טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה  – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!

קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.

וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.

אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!

ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.

אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.

הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.

אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.

לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי – לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב – אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?
כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני – להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר – פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.
אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית – עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.
אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.