לונדון דווקא כן חיכתה לי.
איך שעלינו על הרכבת משדה התעופה לוטון לתחנת St Pancras, הרגשתי שלונדון יודעת מה עבר עליי ב-4.5 השנים האחרונות, ושהיא מבינה שמגיע לי פיצוי, שמגיעים לי 5 ימים טובים עם בעלי והילדים, שמגיע לי לשכוח מהלחץ והמתח ופשוט להירגע וליהנות.
ואכן, חמשת הימים האלו היתה החופשה הטובה ביותר שהיתה לי.
זה לא שלא היו תקלות ובעיות. יאיר החליט לצמח שן על היום הראשון, ולכן היה לו חום במשך היומיים הראשונים. בעלי חטף קלקול קיבה. לא הספקנו לבקר בכל המקומות שרצינו, ובכל זאת – היה נהדר. אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש לפעמים כשמגיעים למקום מסוים, ומרגישים שייכים? מרגישים שאתם נמצאים בדיוק בתפקיד שנועד לכם מלמעלה? שחתיכת הפאזל מתאימה בדיוק למגרעת בלוח העץ? square peg in a square hole? ישבתי עם בעלי ושני הילדים בסניף של Starbucks ברח' Minories (איזור Tower Hill, לא רחוק מהמלון שלנו), וכך בדיוק הרגשתי: שחלקי החיים הסתדרו בדיוק בסדר הנכון. שמשמיים הוחלט שאהיה אמא של שני הילדים הנפלאים האלה, נשואה לגבר הזה, ושאשב איתם ב-Starbucks הזה בלונדון. הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה אליהם, ומצד שני הראש שלי כל כך שקט. "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך רגועה", אמרתי לבעלי. אין לחץ. אין מתח. לא צריך להספיק כלום. יש זמן. אפשר ללגום Hazelnut hot chocolate (החלטתי לוותר על הגמילה משוקולד ועל הדיאטה בחמשת הימים האלו), להביט על הילדים ולצחוק איתם. לא חייבים לתקתק ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה – אנחנו בחופש. בבוקר אפשר "לגנוב" קצת זמן במיטה עם שני הילדים, לחבק, לנשק, ללטף, כי לא צריך לקום בשש בבוקר ולמהר לעבודה.
זו הפעם השלישית שלי בלונדון. בפעם הראשונה נסעתי עם אחותי האמצעית כשהייתי בת 19 וחצי. כמה חודשים לאחר מכן אני ודודי התחלנו לצאת ביחד. בפעם השנייה נסעתי עם דודי לירח דבש, יומיים אחרי החתונה, והפעם הזו, 8 שנים אחרי, אני כבר אמא לשניים. בכל פעם העיר נראתה לי אחרת, והפעם היא נראתה לי יפה מתמיד.
במקור היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם ביוני על חשבון נקודות בונוס של אל על שבעלי צבר בשנים האחרונות. אני רציתי לנסוע ללונדון, אבל בעלי אמר שאם כבר נוסעים עדיף שניסע למקום שאנחנו לא מכירים.
אבל אז הגיע חודש יוני ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה לנסוע לחו"ל.
אחר כך היינו אמורים לנסוע באוגוסט לצפון ל-4 ימים. הנסיעה בוטלה בגלל העבודה של בעלי.
בסוף אוגוסט בעלי התקשר אליי באמצע יום עבודה ואמר לי שאפשר להמיר את הכרטיסים לאמסטרדם לטיסה ללונדון. אני יודע שרצית לנסוע, וזה פיצוי על החופשה באוגוסט שבוטלה, אמר. אחרי המון התלבטויות (האם יש לי מספיק ימי חופש? האם בכלל נהנה עם הילדים? האם לא יהיה קר מידי? האם טיסה בלילה לא תהיה קשה מידי? איך נגיע משדה התעופה בלוטון לעיר?) אמרתי "כן".
הטיסה הלוך היתה בחצות, ערב יום כיפור (נחתנו בלונדון ב-4 וחצי בבוקר). הטיסה חזור היתה ב-23:20, יום לפני ערב סוכות (נחתנו בארץ ב-5 וחצי בבוקר).
התחלנו במירוץ למצוא דירה לארבעתנו, ללא הצלחה. אני חשבתי שיהיה נחמד ומרווח יותר ל-4 נפשות ללון בדירה מאשר בחדר במלון (שתיארתי לעצמי שיהיה פצפון), ושזה יוזיל גם את מחיר הארוחות, כי אוכל לבשל במטבחון בדירה. הבעיה שהיא ששבועיים לפני תאריך הטיסה, כל הדירות במחיר סביר היו כבר מוזמנות. שאר הדירות היו רחוקות מידי מהמרכז (zone 2 והלאה) או פשוט יקרות מידי. אחרי חלופת טלפונים ומיילים עם כמעט כל דירה שראינו ב-trip advisor ו-booking.com וכל סוכנות להשכרת דירות שהצלחתי למצוא ברשת, בעלי שיכנע אותי לוותר, והזמין לנו חדר במלון של רשת Premier Inn באיזור Tower Hill, ליד ה-Tower of London וליד Tower Bridge. זו היתה בחירה לא קונוונציונאלית מעט, מרוחקת ממרכז העיניינים ברח' אוקספורד, לייסטר סקוור והייד פארק, אבל בחירה שהתגלתה כמוצלחת מאוד.
קודם כל, המלון היה מצוין. החדר היה ממש גדול, והכיל את ארבעתנו בנוחות. המיטה הזוגית היתה גדולה, כמו בבית (רוחב 1.80), וגם חדר האמבטיה היה מרווח ונוח. ביקשנו חדר עורפי, והוזהרנו שהחדר פונה למסילת רכבת, ולכן עד שעה 23:00 בלילה עוברות רכבות. אמרנו בסדר. בפועל, החדר היה שקט מאוד. אם לא הייתי רואה במו עיניי רכבת עוברת, לא הייתי מאמינה. לא שמענו כלום. בחדר היה מזגן (לא טריוויאלי כשמדובר בלונדון), וגם השירות של עובדי המלון היה ידידותי וטוב. החלטנו לשלם עבור ארוחת הבוקר של המלון (בופה שעלה 7.95 פאונד למבוגר, הילדים בחינם), כדי שלא נצטרך להיסחב עם הילדים לבתי קפה וכדי שיוכלו לאכול מה שבא להם ולטעום מהכל. הבופה היה עשיר וכלל גם ארוחת בוקר אנגלית וגם ארוחת בוקר קונטיננטלית (מאפינס, לחם, ריבות, גרנולה, קורנפלקס, פירות, יוגורט וכו'), והעובדים היו ידידותיים מאוד. המיקום של המלון התגלה כהברקה – במקום לראות מליוני תיירים, ראינו בבוקר את הבריטים הולכים לעבודה (לבושים מעולה). לידו היה סניף של Tesco (סופרמרקט). ליד תחנת הרכבת התחתית הקרובה (Tower Hill, כמה דקות הליכה) היתה גינת שעשועים קטנה ונחמדה, וכל יום לפני כשחזרנו למלון, אייל עשה כמה סיבובים על המגלשה שם.
בכלל, הבריטים היו ממש נחמדים. בכל פעם שהתנהלנו עם הטיולון במדרגות הרכבת התחתית, עצר מישהו ועזר לנו לסחוב את העגלה במעלה/במורד המדרגות. כשהגענו משדה התעופה, אנשים עצרו ועזרו לבעלי לסחוב את המזוודות במדרגות הרכבת התחתית. כל נותני השירות היו נחמדים, עזרו לנו וענו על שאלות. אנשים פינו לנו מקום ברכבת התחתית, כדי שנוכל לשבת עם הילדים. אנשים שמחו להצביע לכיוון ולהסביר כיצד מגיעים לשירותים/מקדונלד'ס/תחנת הרכבת הקרובים ביותר. בכל מקום אנשים חייכו לילדים וניסו לקשור איתם שיחה. במיוחד התפעלו מיאיר, למרות שלא הצליחו להגות את השם שלו (אמרו לי מספר פעמים כמה הוא beautiful ושאלו אם הילדים נהנים בלונדון). לא ציפיתי לזה. חשבתי שהבריטים יהיו קרים ולא נחמדים, והופתעתי לטובה. בברצלונה, לפני שנה וחצי, אף אחד לא הסתכל אפילו לכיוון שלנו כשהסתבכנו עם הטיולון ברכבת התחתית.
גם מזג האוור היה מצוין. לא ירד גשם אפילו פעם אחת. בבקרים היה קריר, אבל בהמשך היום התחמם וביומיים האחרונים כבר היה ממש נעים כל היום (הלכנו עם חולצות דקות, ואפילו היה לי קצת חם). לונדון גם לא היתה כל כך יקרה כמו שחשבתי שתהיה. בזכות שער החליפין הסביר של הפאונד (כ-6 ש"ח לפאונד), רמת המחירים היתה כמו בארץ, ובמקרים מסוימים אף נמוכה יותר.
הילדים, מיותר לציין, היו מבסוטים, במיוחד אייל, שהטיול נבנה פחות או יותר עבורו (וגם קצת עבורי) – דינוזאורים במוזיאון ה-Natural History (הילד היה באקסטזה, מאושר), אבירים, שריונות, תותחים, חרבות וכתרים ב-Tower of London, חנות הצעצועים Hamley's (הוא לא רצה לצאת משם), ספינת המלחמה HMS Belfast, ה-Royal Observatory בגריניץ' (אייל נגע במטאוריט אמיתי והתרגש מאוד), החלפת המשמרות בארמון בקינגהם, האכלת סנאים ויונים בפארק סנט ג'יימס (בעצם האכלת יונים בכל פיסת דשא בעיר), וסתם להיות ולחוות דברים איתנו. יאיר נהנה בעיקר מהזמן המשפחתי איתנו, וגם מהביקור ב-London's Eye (הגלגל הענק). אני נהניתי מהכל. אפילו מהנסיעות ברכבת עם הילדים.
הנחיתה בארץ לא היתה קלה. אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור ללונדון. עכשיו. למתוח את ימי האושר עוד קצת קצת, לפני שאהיה חייבת לחזור לארץ ולשגרה. מזל שעכשיו החגים ויש עדיין חופש.
בן הגדול. עדיין במקומו.
אייל וטלפונים ציבוריים לונדוניים. להפתעתי אייל מילא אחר כל שגיונותיי הצילומיים (בדרך כלל הוא לא מסכים להצטלם), ולכן יצאו לנו אחלה תמונות.
אייל במגלשה ליד תחנת הטיוב טאואר היל
ובירידה למטה הוא אף פצח בריצה קלה (בעלי ניסה לצלם אותו תוך כדי, והיה ממש קשה להדביק את הקצב שלו). קינחנו ב
