עפיפונים

אל תתערבו לי במשפחתיות שלי

רץ כרגע קמפיין בשם "שלישי משפחתי" שמטרתו לעודד משפחות לאכול ביחד ארוחת ערב משפחתית לפחות פעם אחת באמצע השבוע.

הקמפיין הזה מרגיז אותי נורא, ובעיניי מצטרף לשורה של קמפיינים מרגיזים מהתקופה האחרונה, כגון הקמפיין נגד השמנת ילדים והקמפיין "תשמרי על הכוס שלך", שהקו המקשר ביניהם הוא האשמת והטלת האחריות על הקורבן, במקום ניסיון לעשות שינוי אמתי.

הכוונה אולי טובה. ההורים עובדים שעות ארוכות, ולא מבלים עם הילדים מספיק. בילוי זמן משותף משפחתי הוא דבר חשוב. אני בעד.
עכשיו בואו נסתכל על הפרטים הקטנים:

א. מי אמור להכין את ארוחת הערב הזו?
ההורה שחוזר הביתה אחרי 9 שעות עבודה שהתחילו ב-7 בבוקר ואחר כך המשיכו ל"משמרת שנייה" עם הילדים אחרי הצהריים? ההורה שעובד בהייטק וחוזר הביתה הכי מוקדם ב-19:30 בערב? האימא שנשארה במשרד עד 20:00 כדי "להשלים שעות" בגלל שבמשך השבוע היא יוצאת ב-16:00?
למי מהם יש כוחות לזה?
עד כמה זה מקבע את מקומה של האם במטבח, כזו שלרוב נמצאת בבית בשעות האלו וכנראה היא זו שתכין את ארוחת הערב?

ב. מתי אמורה ארוחת הערב הזו להתקיים?
19:00 בערב נראית לי שעה סבירה לארוחת ערב. האם כל ההורים (במיוחד ההייטקיסטים ביניהם) מצליחים להגיע הביתה עד השעה הזו? חשבתם אולי להפנות את הקמפיין למעסיקים ולומר להם – פעם בשבוע (בכל שבוע, כל השנה, לא רק ביום של הקמפיין) סוגרים את המשרד מוקדם וכולם הולכים הביתה? או שזה יותר מידי מחוץ לקופסה?

ג. מי אמר שארוחת ערב משותפת = = משפחתיות או הנאה?
האם יוזמי הקמפיין אכלו אי פעם ארוחת ערב עם ילד ADHD שבמשך כל הארוחה קופץ, זז, מלכלך, עושה קולות ורעשים, ומטריד באופן כללי – שלא באשמתו, כי הוא לא שולט על זה?
אם אנחנו לא אוכלים ארוחת ערב משפחתית באמצע שבוע אבל משחקים משחקי קופסה ביחד או רואים סרט ביחד, זה טוב או לא טוב?
ולמה אוכל שווה משפחתיות? למה שיחה עם הילדים צריכה לערב אוכל?

אל תקבעו לי מה זו משפחתיות. אל תגרמו לי לרגשות אשמה. רוצים לעזור לי? תשקיעו את הכספים של הקמפיין המיותר הזה בלעשות שינוי אמתי – שינוי תרבות העבודה החונקת בישראל. הורדת יוקר המחיה. שיפור התחבורה הציבורית כדי שלא ייקח לנו שעה וחצי להגיע הביתה בערב. השוואת תנאי החופשה של הילדים וההורים, כדי שנוכל לבלות עם הילדים שלנו בשקט, בלי לדאוג מה יהיה מחר, בלי להרגיש חנוקים. מה אנחנו נעשה בזמן הזה איתם, זה כבר עלינו, וממש לא בטוח שאוכל צריך להיות מעורב בעניין.

 

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

 

 

מיומנה של אם לילד מחונן: היכרות

ילד מחונן

כשאייל היה בן 8 חודשים היה לי ברור שהוא ילד יוצא דופן. הוא היה מאוד ערני וסקרן. היה לו מבט בעיניים שהיה שונה משל ילדים אחרים בגילו. פנים של מבוגר. כשהוא היה בן שנה וקצת הלכנו לגינה הציבורית, והוא הצביע על הממטרות השקועות בדשא (שאותן מעולם לא ראה עובדות לפני כן) ואמר לי – "מים". בגיל שנה וחצי התחיל לדבר, ובגיל שנה ו-7 חודשים כבר דיבר במשפטים. בגיל שלוש פתר פאזלים של 100 חלקים, זיהה את כל אותיות הא"ב, וידע לזהות את הסמלים של כל דגמי המכוניות. הוא היה רואה את הסדרה "החיים" בDVD וידע לספר ולהסביר מונחים שקשורים לגוף האדם. בגיל 4 היה כותב מילים אם היינו מאייתים לו אותם. בגיל 5 רצינו לרשום אותו לחוגים של המכון של אריקה לנדאו, אז עשינו אבחון פרטי של מכון קרני. קיבלנו אישור רשמי על כך שהוא מחונן ברמה גבוהה, ובצורה מאוזנת בין הצד המילולי לצד הכמותי. בגיל 7, בכיתה א', אובחן גם כ-ADHD. בשנה הזו הוא גם המציא שיטה מהירה לחיבור שברים על ידי שימוש בשעון. היום הוא בכיתה ב'.

כשיאיר היה בן שנתיים, בעלת המשפחתון שלו אמרה לי שהוא ילד חכם מאוד עם נטייה לצד הטכני. לא כל כך האמנתי, עד שבמסיבת הסיום הביאה המפעילה פרה גדולה מקרטון שאליה חוברה כפפה מנופחת עם חלב, והיא העמידה פנים שהיא חולבת. יאיר הלך להסתכל מאחורי הפרה כדי לנסות להבין איך זה עובד. הוא התחיל לדבר בצורה שוטפת רק בגיל שלוש, אבל כבר זיהה את כל המספרים ואת הסדר שלהם. היום בגיל 4 ו-9 חודשים הוא מזהה את כל האותיות, יודע לקרוא את כל השמות של הילדים בגן שלו ועוד כמה מילים, כותב מילים אם מאייתים לו אותן, ויודע חשבון ברמה בסיסית. את כל זה הוא למד בעצמו. עדיין לא עשינו לו אבחון רשמי, אבל לכשנעשה, די ברור לי מה תהיה התשובה.

גם אני מחוננת.

פעם כשהיית אומר "ילד מחונן" הייתה עולה בראש תמונה של ילד ממושקף, צמוד לספר או כפוף מול המחשב, ביישן, מוזר כזה, חרשן. היום יש הרבה ילדים ממושקפים. רוב הילדים משתמשים במחשב או בטאבלט. אין ממש הבדל חיצוני בינם לבין ילדים מחוננים, ולדעתי מעבר לסטיגמה גם אף פעם לא היה.
ובכל זאת, ילדים מחוננים הם ילדים עם צרכים שונים משל ילדים אחרים. אחרי שאייל נולד, ולאורך השנים, קראתי המון על הורות. גם עשיתי סדנת הורות. אחרי אבחון הADHD, קראתי המון גם על זה. לאט לאט הבנתי, שיש לי ילדים שונים, ושאני, כאימא, שונה. יש לי התלבטויות שונות וחוויות שונות. כמות החומר שיש על מחוננים היא לא רבה בפני עצמה, וכמות החומר על הורות לילדים מחוננים קטנה עוד יותר (השוו זו לכמות החומר שיש בנושאי קשב וריכוז, לדוגמה). במשך תקופה ארוכה הרגשתי ממש לבד, ואז התחלתי לשתף בפייסבוק, ולכתוב סטטוסים על החוויות שלי כאימא לילד מחונן.

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

כשלילד מחונן יש בעיות בגן

משיחות שלי עם הורים אחרים, גיליתי שהרבה מהם לא כל כך יודעים איך "לאכול" את המחוננות – "זה". "זה" טוב? "זה" רע? איך מתמודדים עם "זה"? מה עושים? יש בזה משהו מפחיד. ההורות היום היא הרבה יותר מודעת, ורבים מאיתנו חוששים "לקלקל".
אני מתרגשת לפתוח את סדרת הפוסטים הזו -"מיומנה של אם לילד מחונן" – שבה אשתף איך אני רואה את "זה", מה עובר על אם לילד מחונן, חוויות, בעיות, התלבטויות, מחשבות. אני מקווה שבאמצעות שיתוף החוויות אצליח לעזור להורים אחרים.

ו… כל זה רלוונטי גם לאבות, כן? אני פשוט אימא.

 

בזמן שהיית עסוקה עם הבן הבכור

ב"ידיעות אחרונות" פורסמה כתבה על מיקום הילד במשפחה והשפעתו על ההתנהגות והאישיות של הילד. ידוע זה מכבר שלילדים בכורים יש מאפיינים מסוימים, לילדי סנדוויץ', בני זקונים וכו'. כאשר לילד הבכור נולד אח או אחות, הוא מרגיש כאילו המלוכה נגזלה ממנו.
אני בת בכורה, ואני מזדהה עם הרעיון הזה, כי אני יודעת (גם מזיכרון וגם מעדויות) שכך זה היה אצלי כאשר נולדה אחותי האמצעית.

אבל אצלנו, עם אייל, זה לא היה ככה.

אולי בגלל ההיסטוריה שלי כבת בכורה, שלא רציתי שתחזור גם אצלו, ואולי בעקבות עצה כשקיבלתי כשהייתי בהריון עם יאיר – על כך שבהתחלה התינוק הוא רק תינוק, ועם הילד הגדול יש הרבה יותר מה לעשות, ואולי כי אייל תמיד דרש המון תשומת לב ומשאבים – לחיוב, בגלל היכולות המפותחות והמתקדמות שלו. בכל מקרה, אייל תמיד היה בפוקוס. כל מה שקשור אליו תמיד היה "first time", תמיד חדש ולא מוכר. תמיד דורש המון אנרגיות, ומלווה בהמון רגש. עם אייל היה אפשר לנהל שיחה בוגרת כבר בגיל קטן. יאיר התחיל לדבר דיבורים עם משמעות רק בגיל 3. אייל שאב אותי. עדיין שואב. יאיר עד כה קיבל את מה שנשאר אחרי זה.

יאיר התחיל השנה ללכת לגן עירוני (טרום חובה) ובזמן הקצר שעבר מאז תחילת השנה, פתאום מאוד צמח והתפתח. הוא חוזר מהגן עם המון סיפורים, שר לי שירים ומדקלם דקלומים. הוא מצייר סיפורים מורכבים על זומבים ומלחמות, כמו שאייל היה עושה. הוא שואל שאלות בחשבון. ילד גדול.
הגננת של יאיר הזמינה אותי לשיחת הורים לפתיחת השנה. "מי החברים שלו? הוא נפגש עם ילדים אחרי הצהריים?", שאלה. "בוודאי", עניתי, "החברים הטובים שלו הם ע' ו-י', ואנחנו מזמינים חברים הביתה, והוא גם הולך לחברים ונשאר שם לבד".
"אז אני רק רוצה שתדעי…", התפתלה הגננת, "שבשיחה המקדימה שלי איתו… הוא סיפר לי שחברים אף פעם לא באים אליו, ושהוא אף פעם לא הולך לחברים הביתה…".

זה היה כמו מכת קור לפרצוף. בשבועיים שלפני כן הייתי מאוד עסוקה עם אייל. אחרי החגים התחילה למעשה שנת הלימודים החדשה, שגררה שיעורי ניסיון ובחינה של כל מיני חוגים עבורו, התחלת טיפול בביו-פידבק, והמשך של הנחיית ההורים שקיבלתי בסדנת מיומנויות חברתיות אליה הלך- להקפיד להפגיש אותו עם חבר מהכיתה לפחות פעם בשבוע. אני גם מקפידה על בילוי הורי שלי איתו, רק אני ואייל,  מחוץ לבית, פעם בשבוע. יאיר, חוץ מחוג התעמלות שאליו רשמתי אותו, הסתפק בשאריות האימא שנותרו ממני אחרי זה – האמא הפאסיבית, שמחכה שיזמינו אותו או שיבקשו לבוא אליו, ושיתפנה זמן שבו היא תישאר רק איתו וגם יהיה לה כוח לעשות איתו משהו.

השיקוף של הגננת היה – בהעדר מילה מוצלחת יותר – ממש מבאס.

היה לי רגע של התקוממות ומרירות, שעבר במוחי כמו ענן אפור. לא מספיקים כל ההשתדלות וההשקעה והאנרגיות שאני מוציאה על הבכור? אני צריכה לשאוב עוד ועוד מהמאגר? למה דברים לא מסתדרים מעצמם? למה הכל צריך להיות יזום ומתוכנן?
והיה לי רגע של רגשות אשמה – איך לא שמתי לב? איזו מין אימא אני?
אבל הם עברו.
כי דברים כן מסתדרים אם רק מתגברים על הלחץ שרעיון התכנון משרה.
כי כשאייל בריפוי בעיסוק ביום שישי עם בעלי, אני לוקחת את יאיר מהגן, וזה זמן רק של שנינו. אפשר ללכת לאכול גלידה ביחד.
כי כשאייל בחוג "טררם" אחרי הצהריים, זה גם זמן רק שלי ושל יאיר, גם אם מדובר רק בשעה.
כי לקבוע חבר ליאיר פעם בשבוע זה לא כזה סיפור. יש לו חברים מתוקים, ואפשר במקביל להזמין גם חבר לאייל, ולעשות V על הנחיית ההורים.
כי יש מלא ימי הולדת בגן, וזו אני שתמיד הולכת אתו אליהם, ובכיף.
כי אם אני מקפידה להקשיב לו, לדבר אתו ולהיות נוכחת מול כל הסיפורים והדקלומים שלו (ולצלם אותו תוך כדי – הוא נורא אוהב להצטלם), כבר עשיתי הרבה.
כי יאיר הוא ילד שכולו מתיקות אינסופית.
כי גם לו מגיע.

אז שלום לכם רגשות אשמה. סגרתי אתכם בקופסה בצד. אתם לא מועילים לי. לא אשחה בכם. אני כבר לא שם. אני גדולה, ובוגרת, ומתמודדת.
ומאז השיחה עם הגננת יאיר נפגש עם חבר כל שבוע.

סדרת תמונות שלי ושל יאיר שאני מאוד אוהבת. צולמה על ידי בצילום עצצי בסמארטפון.

סדרת תמונות שלי ושל יאיר שאני מאוד אוהבת. צולמה על ידי בצילום עצמי בסמארטפון.

מחשבות על ימי הסתגלות לגן

יאיר התחיל היום גן טרום חובה, גן עירייה. אני מודה שאין לי חששות מיוחדים וגם איני בוכייה כהרגלי. קיבלנו את הגן שרציתי, ויש אתו 5 ילדים מהגן הקודם ועוד 2 ילדים של חברות שלי. אמנם 35 ילדים זה ממש המון, אבל אני סומכת על יאירי שלנו שידע לזרוח ולהבריק. אני בטוחה שהוא יסתדר מעולה.

היומיים הראשונים בגן הם ימי הסתגלת. ביום הראשון נמצאים בגן עם ההורים בין 8:00 ל-10:00, ואחר כך חוזרים ב-14:00 להיכרות עם צוות היול"א (יום לימודים ארוך) עד 16:00. ביום השני הילדים בגן מ-8:00 עד 11:00 (ההורים רשאים להיות בגן עד 8:30), ואחר כך חוזרים שוב ליול"א מ-14:00 עד 16:00. מיום חמישי כרגיל.

תילי תילים של מילים כבר נאמרו על העניין הזה, על הטרטור של ההורים, על החופש שצריך לקחת מהעבודה ועוד ועוד. אני רוצה להסתכל על זה מכיוון קצת אחר. הכיוון של הילד.

אני לא פסיכולוגית ואין לי הכשרה חינוכית. אני בסך הכל אימא של שני ילדים מאוד מסוימים, כך שאני מסתכלת על זה לחלוטין מהמשקפיים שלי, ויכול להיות שאני טועה.

אני חושבת שהנוכחות של 35 הורים בגן ביום הראשון יותר מפריעה לילדים מאשר עוזרת להם.

עבור ילדים שההסתגלות קלה להם, כמו יאיר, הנוכחות של ההורה היא מיותרת.  כשהייתי אתו בבוקר בגן הוא התעלם ממני במשך 90% מהזמן. הוא חקר את החצר, שיחק עם החברים שלו מהגן הקודם, ואפילו במפגש לא ישב לידי, אלא ליד חבר שלו מהגן הקודם. מצד שני, הרעש והצפיפות שנגרמו עקב הנוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) די הלחיצה אותו. מה ילד כזה חושב בראשו? מה הנוכחות של ההורים אמורה לשדר לו? שהוא אמור לחשוש? שהוא אמור להזדקק לתיווך של ההורה? שהוא לא יכול להסתדר לבד גם אם הוא חושב שהוא כן יכול? ואיך הוא אמור לנוע בחופשיות בגן כשמסביבו כל כך הרבה מבוגרים?

יש ילדים שההסתגלות לא קלה להם. יש ילדים שנכנסים לגן שבו הם לא מכירים אף ילד. האם נוכחות של 35 אנשים מבוגרים (הורים) שזרים לו לחלוטין, בנוסף ל-35 ילדים שזרים לו לחלוטין, עוזרת לו או בעצם מפחידה הרבה יותר?

אני מדמיינת תהליך אחר. ההורים מביאים את הילד לגן ביום הראשון, נשארים כמה דקות, ואחר כך אומרים שלום. ילדים שצריכים יותר תמיכה –  הגננת מעודדת את הילדים שההסתגלות יותר קלה להם, לעזור לילדים שקשה להם. ההורים נשארים בקרבת מקום – לא בתוך הגן – וניתן להזעיקם בשעת הצורך, אם מתעורר כזה. אולי אני תמימה.

גם עניין השעות המקוצרות לא כל כך ברור לי. ילדים בטרום חובה בדרך כלל מגיעים ממסגרת גן אחרת, והם רגילים לסדר יום של גן (בטרום טרום חובה זה באמת אחרת, הם קטנים יותר). הייתי משאירה את זה לשיקול הדעת של ההורה ולרצון של הילד, האם להישאר או לעשות יום מקוצר. יאיר, למשל, לא הבין למה הוא צריך ללכת הביתה כל כך מהר, והיה מתוסכל ומבולבל. בבית הוא ממש הציץ כל כמה דקות בשעון כדי לראות מתי סוף סוף תגיע השעה לחזור לגן (ובסוף היום בכלל כעס ובכה שהוא צריך ללכת הביתה).

אני חושבת שמילת המפתח צריכה להיות גמישות. גמישות לצרכים של הילד ולאופי שלו. לצערי, גמישות היא לא דבר שמאפיין את מערכת החינוך או את המערכות בארץ בכלל. גם יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה לא.

 

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

כרטיס ברכה במיקסד-מדיה, שיאיר הכין

על ילדים, תובנה ורגישות

בעצם מדובר בילד. אייל שלי. ילד מחונן עם ADHD ורגישות. הרבה רגישות.

אני עובדת עכשיו מהבית, אייל בכיתה א' ויאיר בגן פרטי. זה אומר שבכל יום אני ואייל נפגשים בסביבות 13:30. אני מגישה לו ארוחת צהריים, עוזרת לו להתארגן מבחינת שיעורים, ובאופן כללי זמינה אליו ואך ורק אליו עד לשעה 16:30 בערך, הזמן ללכת לקחת את יאיר מהגן. כלומר בממוצע, במשך 3 שעות יומיות אני עומדת אך ורק לרשותו. עבורו. זמני בידיו. פנטסטי, לא? אפשר לסמן V ליד משבצת הזמן ההורי ותשומת הלב, לא?

אז מסתבר שלא בדיוק. בשבועות האחרונים הגעתי לשתי תובנות מעניינות בקשר לאייל, ילדים בכלל ותשומת הלב שהם מחפשים.

זה לא רק הזמן, אלא גם מה שעושים בו
לפני כמה שבועות יאיר הלך לחבר, ואני ואייל נסענו לספריה העירונית להחליף ספרים. כשיצאנו מהספרייה, לא התחשק לי לחזור הביתה רק בשביל לצאת משם לקחת את יאיר אחרי חצי שעה, אז הצעתי לאייל שנשב בבית קפה ונשתה ביחד שוקו (שאייל מאוד אוהב ואנחנו מאפשרים מידי פעם). אייל היה מאוד נרגש, ואני נזכרתי שבאמת מאז החגים לא ישבנו ביחד בבית קפה.
"אימא", אייל אמר לי אחרי שסיימנו ונסענו בחזרה לקחת את יאיר, "זה היה כמו חלום. מאוד שמחתי שבילינו ביחד, רק שנינו, בלי יאיר".
"אבל אייל", עניתי, "אנחנו מבלים ביחד רק שנינו כל יום בצהריים".
"בצהריים אני אוכל, ועושה שיעורים, ומסדר את הילקוט", אמר, "זה לא אותו דבר".

הדברים הקטנים עושים הבדל גדול
באחד הימים, כשהכנתי לאייל סנדוויץ' לארוחת עשר, הוספתי פתק קטן – "באהבה, מאימא". אייל שמח מאוד, ומאז השתדלתי לשים לו פעם בשבוע פתק עם מסר קצר – בתיאבון, שיהיה לך יום טוב, וכו'.
"אימא", אמר לי אייל, "אני שומר את הפתקים האלה. וכשאני אהיה מבוגר, אני אסתכל עליהם, ואזכר עד כמה הילדות שלי הייתה יפה".

אז מסתבר שזמן ותשומת לב זה דבר סובייקטיבי. אני מדמיינת כאילו אייל נושא על גבו מכל חמצן – מכל תשומת הלב. אצל כל ילד גודל המכל שונה, ואצל כל ילד אופן מילוי המכל הוא שונה. אצל אייל מדובר במכל גדול. ענקי אפילו. הוא זקוק לתועפות של תשומת לב מסוג מסוים בשביל למלא את המכל שלו, וככל שהמכל הזה מלא יותר, כך קל לו יותר "לנשום". אני שמחה על שתי ההזדמנויות האלו שנתנו לי את האפשרות להבין מה הוא צריך.
אולי זה גם מה שהילדים שלכם צריכים?

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

בונדינג עם אמא על כוס שוקו

 

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

אבל על angry birds space ועל star wars ועל לגו ועל עוגיות אפשר לדבר במשך שעות, כן?

תרשים זרימה: תהליך שיחה עם הילדים

שיחות על החיים עם הילדים – #1

טוב, נשברתי. אני לא יכולה להפריד בין פוסטים על שיחות עם אייל לבין פוסטים על שיחות עם יאיר. הם התחילו לדבר אחד עם השני וכל זה.

זהות

אייל (לחמודי): חתול טוב…. אתה חתול טוב…. אתה חתול יותר טוב מיאיר! ויאיר בכלל לא חתול.
יאיר: אני כן חתול!
אייל: לא, אתה ילד בן שלוש וחצי.
יאיר: אני חתול!
אייל: לא, אתה לא.
יאיר: חתול חתול חתול!
אייל: אימא, נכון שיאיר לא חתול?
אני: לא ממש, לא.
יאיר: אני כן חתול! אני רוצה להיות חתול…
אני: אתה יכול להיות חתול וירטואלי.

 

הסבון בכה מאוד

אייל (קורא שלט): "תדלק 50 ליטר ומעלה, וקבל רחצה חיצונית חינם"
אני: כן.
אייל: טוב נו, אבל אנחנו לא מאמינים לפרסומות.
אני: זו לא בדיוק פרסומת. הם פשוט מודיעים לך שאם תתדלק יותר מ-50 ליטר תוכל לקבל רחצה חיצונית בחינם. כדי שתדע. עכשיו אתה יכול לבחור אם אתה רוצה לתדלק כזו כמות. או לתדלק בכלל.
<אייל חושב>
אייל: טוב, גם ככה אבא לא רוחץ את האוטו. הוא לא רחץ אותו כבר לפחות שנתיים.
אייל: הוא אוהב שהאוטו מלוכלך. וגם מבפנים הוא לא מסודר ומלא בלגן. וגם יש עליו כל מיני סימנים מבחוץ.
אייל: ככה זה שומר עליו שלא יגנבו אותו, כי אף אחד לא רוצה אוטו כזה מלוכלך ומבולגן. חוץ מאבא.

 

השלמה

אייל: יאיר, בוא נשלים. לא השלמנו כבר שנה.
יאיר: טוב.
אייל: זה אומר שאנחנו לא רבים.
יאיר: טוב.
<יאיר עושה קולות שמעצבנים את אייל>
אייל: יאיר! די! אמרנו שאנחנו משלימים!!

 

הזמן הצהוב

יאיר: אימא, אני רוצה בננה.
אני: אכלת כבר שתי בננות היום. זה מספיק. תכאב לך הבטן.
יאיר: אבל אני רוצה להיות חתול צהוב!
אני: אז?
יאיר: אז אני צריך לאכול בננה!
אני: למה, כי היא צהובה?
יאיר: כן!
אני: רוצה לאכול גבינה צהובה?
יאיר: כן! ייייישששש!!!

 

וגם לא רוצה

יאיר: אמא, אני לא יכול.
אני: בטח שאתה יכול.
אייל: אתה יכול, כמו הספר שאתה אוהב – הקטר הכחול שיכול.
אני: נכון.
יאיר: אני אוהב את הקטר הכחול שלא יכול.

 

אני מניחה שאין צורך לציין שדמויות ה- lego star vwars של דארת' ויידר וה- storm trooper הן שלי והושאלו לילדים לזמן מוגבל בלבד ולצורך הצילום.

אני מניחה שאין צורך לציין שדמויות ה- lego star wars של דארת' ויידר וה- storm trooper הן שלי והושאלו לילדים לזמן מוגבל בלבד ולצורך הצילום.

נכתב בדם

נרשמתי לקורס בן כמה מפגשים שמתקיים בשבועות האחרונים בימי חמישי בשעות אחר הצהריים עד הערב. בשעות האלה הילדים אצל ההורים שלי, ובעלי אמור לחזור הביתה מהעבודה בשעה יחסית סבירה ולקחת אותם. אני נוסעת ישר מהקורס לחוג זומבה וחוזרת הביתה אחרי 22:00 בלילה.

ביום חמישי שעבר הכל השתבש. מעין גראנד פינאלה לשבוע שהיה משובש כולו ומלא בדברים שלא הסתדרו. בעלי לא הצליח לצאת מהעבודה, ובסופו של דבר אמא שלי לקחה את הילדים בסביבות השעה שבע וחצי בערב אלינו הביתה. הילדים, שאוהבים מאוד אחד את השני ודואגים אחד לשני, היו במצב רוח פורק עול במיוחד, ועסקו במשחק האהוב עליהם של "ללכת מכות" (שבו הם מחטיפים אחד לשני, ואז כל אחד נורא נעלב שהשני הרביץ לו, ובסוף שניהם בוכים). בכניסה למעלית אייל דחף את יאיר (בכוונה או שלא בכוונה), יאיר נפל על מעקה המתכת שבתוך המעלית, ומאפו התחיל ליזול דם.
כמויות של דם.
אמא שלי, כמובן, נבהלה מאוד, וכשהמעלית הגיעה לקומה שלנו, מיהרה לפתוח את דלת הדירה ולרוץ עם יאיר לחדר האמבטיה. בדרך הורתה לאייל להכניס את התיקים לבית ולנעול את הדלת. בסופו של דבר זרימת הדם פסקה, אין נפיחות או נזק כלשהו, הילדים התרחצו והושמו במיטות.

אני, כאמור, בקורס. מידי פעם מקבלת דיווחים ב-what's up כגון "הילדים פורקים כל עול", "ירד ליאיר מלא דם", "הם לא רוצים ללכת להתרחץ", ואני נכנסת ללחץ. אני בורחת מהקורס בהזדמנות הראשונה, קצת לפני שהוא נגמר, ודוהרת הביתה. לחוג זומבה כבר לא אגיע היום.

בבית אני מוצאת סבתא אחת מותשת בחצי היסטריה חצי פוסט-טראומה וילדים ערניים. יאיר במצב רוח מרומם, מספר לי בהתלהבות שירד לו דם – "הרבה הרבה", בעוד עיניו בורקות ופרצופו מואר ומחייך. אייל שוכב במיטה, אדיש. אני מנסה לשכנע את אימא שלי שתלך הביתה כדי לנוח ולהירגע. היא מספרת לי את קורות אותו ערב שוב ושוב, בדגש על המעורבות של אייל ועל השיחה שניהלה איתו בעקבות זאת.

וגם אני הולכת לדבר עם אייל, ושואלת אותו אם ביקש סליחה מיאיר על מה שעשה. אייל אומר שכן, יאיר אומר שלא. אני מנסה לדבר עם אייל על מה שהוא עשה. חומה. הילד לא מקשיב ולא מתקשר איתי.

במצב הזה היו לי כמה אפשרויות. למשל, להתעקש מולו, לצעוק, להעניש, או לחילופין להיכנע ולעזוב את הנושא.
החלטתי לנסות משהו אחר הפעם. אולי בגלל ששלוש השעות של הסדנה ניקו לי קצת את הראש (וסוף סוף ביליתי בחברת מבוגרים ולא בחברת הילדים). אולי זה בגלל שתפקיד המבוגר הכועס וההיסטרי כבר נתפס. אולי תיאור הדם לא הלחיץ אותי, כי ליאיר נוזל דם מהאף מידי פעם בכל מקרה. אולי סתם נדלקה לי נורה מעל הראש.

ביקשתי מאייל שיתאר לי את הפרטים של מה שקרה – הם נכנסו עם סבתא למעלית, יאיר נפל וירד לו המון דם, ומה קרה אז…? ואייל תיאר בצורה דומה לסיפור שסיפרתי למעלה.

בטח מאוד נבהלת, אמרתי לו.

פתאום ראיתי איך כל קמטי הלחץ בפרצוף של הילד משתחררים. הוא הנהן והעיניים שלו התחילו להתמלא דמעות.

זה בטח היה מאוד מפחיד, אמרתי לו.

הילד נראה כאילו ירד ממנו משא של 50 קילו. והסכר נפתח. בוודאי שכל המקרה הפחיד אותו. הוא בכלל לא התכוון שזה יקרה. זה לא היה בכוונה. ואמנם הוא יודע שיאיר בסדר, אבל הוא לא מפסיק לדמיין מה היה יכול לקרות אילו, ואילו דברים נוראיים היו יכולים לקרות, וזה מאוד מפחיד ומעציב ומלחיץ  אותו, כך שחלק ממנו מעדיף בכלל להעמיד פנים שלא קרה כלום, וחלק ממנו משחזר שוב ושוב אילו דברים נוראיים יכולים לקרות.

חיבקתי את אייל. הרגעתי אותו שוב ושוב שיאיר בסדר ולא קרה כלום. הזמנתי את יאיר לבוא ולהתחבק איתנו חיבוק קבוצתי. נפרדתי מהם בנשיקת לילה טוב, והלכתי לסלון כדי להיות מרוצה מעצמי בשקט.

תכל'ס, אין לי מושג אם מה שעשיתי היה נכון מבחינה חינוכית או הורית. זה הרגיש נכון. אני חושבת שהושג אפקט חיובי יותר בשיטה הזו מאשר אם הייתי נוזפת. מצד שני, לפעמים נדמה לי שהיום אנחנו ההורים מצופים להכיל את הילדים שלנו עד להקיא, גם אם הם מתנהגים בצורה קשה, ואני תוהה מה בדיוק הם לומדים ומבינים מזה על דרך ההתנהגות הכן נכונה, והאם זה בכלל מעודד אותם להתנהג בצורה הנכונה. מי יודע? יש לזה תשובה אבסולוטית?

מה דעתכם?

 

שלום כיתה א'. שלום חרדות.

 

כשאייל סיים את גן חובה לא התרגשתי בכלל. רק עכשיו אני מבינה למה. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי שהוא לא למד ולא התקדם בכלום. לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מההורים. אפילו חוג שיתאים לו ושגם יתאים מבחינת השעות לא הצלחתי למצוא. הייתה לי תחושה קשה של שנה מבוזבזת.
כשכולם סביבי דיברו על ההתרגשות הזו שמלווה את סיום גן חובה ועלייה לכיתה א', אני הסתכלתי על זה מהצד ורק אמרתי לעצמי שטוב מאוד שהשנה הזו נגמרה.

ואז הגיע היום של אספת ההורים של תלמידי כיתות א', והבנתי שזה אוטוטו קורה. נדע מה השיבוץ הכיתתי. עדיין לא עטפנו את המחברות והחוברות. צריך לחשוב עם מה לשלוח אותו לארוחת עשר. פתאום גיליתי שצריך גם לקנות ציוד לשיעורי אמנות, שאיכשהו חמקו ממני ברשימת הציוד הכללית.
מחברת שפה צריכה להיות עטופה בכחול ומחברת חשבון באדום. בקלמר צריכים להיות תמיד הפריטים האלו והאלו.
ביום הראשון באים בחולצה לבנה ובשאר הימים בחולצה חלקה. צריך להגיע עד 8:00 ולא לאחר.
ליד מי יישב בכיתה? מה יעשה בהפסקות? האם המורה תבין אותו? האם יהיה לו טוב?

הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס מהבטן בדרך לעיניים, וניסיתי בכוח לעצור אותן בעודן בגרון.
פתאום הכל נראה לי קצת גדול עליי, כל החוקים והסדר האלו. מין אחריות כבדה שכזו. התחלתי לחשוש שפזרנות המחשבה וה"fuzzy logic" שלי יכבידו על אייל. נכנסתי ללחץ. איזו מין אימא אני? האם אני אימא טובה מספיק? האם אני מסוגלת לתת לו כלים להצלחה במסגרת הבית ספרית? זה נראה לי באותו רגע כמו מאמץ על אנושי.

"תנשמי!", אני פוקדת על עצמי, "תרגעי!". ברור לי שרוב הלחץ מקורו במחשבות שלי ותו לא, בילדה שאני הייתי ולא בילד שהוא אייל. אני הייתי חסרת ביטחון כל כך, התביישתי לדבר, פחדתי.
אייל הוא לא כזה. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו מתנהל מול המדריכה בסדנת סושי לילדים, קורא לה שתבוא לבדוק את התוצרים שלו, תובע את תשומת הלב שלה. ראיתי אותו מדבר עם מלצריות ועומד על כך שיקבל את מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת אם גם במסגרת החינוכית הוא יתנהג ככה, אבל אין לי ספק שיש לו את הכוח ואת הביטחון.

ואני? אני צריכה לתת למבוגרת שבי להתנהל ולנהל אותי, ולא לילדה שבי.

כמו שאישה חכמה אחת אמרה פעם:

מחנכת הכיתה נראית מקסימה. אני מקווה שזו תחילתה של שנה נפלאה.

 

קייטנת אימא – סיכום שבוע ראשון

קראתי איפשהו על תסמונת הפייסבוק שמכניסה אנשים לדיכאון. רוב האנשים משתפים בפייסבוק רק את החלקים היותר זוהרים בחיים שלהם – תמונות מטיולים וחופשות, התמונות היותר יפות שלהם, תמונות שלהם מבלים וכו', כך שנדמה לנו כאילו החיים של כולם כל כך הרבה יותר טובים משלנו. אני בהחלט יכולה להבין את זה, במיוחד עכשיו, בעודי ספונה בביתי בקורתו של המזגן וחוששת לצאת החוצה לחום, בעוד שפיד הפייסבוק שלי מפוצץ בתמונות של אנשים מבלים במסעדות, ים, בריכה, קפריסין, כרתים, אילת, ושאר מקומות בארץ, וכולם נראים כל כך רזים, חטובים, יפים, שזופים ומאושרים.
גם אני חוטאת בזה, כמובן, ומעלה תמונות של מאכלים, הילדים ושלל בילויים. אני גם משתמשת בזה, ומידי פעם עוברת על ה-timeline שלי כדי להזכיר לי שיש לי הרבה דברים להיות אסירת תודה בגינם, ושלא הכל רע ונורא וקשה כמו שאני בדרך כלל חושבת.

גם הפוסטים של קייטנת אימא נראים כל כך יפה – ילדים חמודים יושבים יפה ויוצרים, רוחה של האם המשקיענית מרחפת מסביב, אפילו הבלגן שיש בבית מתקשה להבליח בתמונות…

אבל זהו, שזה לא בדיוק ככה.

כשביליתי עם הילדים את השעות הארוכות האלו, כל מיני נושאים והתמודדויות צפו מעל פני השטח ברמה שלא הייתי רגילה אליה בשגרה. זה תפס אותי לא מוכנה, ואני עדיין בודקת ביני לבין עצמי איך התמודדתי והאם עשיתי זאת בצורה טובה. כמובן שזה היה גם מתיש מאוד, בעיקר נפשית ומנטלית.

יום ראשון: יום בתל אביב
נסענו לתל אביב ברכבת ואוטובוס. הילדים השתתפו בפעילות יוגה בסטודיו fly. אכלנו ארוחת צהריים ב-The streets (היה טוב). ביקרנו ביקור קצר בגן מאיר ובגינת הכלבים שם. נסענו בשני אוטובוסים לקבוצת השומרי משקל שלי. נסענו באוטובוס לדרך נמיר ומשם לקחנו אוטובוס הביתה (אחרי המתנה מאוד מאוד ארוכה בחום ובשמש היוקדת). קישור לפוסט .
היום הזה היה בסך הכל מוצלח, מלבד החום הנורא. הילדים התאמנו בגילויי סבלנות ואורך רוח, בעיקר כשחיכינו לאוטובוס. יאיר הפתיע אותי בהתנהגות המושלמת שלו בסדנת היוגה. אייל, לעומת זאת, לא כל כך שיתף פעולה בסדנה שלו. הוא אמר לי שהוא היה עייף, והאמת היא שזה נשמע לי די הגיוני. הקפדתי לא להוכיח אותו ולא לנזוף בו, ודיברנו על החלקים שהוא כן נהנה בהם.
בקבוצת שומרי המשקל שלי הילדים החזיקו בהתחלה מעמד בלי להפריע, בזכות הענבים שהוגשו ושהם יכלו לנשנש מהם. בשלב מסוים יאיר התחיל להשתעמם ולהציק לאייל, אז הלכנו.
מבחינת התמודדות עם החום הנורא, והמעבר בין מקומות שונים, אני חושבת שהם היו ממש גיבורים.

יום שני ויום שלישי: ימי יצירה
הפוסטים: יום דרדסים. יום סיני.
בימים האלו בילינו את כל היום בבית. פה כבר עלו המון נושאים שהיה צריך להתמודד איתם:
סבלנות – לחכות עד שאימא תסביר עד הסוף את ההוראות; אם צריך עזרה ואימא עסוקה, לחכות שתתפנה; לחכות שהדבק יתייבש לפני שיהיה אפשר להמשיך; לחכות שכולם יסיימו לפני שממשיכים הלאה;
מיומנויות מוטוריות: גזירה, הדבקת מדבקות, שימוש בדבק, צביעה, ציור, קיפול, שימוש בשדכן.
הישגיות, תחרותיות ופרפקציוניזם: האם התוצאה יצאה כמו שרציתי? מה קורה כשלא? מה לעשות אם עשיתי טעות ומשהו התקלקל? איך היצירה שלי לעומת היצירה של אח שלי? האם אני מסוגל לבקש עזרה בחלקים בהם אני מתקשה? האם אני מנסה ומתמודד או מרים ידיים? האם אני מסוגל לקבל הערות ותיקונים על העבודה שלי?

זה היה קשה. הסעיף האחרון במיוחד, ואצל אייל במיוחד. אני מקפידה לשבח את שני הילדים במידה שווה על התוצרים שלהם, אבל לפעמים יש לי תחושה שאייל לא לגמרי מאמין לי שהתוצרים שלו כל כך נהדרים. לפעמים הוא התמודד עם "קלקולים" בצורה טובה, ולפעמים ממש לא. פעם אחת אפילו נדרש פסק זמן, כי אני הרמתי ידיים אחרי ניסיונות רבים לשכנע אותו להמשיך כשמשהו יצא לו לא טוב, נעלמתי מהשטח, והוא בא לקרוא לי בחזרה אחרי שנרגע והיה מוכך להמשיך. השתמשתי הרבה כדוגמה בסיפור שאייל מכיר על תומאס אדיסון – שניסה המון פעמים עד שהצליח למצוא את המתכת המתאימה לנורת החשמל, ולא הפסיק עד שהצליח. כשאייל רצה לוותר, שאלתי אותו כמה ניסיונות הוא עשה לעומת כמה ניסיונות אדיסון עשה. זה עזר ברוב המקרים.
זה גרם לי גם לתהות מה קורה במסגרת החינוכית. האם המורה תוותר לו או שתגרום לו להמשיך לנסות? כיצד היא תגיב כשיהיה מתוסכל כשמשהו לא ילך לו? וכיצד התנהגה הגננת בשנה האחרונה?

ההתמודדות התישה אותי. לא התכוננתי לזה. לא ידעתי אם פעלתי נכון. הייתי נרעשת ומתוסכלת. אחרי היומיים האלה הייתי צריכה הפסקה דחוף.

יום רביעי: יום מחוץ לבית
אחרי ימי היצירה, הייתי חייבת דחוף להחליף אווירה. קבעתי עם עוד שתי אמהות, ולקחתי את הילדים לג'ימבורי בקניון רננים.  הם שיחקו והוציאו מרץ, אני דיברתי עם החברות וגלשתי בסמארטפון. אכלנו צהריים ב"קפה קפה" (בדיעבד לא התלהבתי, כי האוכל שם רחוק מלהיות דיאטטי ויצאתי מבואסת מהמבחר) וחזרנו לג'ימבורי לזמן קצר. הילדים היו עייפים, אז נסענו הביתה, יאיר "נפל" לשנת צהריים ואייל ראה סרט בטלוויזיה. אחרי הצהריים נסענו לראות את "ספר הג'ונגל" בסינמטק הרצליה. הילדים מאוד אהבו את הסרט (יאיר אמר שהוא היה קצת עצוב), ואילו אני הזדעזעתי והתעצבנתי מההתנהגות של חלק מההורים/סבתות שהייתה מחפירה, מזלזלת, חצופה, רעשנית ובלתי מכבדת את הסביבה (ואחר כך מתפלאים שילדים ובני נוער מתנהגים ככה – הם בסך הכל מחקים את המבוגרים שבסביבתם), שבגללה לא יכולתי להתרכז בסרט.
אני חושבת שזה טוב שיצאנו מהבית ביום הזה ולא המשכנו בסדרת ימי היצירה, למרות שאייל קצת התאכזב שאנחנו לא מקפידים לפעול לפי התכנית.

יום חמישי: לאימא אין כוח
ביום הזה כבר הייתי מותשת – גם פיזית, וגם מנטלית. הייתי נסערת מכל מה שקרה בימים הקודמים, והייתי צריכה זמן שקט לעבד את הכל. היינו כל היום בבית, חוץ מגיחה קצרה לסושיה השכונתית לארוחת צהריים, שבה לצערי התפרצתי על אייל אחרי שהתחצף קצת למלצרית. אני מקווה שאחר כך הצלחתי לתקן את התגובה שלי מולו. זו הייתה חוויה מעניינת – השירות באמת היה די גרוע, אייל ביקש משהו מהמלצרית ולא קיבל אותו, ולכן צעק עליה. הוא לא הבין למה הוא לא התנהג בסדר, ואני ניסיתי להסביר לו שגם במקרים כאלה צריך לדבר בנימוס, כשאני בעצמי לא בטוחה אם זה הדבר הכי נכון בישראל של 2012.
בבית, הילדים שיחקו ביחד ולחוד בפליימוביל אבירים  וברכבת מעץ. אייל הראה ליאיר איך הוא משחק בטאבלט שלי. הם ראו סרט של דיסני, וגם כמה תוכניות טלויזיה מוקלטות – דינו דן, רכבת הדינוזאורים, דורה. חוץ מכמה מריבות אחים ומכמה "משעמם לי", היה בסדר בסך הכל.

השבוע הראשון לקייטנת אימא תם ונשלם. אני חושבת שבסך הכל הילדים מאוד נהנו, ושכמו תמיד אני לוקחת את הכל קשה מידי. אני מקווה שלשבוע השני של הקייטנה אני מגיעה עם כמה תובנות שיעזרו לי לצלוח אותו יותר בקלות.
מתוכננים לנו שני ימים מחוץ לבית, ובשאר הימים אתן לילדים לבחור את נושא היצירה המועדף עליהם (נשארו: מפלצות, גן חיות, מכוניות, רובוטים, יפני ויום מיחזור. אני די מקווה שהם יבחרו במכוניות ומפלצות…).
ביום חמישי יש לאייל פגישה עם מחנכת הכיתה שלו, ובשבוע שלאחר מכן הוא מתחיל כיתה א'… וזו כבר התמודדות אחרת לגמרי. או שלא?