עפיפונים

קורות היום

אישרו לי לקחת היום יום חופש בתנאי שאקפוץ בבוקר לעבודה לראות מה העניינים. הייתי בעבודה עד 11:30. לא נחתי לרגע, וחוץ מכוס תה דבר לא בא אל קירבי.

לקח לי חצי שעה להגיע מרמת גן לנווה צדק.

הסתובבתי במשך 45 דקות בנווה צדק בניסיון למצוא חניה.

נסעתי באיזשהו רחוב צר ושיפשפתי מכונית חונה. החלפתי פרטים. בעל הרכב היה נחמד וניסה להסביר לי איך להגיע לאן שאני צריכה. לא הבנתי.

גם המכונית שלי נשרטה, בצד ימין. זה מאזן את הדפיקה בפח מצד שמאל, שנגרמה ע"י משאית שהחליטה להיכנס ברכב שלי לפני שבועיים.

בסוף חניתי איפשהו. כשחזרתי מצאתי דו"ח בסך 100 ש"ח על השמשה הקדמית, כי לא חניתי לפי הנחיות התמרור האיזורי. לא ראיתי שום תמרור איזורי, אבל שיהיה. הוא בטח היה שם באיזור איפשהו.

באיילון היה פקק.

הגעתי להורים שלי כדי לקחת את הילדים. אייל לא רצה ללכת הביתה. פירגנתי לו פרק של דורה במחשב. רצה עוד אחד. אמרתי לו שיראה את השני כבר בבית. הוא התעצבן ואמר שהוא לא רוצה ללכת. אמרתי לו שיישאר אצל סבא וסבתא.

הוא כעס. הזכרתי לו שבבית מחכה לו קאפקייק עם ציפוי שוקולד. הוא החליט לבוא הביתה בכל זאת. אני לא מאמינה שהדרדרתי לרמת עליבות כזו שאני משחדת את הילד עם קאפקייקס.

הגענו הבית ב-18:00. ב-19:00 הייתי אמורה לצאת ולנסוע לאורתופד.

ב-18:53 התקשר בעלי להודיע שרק עכשיו הוא יצא מהעבודה. לאורתופד כבר לא נסעתי. גם ככה לא היה לי כוח.

מסקנה: עוד יום חופש כזה ואבדתי. מי צריך ימי חופש, אני כבר אנוח בקבר.

מקום בתוכי/דויד פרץ

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

דניאלה ספקטור

זה כמה ימים שאני מנסה לכתוב פוסט על הזמרת-יוצרת הנפלאה הזו, ופשוט לא מצליחה.
איך אפשר להעביר אהבה במילים?
אולי רק ככה – אני אוהבת את דניאלה ספקטור. מאוד מאוד.

על דניאלה קראתי לראשונה באתר השאלון. לאחר מכן שמעתי, כמו כולם, את "הכוכב הזה מת" בגלגל"צ. זה הספיק לי. רציתי, לא – הייתי חייבת, את הדיסק שלה. אחותי קנתה לי אותו והביאה לי אותו בשבוע שעבר (מתנת יום הולדת מאוחרת), ומאז זהו. נכבשתי. אני מאזינה באוטו בלופ. חושבת על הדיסק ועל דניאלה כל הזמן. אהבה.

השירים של דניאלה חודרים את העור, מחלחלים לכל נקב בגוף. לאט לאט. בהאזנה ראשונה הם השאירו אותי מתפלאת, בשניה הם התיישבו עליי, בשלישית יכולתי לדמיין את עצמי צפה, פשוט צפה בתוך המוזיקה שלה. ברביעית הם התחילו ללוות אותי לכל מקום.

השירים האהובים עליי באלבום הם "גני גנים", "זה הזמן" ו-"ארובות ואוטובוסים"  (כולם אהובים עליי, כן? אבל אלה הכי):

"גני גנים" – שיר צ'יל אאוט מדהים, מהפנט, מציף.
"זה הזמן" – השיר הזה עושה לי צמרמורת, בנגיעות הקטנות: איך שדניאלה אומרת את המילה "אימא". איך שהיא שרה את המילים "והלב נפתח" (הלב שלי באמת נפתח ברגע הזה), וכל הבית עצמו:

זה הזמן
לאסוף הכל פנימה
וכמו אמא
שקוראת לילדיה לשוב
להסיט ווילונות
למתוח מפרשים
והלב נפתח
מוד לילה נכנס לפעולה

גם הבית האחרון ב-"ארובות ואוטובוסים" עושה לי צמרמורת בכל פעם שאני שומעת אותו:

ופתאום
עולה כזה רצון
לחמוק אל תוך היער ולחפש
עוד אחרים כמוני
אולי יהיה שם מי שיזהה אותי
אך אי אפשר לחמוק מהקבוצה
אני נמצאת אתם אבל אני
אינני נחוצה

רציתי להוסיף ולכתוב עוד תילי תילים של פרשנויות אישיות על הדיסק, אבל בשביל מה? תעשו לי ולעצמכם טובה. באתר של דניאלה ב-bandcamp.com ניתן לשמוע את כל השירים. תשמעו כמה פעמים ותבינו. אחר כך תקנו את הדיסק – מגיע לה להתפרנס מהמוזיקה הזו.

ועוד כמה דברים:

קליפ ביתי לשיר "הירושימה". מקסים.

אתה אומר לי דברים, בסוף תשכח גם אותי – בועז כהן (מרדיו 88fm) כותב על האלבום של דניאלה

אסף לבנון כותב על דניאלה ספקטור: חלק א', חלק ב'

ולסיום סיומת, תהנו: