רץ כרגע קמפיין בשם "שלישי משפחתי" שמטרתו לעודד משפחות לאכול ביחד ארוחת ערב משפחתית לפחות פעם אחת באמצע השבוע.

הקמפיין הזה מרגיז אותי נורא, ובעיניי מצטרף לשורה של קמפיינים מרגיזים מהתקופה האחרונה, כגון הקמפיין נגד השמנת ילדים והקמפיין "תשמרי על הכוס שלך", שהקו המקשר ביניהם הוא האשמת והטלת האחריות על הקורבן, במקום ניסיון לעשות שינוי אמתי.

הכוונה אולי טובה. ההורים עובדים שעות ארוכות, ולא מבלים עם הילדים מספיק. בילוי זמן משותף משפחתי הוא דבר חשוב. אני בעד.
עכשיו בואו נסתכל על הפרטים הקטנים:

א. מי אמור להכין את ארוחת הערב הזו?
ההורה שחוזר הביתה אחרי 9 שעות עבודה שהתחילו ב-7 בבוקר ואחר כך המשיכו ל"משמרת שנייה" עם הילדים אחרי הצהריים? ההורה שעובד בהייטק וחוזר הביתה הכי מוקדם ב-19:30 בערב? האימא שנשארה במשרד עד 20:00 כדי "להשלים שעות" בגלל שבמשך השבוע היא יוצאת ב-16:00?
למי מהם יש כוחות לזה?
עד כמה זה מקבע את מקומה של האם במטבח, כזו שלרוב נמצאת בבית בשעות האלו וכנראה היא זו שתכין את ארוחת הערב?

ב. מתי אמורה ארוחת הערב הזו להתקיים?
19:00 בערב נראית לי שעה סבירה לארוחת ערב. האם כל ההורים (במיוחד ההייטקיסטים ביניהם) מצליחים להגיע הביתה עד השעה הזו? חשבתם אולי להפנות את הקמפיין למעסיקים ולומר להם – פעם בשבוע (בכל שבוע, כל השנה, לא רק ביום של הקמפיין) סוגרים את המשרד מוקדם וכולם הולכים הביתה? או שזה יותר מידי מחוץ לקופסה?

ג. מי אמר שארוחת ערב משותפת = = משפחתיות או הנאה?
האם יוזמי הקמפיין אכלו אי פעם ארוחת ערב עם ילד ADHD שבמשך כל הארוחה קופץ, זז, מלכלך, עושה קולות ורעשים, ומטריד באופן כללי – שלא באשמתו, כי הוא לא שולט על זה?
אם אנחנו לא אוכלים ארוחת ערב משפחתית באמצע שבוע אבל משחקים משחקי קופסה ביחד או רואים סרט ביחד, זה טוב או לא טוב?
ולמה אוכל שווה משפחתיות? למה שיחה עם הילדים צריכה לערב אוכל?

אל תקבעו לי מה זו משפחתיות. אל תגרמו לי לרגשות אשמה. רוצים לעזור לי? תשקיעו את הכספים של הקמפיין המיותר הזה בלעשות שינוי אמתי – שינוי תרבות העבודה החונקת בישראל. הורדת יוקר המחיה. שיפור התחבורה הציבורית כדי שלא ייקח לנו שעה וחצי להגיע הביתה בערב. השוואת תנאי החופשה של הילדים וההורים, כדי שנוכל לבלות עם הילדים שלנו בשקט, בלי לדאוג מה יהיה מחר, בלי להרגיש חנוקים. מה אנחנו נעשה בזמן הזה איתם, זה כבר עלינו, וממש לא בטוח שאוכל צריך להיות מעורב בעניין.

ג'יימי אוליבר על שעות העבודה שלו, מתוך הפייסבוק שלי

עכשיו, כשאני בהריון, אני מגלה שהקשר ביני לבין אמא שלי הוא הרבה יותר עמוק משחשבתי. במילה "קשר" אין הכוונה לכמה פעמים אנחנו מדברות בשבוע, או לאיזה עומק מגיעות השיחות שלנו. יש בינינו קשר גנטי-תורשתי, שנראה לפעמים אפילו מיסטי-משהו.
בכלל לא העלתי על דעתי, למרות שעכשיו זה נראה לי כל כך הגיוני, שההריון שלי יהיה כל כך דומה להריונות שלה (לפחות עד עכשיו).
גם אני לא האמנתי שאני בהריון, עד שלא שמעתי את הדופק של העובר. גם אני ירדתי במשקל בחודשים הראשונים. גם לי לא היו בחילות והקאות. גם לי יצאה הבטן רק עכשיו, בחודש רביעי, וגם אני, לצערי, סובלת מקצת אנמיה תוך כדי ההריון.
אני מקווה שגם הלידה שלי תהיה דומה ללידות שהיא עברה. כולן היו לידות טבעיות, בלי אפידורל, כמעט בלי מוניטור ועם תנועתיות – בדיוק כמו שאני רוצה.
בזמן האחרון אני מרגישה שאני בעצם חלק משושלת ארוכה של נשים ולדניות – וזו הרגשה נהדרת. למרות שאני לא מתחברת לכל הקונספט של מעגלי נשים, נשות השבט וכו', זה עדיין מקסים בעיניי שאני צועדת בשביל שאמא וסבתא שלי צעדו בו לפניי – השביל בדרך לאמהות.