עפיפונים

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

אבל על angry birds space ועל star wars ועל לגו ועל עוגיות אפשר לדבר במשך שעות, כן?

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

מה עשיתי בחופשת חנוכה, מאת אייל זוסימן

בכיתה של אייל התחילו להתאמן בכתיבה. המורה ביקשה מהם לכתוב סיפור קצר על מה שעשו בחופשת חנוכה, כשהדגשים היו לתאר את הזמן והמקום, מה עשו, איך הרגישו ולכלול סיכום.
אני ובעלי היינו בחצי הראשון של החופשה בלונדון, והילדים היו אצל ההורים שלי, שלקחו אותם בשבת לספארי. מזל, כי אחרת הסיפור של אייל כנראה היה מדבר על איך ראה טלוויזיה, שיחק עם חמודי ועשה קניות עם אימא בחצי חינם…

שימו לב לעמידה בהנחיות המורה 🙂

מה עשיתי בחופשת חנוכה מאת אייל זוסימן

 

גם בגן של יאיר שאלו את הילדים מה עשו בחופשת חנוכה, שזה די משעשע כי בחופשה הגן היה פעיל. סיפורו של יאיר (כפי שנודע לי מהשלט שתלו בגן עם תשובות הילדים): "הייתי בים". על זה נאמר – לא ידעתי שיש ים בספארי…

שלום כיתה א' – בתי ספר מעוצבים

כשאני חושבת על המושג "בית ספר" עולות במוחי תמונות של מסדרנות ארוכים, שולחנות מתכת ירוקים מקושקשים ומתנדנדים, לוח שחור, אבק גירים, הרבה בטון, ובאופן כללי – כיעור.
אייל לומד בבית ספר חדש יחסית – בן שנה בסך הכל, ואמנם יש מקום לשיפור, כמו חוסר בהצללה ובמתקנים בחצר, וספריה בית ספרית שדלה מאוד בספרים, אבל הוא גם יפה ומואר, וזה כבר תורם להרגשה טובה יותר כשנכנסים אליו בבוקר. גם כשנכנסתי לשירותים של התלמידים, שמחתי לראות שהכול עוד נראה יחסית חדש ושלם, ולא יכולתי שלא להיזכר בזוועת השירותים בבתי הספר שבהם אני למדתי.

עם קצת מחשבה, גם בתי ספר יכולים להיות יפים ומעוצבים. מעניין אם נעשו מחקרים בנושא – עד כמה למידה בסביבה מעוצבת עדיפה ותורמת ללמידה עצמה? ומה לגבי סביבה צבעונית, כמו שתראו בדוגמאות הבאות? האם זה עוזר ללמידה או מסיח את הדעת ממנה? האם זה מתאים לכל שכבות הגיל או אולי רק לצעירות שביניהן?

לדעתי, לפחות, הרבה יותר כיף להגיע לבית הספר אם הוא נעים לעיניים ומואר. בעיצוב נכון יש אלמנט שמקנה ביטחון – והרי ביטחון זה דבר שחשוב לכולנו, ובטח שלתלמידים.
במרכזי הלימוד שאני מכירה בארצנו הקטנטונת, לא תמיד טורחים אפילו להשקיע בהצללה בחצר – שכל כך חשובה במדינה חמה כמו שלנו. אז עיצוב? לא יודעת אם יש בכלל טעם להזכיר את המילה בהקשר הזה.

בינתיים, אתם מוזמנים לצפות בתמונות ולהיאנח. מרוב יופי, קנאה ותסכול.

1. מבנה גן ילדים בצורת חתול, שממוקם ב-Karlsruhe, גרמניה. עוצב על ידי Tomi Ungerer בשיתוף עם הארכיטקטית Ayla Suzan Yondel. כך יראה הבית העתידי שלי כמובן. התמונה מ-Apartment Therapy.

2. Bailly School Complex, הממוקם ב-Saint Denis, צרפת. הארכיטקטים הם Mikou Design Studio. הפאנלים הצבעוניים גם מחדירים את הצבעוניות פנימה וגם מקרינים אותה החוצה, כניגוד למראה התעשייתי של הפרבר של פריז בו בית הספר ממוקם. אין ספק שזה מקסים. אני עדיין תוהה איך ההרגשה ללמוד בתוך כל הצבע הזה.

3. גן ילדים בוורוד-ניאוני, פריז (אלא איפה?), צרפת. הארכיטקטים הם Eva Samuel Architect Urbanist & Associates. התאהבתי בו מיידית למראה החלונות הוורודים (אני תוהה מה אייל היה אומר על ה"גן של בנות" הזה). בנוסף לכך, הוא מקפיד לנצל את משאבי האור הטבעי, ובנוי בצורה המותאמת לאקלים. פינות המשחק ממוקמות במעין גומחות כאלו, כפי שניתן לראות בתמונה, ובעיניי זה מקסים.

4Antas Educative Center, פורטוגל. הארכיטקטים הם AVA Architects. לפעמים כל מה שצריך זה צבע אחד – במקרה זה ירוק – שחוזר על עצמו בקירות הפנימיים והחיצוניים, ובצבעי הכיסאות, בשביל לגרום למקום להיראות אחרת לגמרי.

5. בית ספר בכפר School Barvaux-Condroz בבלגיה. הארכיטקטים הם LR Architects. הבניין האפור עם הנגיעות הניאוניות פשוט שבה את ליבי. שימו לב לצבעוניות של חדר המשחקים, שניתן בקלות לחקותה באמצעים לא יקרים, לשימוש ב-bunting, שמוסיף עליצות מיידית, לעפרונות החמודים לקישוט החלונות. אפילו קופסאות האחסון מחייכות! מושלם.


בתי ספר מעוצבים נוספים תוכלו למצוא בכתבה הזו של Flavorwire.

שלום כיתה א'. שלום חרדות.

 

כשאייל סיים את גן חובה לא התרגשתי בכלל. רק עכשיו אני מבינה למה. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי שהוא לא למד ולא התקדם בכלום. לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מההורים. אפילו חוג שיתאים לו ושגם יתאים מבחינת השעות לא הצלחתי למצוא. הייתה לי תחושה קשה של שנה מבוזבזת.
כשכולם סביבי דיברו על ההתרגשות הזו שמלווה את סיום גן חובה ועלייה לכיתה א', אני הסתכלתי על זה מהצד ורק אמרתי לעצמי שטוב מאוד שהשנה הזו נגמרה.

ואז הגיע היום של אספת ההורים של תלמידי כיתות א', והבנתי שזה אוטוטו קורה. נדע מה השיבוץ הכיתתי. עדיין לא עטפנו את המחברות והחוברות. צריך לחשוב עם מה לשלוח אותו לארוחת עשר. פתאום גיליתי שצריך גם לקנות ציוד לשיעורי אמנות, שאיכשהו חמקו ממני ברשימת הציוד הכללית.
מחברת שפה צריכה להיות עטופה בכחול ומחברת חשבון באדום. בקלמר צריכים להיות תמיד הפריטים האלו והאלו.
ביום הראשון באים בחולצה לבנה ובשאר הימים בחולצה חלקה. צריך להגיע עד 8:00 ולא לאחר.
ליד מי יישב בכיתה? מה יעשה בהפסקות? האם המורה תבין אותו? האם יהיה לו טוב?

הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס מהבטן בדרך לעיניים, וניסיתי בכוח לעצור אותן בעודן בגרון.
פתאום הכל נראה לי קצת גדול עליי, כל החוקים והסדר האלו. מין אחריות כבדה שכזו. התחלתי לחשוש שפזרנות המחשבה וה"fuzzy logic" שלי יכבידו על אייל. נכנסתי ללחץ. איזו מין אימא אני? האם אני אימא טובה מספיק? האם אני מסוגלת לתת לו כלים להצלחה במסגרת הבית ספרית? זה נראה לי באותו רגע כמו מאמץ על אנושי.

"תנשמי!", אני פוקדת על עצמי, "תרגעי!". ברור לי שרוב הלחץ מקורו במחשבות שלי ותו לא, בילדה שאני הייתי ולא בילד שהוא אייל. אני הייתי חסרת ביטחון כל כך, התביישתי לדבר, פחדתי.
אייל הוא לא כזה. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו מתנהל מול המדריכה בסדנת סושי לילדים, קורא לה שתבוא לבדוק את התוצרים שלו, תובע את תשומת הלב שלה. ראיתי אותו מדבר עם מלצריות ועומד על כך שיקבל את מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת אם גם במסגרת החינוכית הוא יתנהג ככה, אבל אין לי ספק שיש לו את הכוח ואת הביטחון.

ואני? אני צריכה לתת למבוגרת שבי להתנהל ולנהל אותי, ולא לילדה שבי.

כמו שאישה חכמה אחת אמרה פעם:

מחנכת הכיתה נראית מקסימה. אני מקווה שזו תחילתה של שנה נפלאה.