יש ימים כאלה. גם שבועות כאלה. בעבודה המנהל שלך עיצבן אותך, ואחר כך עוד הרים גבה כשהתכוונת לצאת ב-16:00 (בשביל זה הגעת ב-7:00 כאילו?). אמא שלך טוענת שהילד אוכל יותר מידי (יחסית לציפור), וחמותך טוענת שהילד כל הזמן חולה (זה בכוונה). כששאלת את הגננת איך היה הילד היום, היא אמרה שהוא בסדר (התשובה הנכונה: מדהים! מהמם! עילוי! היורש של איינשטיין!). ארוחת הערב שבעלך הכין לילד כללה בעיקר ביסקוויטים (זה פחמימות, לא?), ונדמה לך שמישהו רמז לך בצהריים שאת צריכה לרדת במשקל.
את מגיעה הביתה כשכל מה שבא לך זה להיכנס למיטה ליומיים עם אופציה להארכה. אבל לא. את לא מאלו שבורחות מהמערכה ולא מתמודדות. את עוד תראי לעולם מה זה!
את מחכה שהבעל יסתלק מהבית (ספורט, מפגש עם חברים, מה זה משנה?), ופונה לבצע את מלאכת הקודש. אותה מלאכה שאנו הנשים הכי הכי נהנות לעשות כשאנחנו לבד.
כביסה וכלים.
שום דבר לא ישווה לתחושת החוזק והגאווה שבכיבוש מעוז הכביסה והכלים. הם איימו עלייך. הכביסה מילאה כל חור בבית. בכיור הכלים נערמו במגדלים אינסופיים הנמתחים אל הרקיע. אבל את תוכלי להם. את תנצחי אותם! הם עוד יצטערו על היום שבו הכתימו את חלום הבית המצוחצח שלך, אותו חלום שאת יודעת שכבר לא תגשימי, אבל צריך שיהיה על מה לפנטז.
את יודעת שאין לך עוד הרבה זמן. אוטוטו הבעל יחזור, בבוקר הילדים יקומו, והכל כבר יהיה שונה. הרי זה לא אותו דבר לשטוף כלים כשהם נמצאים. מה את, המשרתת שלהם? מאמצת את גבך ומרטיבה את ידייך בעוד הם, ובכן, לא? אבל עד אז, הבית הוא זירת הקרב ואת השליטה. אין סיר, תבנית או חולצת כפתורים שיוכלו לך. את המלכה של כוכב הבית הזה. את ניצחת.
עכשיו אפשר לפרוש בשקט.
יוצאת מהכלים
מה אני עושה במקום ללמוד?
כשאין לי מטלות ללימודים, הכיור עולה על גדותיו, השיש מנוקד בכלים מלוכלכים, הסלון מבולגן, יש הררי כביסה שצריך לקפל על הספה, הררי כביסה מלוכלכת במכונת הכביסה, והשליח הנחמד של הפיצה כבר מכיר אותנו באופן אישי.
אבל כשיש לי דברים לעשות, מאמרים לקרוא, תרגילים להגיש, מבחנים ללמוד אליהם?
הכיור נקי, כל הכביסה מקופלת, כל הכלים שטופים יפה יפה, הסלון מסודר והמקרר מלא באוכל מבושל בקופסאות מסודרות.
אני שונאת לעשות את עבודות הבית, אבל כשיש מטלות מעצבנות אחרות, הן "פתאום" הופכות ל-*כל כך* חשובות. פיקוח נפש ממש!
עוד כמה חודשים אסיים את התואר השני שלי, ומה יהיה אז על הבית?
שנת לימודים מוצלחת ומהנה לכולם 
(ולמרות כל מה שנאמר למעלה, אני באמת נהנית מהתואר)
בלגן!
חזרנו מסופ"ש באיסטנבול לפני חודש ושבוע בדיוק, ומאז השתבשו חיינו. בעלי עבר למקום עבודה חדש, אצלי התחיל עומס מטורף בעבודה, ובהתאמה – הבית הפך מבולגן להחריד, הפסקתי לבשל, זנחתי את הבלוג, סופי השבוע הפכו עמוסים ומלאי פעילות גם הם (בלי שום זמן לנוח), ושנינו הפכנו לעייפים-תמידית.
אני פשוט לא מאמינה שמאז שחזרנו עבר לו חודש! איך הרשנו לעצמנו להתדרדר ככה?
השבוע החלטנו לנסות ולשקם את ההריסות. עשינו קניות (אחרי שזרקנו תכולה של כמעט מקרר שלם). העוזרת הגיעה. הבטחתי לעצמי שהשבוע אני מבשלת לפחות משהו אחד, והכרחתי את עצמי לחזור ולכתוב כאן.
בעבודה עדיין קצת עמוס, גם בסוף השבוע הקרוב בקושי ננוח, אבל איכשהו הדברים מתחילים לעלות על פסים קצת יותר נורמליים. נקווה.
אביב הגיע שיפוצניק בא
לכבוד תחילת עונת האביב, ולכבוד העלאת המחירים הממשמשת ובאה בשוק המזגנים, נתקפנו אני ובעלי בחשק עז להוציא המון המון כסף על מנת שיבלגנו וילכלכו לנו את הבית, יגזלו את זמננו (ואת זמנם של הוריי המלאכים, שעשו בייביסיטר על השיפוצניקים בזמן שאנחנו היינו בעבודה), ובדרך גם יתקינו לנו 2 מזגנים.
חוץ משני הפסלים הסביבתיים (להלן – המזגנים), השאירו אחריהם המתקינים גם כתמי צבע לרוב, פתיתי גבס, 2 חתולים מבוהלים, ו-2 אנשים עייפים מאוד (אנחנו), שצריכים לסדר עכשיו את כל הבלגן הזה.
מצד שני, אחד הדברים הטובים שיצאו מכל העניין זה ששיכנעתי את בעלי לתלות כמה מדפים וכמה קישוטים, שמחכים כבר כמה חודשים עד שנה שיתייחסו אליהם. אם כבר לכלוך – אז בגדול.
כל זה מזכיר לי את פסח שלפני שנתיים. אני ודודי חגגנו חודש למגורנו בדירה הנוכחית. היא היתה מלאה בארגזים, המטבח היה בשיפוצים, והזמנו את כל המשפחה לסדר פסח אצלנו. עד היום אני לא מבינה איך הצליחו לשכנע אותי לעשות דבר כל כך מטומטם.
לקחתי כמה ימי חופש מהעבודה וניסיתי למצוא את דרכי בים הניירת והבלגן. ישבתי שעות ומיינתי ניירות שהלכו ישירות לפח, חפצים ששכחתי שקניתי, מזכרות מהילדות של בעלי ושאר assorted junk. מלבד זאת היה עלינו גם לבשל, לנקות ולהכין את הבית לליל הסדר. שבוע שלם לקח לנו להתאושש מהמשימה הזו, ועד היום אני לא שוכחת את הטראומה.
שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא? על מי אתם באים לעבוד?
10 דקות ביום
אני ובעלי אנשים עסוקים. אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה (שש וחצי בערב ואילך) במצב צבירה די מותש. לפעמים אנחנו יוצאים בערב, לפעמים רואים סרטים בטלויזיה, לפעמים כל אחד עוסק בתחביביו, או אני בלימודיי, ולפעמים פשוט אין כוח לעשות כלום.
הנגזרת מכך הוא הבלגן השורר אצלנו בבית. כלים בכיור, קרטוני "פיצה מטר", עיתונים זרוקים, ערימות כביסה. למי יש כוח לסדר?!
ביום שבת אירחנו חברים. ניקינו יפה-יפה את הבית, סידרנו את רוב הבלגן, וראו זה פלא: השולחן בסלון נראה כל כך נחמד בלובנו הטבעי (במקום מנוקד בעיתונים), הכיור נראה כל כך נקי וגדול בלי ערימות הכלים (מסתבר שהוא בצבע בז'), והבית נראה כל כך שליו, שקט ומרווח. המראה הזה פשוט גרם לי לקחת נשימה עמוקה וטהורה ולחייך.
אז החלטנו. בכל יום כל אחד מאיתנו מקדיש 10 דקות לסידור הבית. זה יכול להיות הפעלת מכונת הכביסה, העברה למייבש וקיפול הכביסה היבשה. זה יכול להיות פינוי הכלים והעברה למדיח. זה יכול להיות סידור העיתונים במקומם. זה יכול להיות סתם ניקוי אבק. זה יכול להיות בישול אוכל לשאר השבוע. העיקר הוא שאנחנו מקדישים 10 דקות מזמננו כדי לעשות את חיינו נעימים יותר. אך ורק בשבילנו.
התנסנו בכך ביומיים האחרונים. ציפיתי שזה יהיה מעיק, אבל בינתיים ההרגשה טובה מאוד. מתי כבר יוצא לנו לעשות משהו אך ורק בשביל עצמנו? זו ההזדמנות.
