עפיפונים

דוז.פואה

שנת 2011.
המחאה החברתית גועשת.
תופעת הדרת הנשים  מתעצמת.
בסוריה ובמצרים נהרגים אזרחים במהלך התקוממויות נגד השלטון.

וב-17 בדצמבר, באולם ענבל שבסוזאן דלאל בנווה צדק, ביליתי עם בעלי, אחותי וחברות במופע הטוב ביותר שרץ כרגע בארץDUZ.PUA!!!!
(ולי ולבעלי זו כבר פעם שנייה במופע הזה)

5 שחקנים ורקדנים משחזרים במדויק, אחד לאחד, עד רמת התנועה הבודדת, את "מיטב" השירים הישראלים שנשלחו לאירוויזיון במהלך כל השנים. הקהל מהווה נקודת שיפוט ומצביע ב-SMS-ים לשיר האהוב ביותר.
חוץ מהשחזור המדהים, החלק היותר מדהים הוא לגלות שאת זוכרת את כל המילים, את כל התנועות, ופשוט נסחפת בשמחה בערב הזה שכולו fun fun fun טהור. לא מפסיקים לצחוק, למחוא כפיים, לשיר ולרקוד בכיסא.
אבל לא מדובר רק בנוסטלגיה במיטבה, אלא גם בסאטירה עדינה, שמתבטאת בקטעי הוידאו ובהבעות הפנים של השחקנים.

אילו שירים למשל? דיווה, שרה ברחובות של ריטה, דרך המלך" של גילי וגלית, אבניבי, עולה עולה, הורה, "שם" של אילנית ועוד ועוד.

ממליצה בחום.

ולמרות שכבר הייתי פעמיים, אין לי ספק שגם פעם שלישית תגיע 🙂

כל הצילומים של איתמר צברי, ונלקחו מאתר Duz.Pua.

 

יונתן שוורץ וסיון בן ישי - צמד הבטלנים. צילום: איתמר צברי.

יונתן שוורץ כדנה אינטרנשיונל - דיווה. צילום: איתמר צברי.

סיון בן ישי כאילנית - שם. צילום: איתמר צברי.

עוץ לי גוץ לי והצד הנשי

בפורים הלכתי עם אייל לראות את ההצגה "עוץ לי גוץ לי". כבר שנים שאני רוצה ומתכננת לראות את ההצגה הזו, ועכשיו כשיש לי ילד בן 4, יש לי תירוץ מספיק טוב.

ההצגה היתה מקסימה. גם אני וגם אייל נהנינו מאוד. השירים והשפה ממש נהדרים, התלבושות מרהיבות והכל כל כך מושקע ומלא טעם וחוכמה.

רגעי קסם מההצגה:

א. איך שהתיישבנו (ביציע), אייל הכריז: "יש לנו את המקומות הכי הכי טובים!" (הם באמת היו טובים)

ב. כדורי ענק זהובים מתעופפים להם אל הקהל. אלינו הם לא הגיעו כי ישבנו למעלה (כפי שאייל ציין בחוכמה), אבל אייל התלהב מאוד לראות אותם מקפצים.

ג. רמי ברוך, ששיחק את המשרת, רוכב על המטאטא שלו ומדבר אליו כאילו היה סוס. ילדים צועקים לו שזה מטאטא ולא סוס, והוא מסביר שאם מפעילים את הדמיון, אפשר להאמין שזה סוס ולא מטאטא. אייל לוחש לי: "אמא, אני מאמין שזה סוס".

בפסח עברתי בקניון וראיתי מבצע של 1+1 על DVD-ים. ביניהם היה DVD של המחזמר. רכשתי בשמחה (את ה-DVD השני נתנו במתנה באחד מימי ההולדת הרבים בגן). ה-DVD הפך ללהיט בביתנו.

רגעי קסם בזכות ה-DVD:

א. אייל מסתחרר לו בבית ושר לו "פורימפו-פפה, פורימפו-פפה, אוי כמה שאני יפה…" (שיר החצרונית)

ב. שלושה ילדים (שניים בני 4 – אייל וחבר, ואחד בן שנתיים – האח של החבר) יושבים מרותקים מול המסך וצופים ב-"עוץ לי גוץ לי". כן, בטקסט של שלונסקי.

ג. שלושה דורות – אמא שלי, אני ואייל – יושבים וצופים ב"עוץ לי גוץ לי", ונהנים עד השמיים.

וגם בזכות ה-DVD, התחלתי פתאום לחשוב. יש משהו שמפריע לי במחזה הכל כך מקסים הזה. משהו שאני לא מבינה.

המלך כולא את בת הטוחן ומאיים כי אם לא תהפוך את הקש לזהב תוך לילה, אביה יושלך לכלא (כי שיקר למלך).

היא מצליחה (בעזרת האצלת סמכויות ויכולת הנעת אנשים – תעזבו את הפרטים הקטנים) לגרום לקש להפוך לזהב.

אבל המלך מכריח אותה לעשות זאת במשך לילה נוסף. ואחר כך במשך לילה נוסף.

ואז היא מתאהבת בו, מתחתנת איתו ועושה ילד. כן, עם אותו אדם שהתאהב בה בגלל שהיא יפה ובגלל יכולותיה הפיננסיות, לא חלילה בשל אישיותה.

זה לא קצת צורם?

ומצד שני, מה, שתשאיר לו את הזהב ותעזוב? תחזור להיות בת טוחן עלובה ועניה? זה הרי שלה! הזהב נוצר בזכותה. למה שלא תהנה ממנו? למה שלא תהיה מלכה?

לא פשוט, לא פשוט בכלל.

ואולי אני סתם מגזימה?

לא מערבבים קוויאר ועדשים

לפני יותר מחצי שנה, אחותי הקטנה צפתה עם השכבה שלה בהצגה "קוויאר ועדשים", וחזרה מוקסמת ומאושרת. בעקבות המלצותיה הנלהבות החלטנו, שאר המשפחה, שחייבים ללכת להצגה.
הזמנתי כרטיסים מהעבודה, ואתמול נסענו אני ובעלי, הוריי ואחותי האמצעית ל"קאמרי" בת"א.
אין מה לומר – ההצגה מקסימה ומצחיקה מאוד. השחקנים כולם מצוינים, ובמיוחד רמי ברוך ורוזינה קמבוס, שפשוט קרעו אותי מצחוק פעם אחר פעם.
מצד שני, בהצגה יש גם עצבות מסוימת, הנובעת מהמתח החברתי בין העשירים לעניים. אם בתחילת ההצגה קיבלנו רושם שהעניים הם תחמנים ורמאים, ואילו העשירים מנומסים ונדיבים, הרי שבסופה הבנו שזה לאו דווקא כך, והעשירים התגלו גם כקמצנים, תאבי בצע ונוכלים.
בכך ההצגה שונה מההצגה "טובים השניים", למשל, שכולה צחוק צרוף (וחבל שכבר לא מציגים אותה).
לכו ל-"קוויאר ועדשים", תתכוננו לצחוק המון, אבל גם שימו לב למסר הקטן שמתחבא.