עפיפונים

על הסרט "עף על הקרנף" ועל הקרנפים הצהובים בחיינו

הוזמנתי עם הילדים להקרנה של סרט האנימציה "עף על הקרנף". גיבור הסרט, טופר, הוא ילד שמוצא עיפרון קסמים, ומצייר איתו קרנף גדול על קיר הסלון בביתו, שבקומה הרביעית. הקרנף קם לתחייה, ובפני טופר וחברו ויגו עומדת בעיה: מה עושים איתו? איך מוציאים אותו מהבית? איך משיגים לו אוכל כדי שיפסיק לאכול את כל הרהיטים? איך גורמים לסילה, הילדה שבה טופר מאוהב, להפסיק לקרוא לו מטורף ולהזמין אותו למסיבת יום ההולדת שלה? ולאן נעלם אבא של טופר?

*********** בפוסט זה ייתכנו ספוילרים *************

הילדים אהבו מאוד את הסרט, במיוחד את הקטעים המצחיקים, שבהם הקרנף אוכל את ריהוט הסלון, הכבאים אומרים שהם לא מריחים שריפה אלא עוגיות,  ותוכי צווח. האנימציה גסה משהו, אפילו קצת גרוטסקית, במיוחד בהשוואה לאנימציה החלקה שבה מתמחים אולפני פיקסאר ואולפני דרימוורקס. לכל הדמויות יש גפיים דקיקות ופלג גוף תחתון עגלגל. לילדים זה לא הפריע.

שאלתי את אייל מה אפשר ללמוד מהסרט, והוא ענה: "זה לא רעיון טוב לגדל קרנפים בדירה, וקרנפים הם כל הזמן רעבים". ואכן, הקרנף רוקע ברגליו ועושה רעש, ממוטט את התקרה של הדירה שמתחת, אוכל את כל מה שמסביבו, כולל את עפרון הקסמים, ופשוט תקוע שם, עסוק בענייניו.
כביכול סיוט.
אבל לאט לאט אנחנו מגלים, שסביב הקרנף קורים המון דברים טובים. מפקח המשטרה הקשוח והכועס מתרכך למראה הקרנף והופך את עורו. השכנה הבודדה וכבדת השמיעה מהקומה השנייה מוצאת את עצמה מארחת אנשים וחווה פריחה חברתית. בית הקפה שבקומה התחתונה, שעמד ריק, זוכה לחיים חדשים ומתמלא באנשים שבאים לראות את הקרנף. גם אביו של טופר פתאום חוזר מהמרחקים.

זה גרם לי לחשוב על הקרנפים הצהובים שבחיי. מהם הדברים שאני מרגישה ש"תוקעים" אותי, ושהנוכחות שלהם מכבידה עליי וגורמת לי נזק לתפיסתי? ואיך אני הופכת את ההסתכלות ורואה את הדברים החיוביים שהם יכולים להביא אליי?
בסרט יש כמה וכמה דמויות אופטימיות, ובראשן טופר, שבמקום לעבוד "נגד הקרנף", עובדות "עם הקרנף", וכשדמויות אחרות מצטרפות אליהן – גם הן חוות את הפריחה שהן מייחלות לה.
תייקתי במוחי שיש כאן שיעור שראוי ללמוד אותו ולחשוב עליו.

תיהנו בסרט!

(שאפו למי שהמציא את התרגום "עף על הקרנף" – ביטוי מעולה)

כרזת הסרט "עף על הקרנף"

כרזת הסרט "עף על הקרנף"