עפיפונים

שלום כיתה א'. שלום חרדות.

 

כשאייל סיים את גן חובה לא התרגשתי בכלל. רק עכשיו אני מבינה למה. הייתי עסוקה בלכעוס. הרגשתי שהוא לא למד ולא התקדם בכלום. לא הצלחתי ליצור קשר עם אף אחד מההורים. אפילו חוג שיתאים לו ושגם יתאים מבחינת השעות לא הצלחתי למצוא. הייתה לי תחושה קשה של שנה מבוזבזת.
כשכולם סביבי דיברו על ההתרגשות הזו שמלווה את סיום גן חובה ועלייה לכיתה א', אני הסתכלתי על זה מהצד ורק אמרתי לעצמי שטוב מאוד שהשנה הזו נגמרה.

ואז הגיע היום של אספת ההורים של תלמידי כיתות א', והבנתי שזה אוטוטו קורה. נדע מה השיבוץ הכיתתי. עדיין לא עטפנו את המחברות והחוברות. צריך לחשוב עם מה לשלוח אותו לארוחת עשר. פתאום גיליתי שצריך גם לקנות ציוד לשיעורי אמנות, שאיכשהו חמקו ממני ברשימת הציוד הכללית.
מחברת שפה צריכה להיות עטופה בכחול ומחברת חשבון באדום. בקלמר צריכים להיות תמיד הפריטים האלו והאלו.
ביום הראשון באים בחולצה לבנה ובשאר הימים בחולצה חלקה. צריך להגיע עד 8:00 ולא לאחר.
ליד מי יישב בכיתה? מה יעשה בהפסקות? האם המורה תבין אותו? האם יהיה לו טוב?

הרגשתי את הדמעות מתחילות לטפס מהבטן בדרך לעיניים, וניסיתי בכוח לעצור אותן בעודן בגרון.
פתאום הכל נראה לי קצת גדול עליי, כל החוקים והסדר האלו. מין אחריות כבדה שכזו. התחלתי לחשוש שפזרנות המחשבה וה"fuzzy logic" שלי יכבידו על אייל. נכנסתי ללחץ. איזו מין אימא אני? האם אני אימא טובה מספיק? האם אני מסוגלת לתת לו כלים להצלחה במסגרת הבית ספרית? זה נראה לי באותו רגע כמו מאמץ על אנושי.

"תנשמי!", אני פוקדת על עצמי, "תרגעי!". ברור לי שרוב הלחץ מקורו במחשבות שלי ותו לא, בילדה שאני הייתי ולא בילד שהוא אייל. אני הייתי חסרת ביטחון כל כך, התביישתי לדבר, פחדתי.
אייל הוא לא כזה. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו מתנהל מול המדריכה בסדנת סושי לילדים, קורא לה שתבוא לבדוק את התוצרים שלו, תובע את תשומת הלב שלה. ראיתי אותו מדבר עם מלצריות ועומד על כך שיקבל את מה שהוא רוצה.
אני לא יודעת אם גם במסגרת החינוכית הוא יתנהג ככה, אבל אין לי ספק שיש לו את הכוח ואת הביטחון.

ואני? אני צריכה לתת למבוגרת שבי להתנהל ולנהל אותי, ולא לילדה שבי.

כמו שאישה חכמה אחת אמרה פעם:

מחנכת הכיתה נראית מקסימה. אני מקווה שזו תחילתה של שנה נפלאה.

 

שיחות על החיים עם אייל #37 (וגם יאיר משתתף)

מקווה שאוטוטו הם יתחילו לדבר יותר ביניהם, ואני רק אצטרך לשלוף את הסמארטפון ולהקליט…

ילד דיגיטלי

אייל: אמא, יש בעולם משהו שהוא יותר חזק מקיסר?
אני: אהמממ…. אני חושבת שלא. אני לא בטוחה.
אייל: תחפשי בגוגל. אפשר למצוא שם הכל.

אני: תעמדו רגע בשקט, אני מנסה לצלם אתכם.
אייל: אמא, אחר כך תשימי את זה בפייסבוק כדי שכולם יוכלו לעשות לך לייק!

 

ילד קוסמופוליטי
כחודש לפני נסיעתנו לברלין
אני: אייל,  עוד חודש אנחנו טסים לברלין. זו עיר בגרמניה.
אייל: איזו שפה מדברים שם?
אני: מדברים שם גרמנית. אני אלמד אתכם כמה מילים. למשל, "דנקה" זה תודה…
אייל: אהההההה, לא צריך, אימא. אני פשוט אדבר איתם באנגלית.

 

סיפור המעלית
מקרה שקרה
: הזמנו מעלית בקומת החניון בבניין שלנו. יאיר החליט להיכנס למעלית לבדו. הדלת נסגרה והוא מצא את עצמו עולה לבדו אל על… כשבעלי עולה בעקבותיו במעלית השנייה ומנסה לאתר את הילד. אחרי בכי, חיבוקים מאבא ואימא, ואחרי שסיפר את כל הסיפור לחמודי החתול, הוא נרגע.
כמה שבועות לאחר מכן, כשחזרנו מהגנים…

אני: ילדים, תזמינו מעלית.
יאיר: פעם אני עליתי לבד במעלית.
אני: נכון, והיית מאוד גיבור ואמיץ, ואחר כך אבא מצא אותך.
יאיר: נכון. (פונה לאייל) אייל, פעם אני עליתי לבד במעלית.
אייל (בפסקנות):  יאיר, אבא ואימא תמיד ישמרו עלייך.

 

סיום גן חובה
אייל: אימא, יש לי גם דמעות של שמחה וגם דמעות של עצב. דמעות של שמחה כי אני עולה לכיתה א'. דמעות של עצב כי אני נפרד מהחברים שלי.