הספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק הוא אחד מספרי הילדים (הלועזיים) האהובים עליי. השבוע הגיע לארץ הסרט של ספייק ג'ונז שנעשה עפ"י הספר. הסרט קיבל rave reviews מכל הכיוונים.
ברור לי שלפני 10 ואפילו 5 שנים, בכלל לא הייתי מתלבטת. ברור שהייתי הולכת לראות את הסרט. עכשיו, לעומת זאת, כשהיציאות שלי מהבית בערבים הן מתוזמנות היטב ואף דורשות סיוע בתשלום בדמות בייביסיטר, אני תוהה.
תהייה ראשונה – כיצד מתרגמים ספר קצרצר, שכוחו דווקא בציוריו, לסרט שצריך לעבור רף של מס' דקות מינימלי מסוים? האם ג'ונז דחף לשם כל מיני עלילות משנה לא רלוונטיות? רגעי מוסיקה ושירה? מי יודע?
תהייה שניה – עם מי ללכת לסרט? המועמד הקלאסי הוא אייל כמובן, שמכיר ואוהב את הספר (בעלי לא סובל את הספר). הבעיה היא שהסרט אינו מדובב (מעולם לא הצטערתי על כך שסרט לא דובב לעברית, עד למקרה הזה), ולכן באמת שאין טעם.
תהייה שלישית – יש משהו בהייפ שסביב הסרט שמרתיע אותי. כשמשהו מקבל המון סופרלטיבים ואפס ביקורת, יצר ה"דווקא" שבי מתעורר ומנסה לחפש את הפגמים. אני כבר רואה את עצמי יושבת וצופה בסרט, דרוכה ומחפשת את הפאשלה, כאילו החלטתי מראש שלא להתחבר ולא לאהוב. דווקא. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.
אז אני עוד תוהה.
לינק לטריילר המקסים, אבל עבורי הוא בכלל לא מתחבר לספר.
אייל לפעמים עושה ואומר דברים שמשאירים אותי בפה פעור.
נראה שבמקרה של הילד הזה, כל מולקולה בגוף שלו עשויה מקסם טהור, אין לי דרך אחרת להסביר את זה.
היום השמעתי לאייל את הדיסק "30 להיטים לפעוטות" (כשהייתי ילדה היה לי את התקליט). שרתי לו את השירים ורקדתי (תוהה ביני לבין עצמי באיזה גיל הילד יתחיל לחשוב שאני פתטית). בשלב מסוים הגענו לשיר "פרח נתתי לנורית" ("אמא אמרה לי, דני, ילדי הוא גיבור ונבון"… וכו').
דמיינו נורה נדלקת מעל הראש של אייל, כי פתאום הוא אומר לי – "יש לנו ספר עם השיר הזה". לקח לי חצי דקה להבין שהוא צודק – יש לנו ספר בשם "פרח נתתי לנורית" של שירי מרים ילן שטקליס, שקראתי לו לפני חצי שנה לפחות, לדעתי.
"בואי אני אראה לך!" (אחד מהמשפטים השגורים על פיו בכל עת), והוא לוקח אותי לחדר שלו, אני מורידה את הספר מהמדף, נותנת לו, ואנחנו חוזרים לסלון.
הוא מתיישב לו על הספה בטבעיות – "אמא, בואי תראי" – פותח את הספר, מדפדף, ומגיע לעמוד שבו יש את השיר.
איך הוא ידע שזה העמוד של השיר?! אחרי כמה שניות ירד לי האסימון – בגלל התמונות!
והוא מסביר לי: "תראי, זה הפרח שהיא זרקה, וזה התפוח, והנה היא הולכת עם ילד אחר, וזה דני, והוא בוכה…"
ואני פשוט בהלם……….
עוד אני בהלם, הילד מדפדף לו בספר ומביט בתמונות, לבסוף סוגר אותו ואומר לי – "יש לנו עוד ספר של שירים".
נכון, יש לנו את הספר "שרשרת זהב", שקניתי לו לפני כמעט שנה לדעתי, ואני לא מקריאה לו אותו בגלל הציורים המעצבנים.
שוב, טיול לחדר (הוא התעקש), הספר בידיו, חוזרים לסלון, הוא מתיישב על הספה, מדפדף ומראה לי – הנה אליעזר והגזר (שר לי קטע מהשיר – "גזר גזר גזר גזר, אין כמוהו גזר! משוך ימינה, משוך שמאלה…" וכו'), הנה זברה, ועוד דפדוף ועוד דפדוף והגענו לשיר "פרח נתתי לנורית".
אני מסתכלת על הילד שלי, בעיניי – כוכבים, והלב עולה על גדותיו.
האם גדי מהספר "שמוליקיפוד" וגדי מהספר "איה פלוטו?" הם אותו גדי?
כיצד ייתכן שלגדי מהספר "איה פלוטו" יש שיער ג'ינג'י בדף שלפני האחרון, ואילו על הכריכה האחורית הוא עם שיער שחור?!
האם הקראה של הספר "תירס חם" כל לילה במשך שבוע עלולה לגרום נזק מוחי להורים?
האם זה שאת יודעת לצטט את "איה פלוטו?" בעל פה ומתוך שינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך?
מדוע חולצה מחויטת לילד בן שנתיים עולה כמו חולצה לאמא שלו (או במספרים: 129 ש"ח) ?
אם האבא של הילד מביא אותו בכל בוקר לגן, והבוקר הוא הביא אותו בלי מעיל, מדוע הגננות מתקשרות דווקא אלייך?
ומתי הם יפסיקו להיות חולים כל הזמן? (תשובה, מנסיונה של אימי: אף פעם. ילדים תמיד חולים, גם כשהם בני 30 פלוס)
יש לי את הארי פוטר 6, והיום אתחיל לקרוא אותו.
(דרך אגב – "זכרונותיה של גיישה" הוא ספר מצוין)
כשסיימתי את הספר "המוסד השמיימי" של אייזיק אסימוב, הרגשתי גאווה. גאווה על כך שביצעתי צעד חשוב בדרכי להשלמת ההשכלה הגיקית שלי. זה לא היה קל. לקח לי המון זמן לצלוח את הספר, גם בגלל שהיה לי קשה עם התרגום, וגם בגלל שלקח לי זמן לספוג ולהבין את העולם המדהים שיצר אייזיק אסימוב. בערך באמצע הספר התמונה התחילה להתבהר, ובסוף הספר החתיכות של הפאזל הסתדרו לי. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי צריכה לעבוד כל כך קשה בשביל ספר.
בעצם, אני כן זוכרת. זה היה כשקראתי את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן (באנגלית). גם הוא ספר שיש בו עולם שלם שצריך להבין אותו – עולם שבמקרה זה התרחש במציאות ההסטורית שלנו – לשים לב לניואנסים, לקודים ולחוקים שיש בין השורות. אמנם הספרים האלו מאוד שונים אחד מהשני, אבל הדמיון ביניהם הוא שבשניהם צריך לצלול לתוך הטקסט וממש להבין.
למען האמת, רוב הספרים שקראתי לאחרונה לא ממש עונים לתיאור הזה. הם כולם ספרים טובים (טוב, לא כולם: "עיקרון הארבעה" די גרוע – ידעתי שלא הייתי צריכה לקרוא אותו בעברית, "באדולינה" פלצני משהו, "The Kite Runner" נחמד אבל לא מרגש, ו-"ההזדמנות האחרונה" קצת סתמי), אבל הקריאה בהם לא ממש דורשת התעמקות יתירה במובן שאני מדברת עליו. בינתיים זה די בסדר מבחינתי – הראש שלי עסוק גם בלימודים וגם בעבודה, וזה קשה לפנות אותו עבור התעמקות בספר. עדיין, אני קצת מתגעגעת להרגשה הנהדרת הזאת של לקרוא ספר משמעותי באמת.
כרגע אני מנקה קצת את הראש עם ספר של דן בראון, באנגלית (ראו ברשימת הקריאה. זה קצת מצחיק שאני קוראת באנגלית כדי לנוח מקריאת עברית…). אחר כך נראה לאיזה ספר אמשיך.
אני קוראת עכשיו, כפי שניתן לראות בצד ימין, את הספר "המאזין הלילי". אמנם אני רק באמצע, אבל עד כה הספר ממש מצוין. רגיש, אנושי, מעניין. הבעיה היא, שהוא גם מהווה עבורי תזכורת מהלכת לסיבה שבגללה אני מעדיפה לקרוא באנגלית ולא בעברית.
התרגום, רבותיי, התרגום.
אין מה לעשות, ספר נקרא בצורה קולחת יותר, וקרובה יותר לכוונת המחבר, כאשר הוא נקרא בשפת המקור שלו. זו עדיין לא סיבה מספיק טובה, לדעתי, להרשות רמה כזו של תרגום. אמנם צריך להיות סלחניים, ולהתחשב בקושי לתרגם לעברית ביטויי סלנג וביטויי שפה, אבל יש מקרים שזה פשוט קצת יותר מידי.
"הו אלי" לא ממש מהווה תחליף ל-"oh my god". "מעשן זרגים"? מי משתמש בשפה כזו? (למרות שבמקרה הזה, אין לי מושג איך היה אפשר לתרגם את זה טוב יותר), ולמה לכתוב "מתרוממים" כשאפשר לכתוב פשוט "הומואים"?
לפני שבועיים דיברנו עם זוג חברים על הספר "מלכוד 22". ספר קלאסי, שאמור להיות מאוד מצחיק. אני נשברתי בעמוד החמישי משום שלא הצלחתי לחצות את מחסום התרגום הנוראי (הספר כנראה תורגם לפני שנים רבות). שימו לב, מדובר בספר שנכתב במקור באנגלית! לא טורקית ולא יפנית. החבר המליץ לי לדלג ישירות לעמוד 200, כי שם התרגום משתפר. כביכול מצחיק, אבל בעצם עצוב.
אני לא מאשימה את המתרגמים. הם לא מקבלים שכר הולם תמורת המאמץ העצום הנדרש על מנת לתרגם ספר כמו שצריך. מי שצריך להקפיד בנושא זה הם הוצאות הספרים. אבל למה להן? זה לא כלכלי.
בקיצור, אני כנראה אחזור בקרוב לספרי המקור באנגלית. או שאמשיך לסבול ולקטר.
הוצאת בלומסברי פירסמה היום כי הספר השישי בסדרת הארי פוטר – Harry Poter and the Half-Blood Prince יצא ב-16 ביולי 2005.
אפשר לקרוא את החדשה במלואה באתר של ההוצאה.
סדרת הארי פוטר ממש ממש אהובה עליי. הכתיבה של רולינג מלאה הומור ומשחקי מילים, למרות שלפעמים היא נופלת לבור המליצות.
חבל שיש הפרש כל כך גדול בין הספר החמישי לשישי (שנתיים). הספר החמישי היה מאוד מאוד עבה – מעניין אם השישי יהיה פחות או יותר 
כולנו למדנו בשיעורי ההסטוריה בתיכון על תנועת ההגירה של העם היהודי מאירופה לארצות הברית. למדנו על הסיבות להגירה, ועל הארגונים שהקימו להם שם, אבל אף פעם לא שמענו על האנשים עצמם. כיצד נסעו בכלל לארצות הברית? מה עבר עליהם בדרך? כיצד הסתדרו בארץ החדשה?
הספר "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם הוא, קודם כל, ספר מצחיק נורא. גם המקרים שבעינינו יכולים להשמע כלא נעימים או מפחידים, מסופרים בלשון מצחיקה ומנקודת מבטו של ילד.
"מוטל" הוא גם ספר מרגש מאוד. התלאות שעוברת המשפחה של מוטל, בעיירה היהודית באירופה, בדרך לאמריקה, ובארצות הברית עצמה, מתוארות בצורה אנושית מאוד, ובמהלך הקריאה ממש החזקתי להם אצבעות, כדי שיצליחו.
הספר נקטע בסופו בפתאומיות, עקב מותו של שלום עליכם ממחלה. יום לפני שנפטר עוד הספיק לכתוב כמה עמודים אחרונים. כנראה שלעולם לא נדע מיהו אותו איש מסתורי שמבקר בחנות של המשפחה, ומה קרה איתה בהמשך.
קראו נא. מומלץ בחום.
יש לי תכונה קצת מעצבנת – אני נוטה לגלות כל מיני הפתעות ותעלומות יותר מידי מהר. מדובר בהפרעה אישיותית, הגורמת לי להבין בערך באמצע של סרטי וספרי מתח – מה קורה שם באמת, מי הבחור הרע, ומה יקרה בסוף. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא הסרט "החיים של דיוויד גייל", שזכה לביקורות מצוינות בעיתונות, בעיקר על המתח והתעלומה המפתיעה שמתגלה בסוף, כביכול. אני תפסתי את כל הקונספציה בערך באמצע הסרט, ובמקום להחזיק את הכסא במתח, גיחכתי ברשעות למראה הגיבורה המבולבלת, המנסה לגלות מה בדיוק קורה כאן.
אבל אפילו אני לא יכולתי לספר "הנעלמים". הפיסות של הפאזל מתגלות באקראיות ובאיטיות, וגם כשחשבתי שהרכבתי את כל התמונה, הסתבר לי שטעיתי.
מעבר לתעלומה המותחת, הסופר גם פורש לפנינו מציאות לא קלה, של עבריינות, חיי רחוב, אלימות, מוות ואבל. הגיבור הוא לא איזה ביג-שוט, בלש או פרופסור, אלא אדם רגיש, שיכול להיות כל אחד מאיתנו.
בקיצור – מומלץ.
"נשים קטנות" הוא אחד מספרי ילדותי. קראתי את הספר, וגם צפיתי בסדרת האנימציה היפנית, המבוססת על הספר, ששודרה אז בטלוויזיה החינוכית. קראתי גם את ספר ההמשך, "גברים קטנים".
הדמות האהובה עליי היתה, כמובן, ג'ו. גם אני הייתי "טום בוי" כמוה, בזתי לכל הגינונים הנשיים, וחלמתי להיות סופרת. עד היום אמא שלי מתגאה בשירים ובסיפורים שכתבתי כשהייתי ביסודי, ושפורסמו בעיתון ילדים.
לפני כמה שבועות קניתי את "נשים קטנות" באנגלית, וציפיתי בקוצר רוח לקריאה בספר ילדותי.
מה רבה היתה האכזבה.
התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים. אין בכך רע, כמובן, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שפשוט קילקלו לי את הספר שזכרתי.
בנות משפחת מארץ' מקפידות לקרוא "בספר הקטן שלהן". הן מתאמצות להיות "צלייניות טובות". איימי עושה לה חדר תפילה בבית דודה מארץ'. ג'ו שמה את מבטחה "בחבר הגדול" בניסיונה להשקיט את המזג הרע שלה. זה לא מה שזכרתי מהספר!
דבר דומה קרה לי בעבר עם הספר "פיטר פן" (אני כנראה בין היחידים שממש קראו אותו, ולא הסתפקו בסרט המצויר). פיטר פן נחשב בעינינו לגיבור. ילדים מתחפשים בדמותו בפורים. בספר, לעומת זאת, הוא מצטייר כדמות הכי מעצבנת, מלבד אולי וונדי. הוא אגואיסט, שחצן, אימפולסיבי ומפונק. וונדי מצטיירת כטרחנית, נודניקית, מהגרועות בפולניות. לעומת זאת, קפטן הוק, שאותו לימדו אותנו לשנוא, הוא למעשה דמות מורכבת, הסובל מגעגועים מרים לאמו שנפטרה. הוא היה הדמות האהובה עליי.
נוסטלגיה זה לא מה שהיה. אני מקווה שלא צפויות לי יותר מידי אכזבות כאלו בהמשך…
