי תורה בריאותית.

אייל: אמא, שעועית לבנה זה בריא?
אני: כן, זה בריא.
אייל: אז למה את לא אוכלת את זה?
אני: כי אני לא אוהבת.
אייל: למה?
אני: כי זה לא טעים לי.
אייל: אבל זה בריא! את צריכה לנסות. מה יש בזה?
אני: בשעועית לבנה?
אייל: כן. מה יש בזה?
אני: אההה…. יש בזה חלבונים.
אייל: נכון! חלבונים זה מאוד חשוב! אנחנו צריכים לאכול חלבונים, כי אין לנו מספיק בגוף.
אני: כן.
אייל: יש בה חלבון, בגלל זה היא לבנה!
(* אתם הבנתם את זה? רמז: מה הצבע של חלבון ביצה? *)
אני: וואלה.
אייל: אז את צריכה לאכול מזה!
אני: טוב, אני אנסה.
אייל: בסדר.