אחרי שהפסדתי את המרתון, ובימי חמישי אני בכלל לומדת עד 22:00, לא יכולתי להתאפק עד שיגיע יום שישי ונלך לראות את הסרט.
את הכרטיסים הזמנו בטלפון כמה שעות לפני הסרט, מה שהביא אותנו לשבת בשורה הלפני האחרונה בשני הכסאות הראשונים, מיקום שבהתחלה קצת התלוננתי עליו, אך בהמשך הוכיח את עצמו.
הסרט מדהים. פשוט מדהים. הייתי מרותקת למסך לאורך כל שלוש וחצי השעות שלו. אין ספק שהבמאי התעלה על עצמו בחלק הזה. גם המוזיקה מדהימה, וגם ניו זילנד לא נראתה מעולם יפה כל כך (שלא לדבר על אורלנדו בלום, לגולס בשבילכם).
אבל מה, אי אפשר לשכוח שאנחנו בישראל. בחצי השעה הראשונה של הסרט, נפתחה הלוך ושוב דלת האולם. קודם כל, כדי להכניס את המאחרים (הרי שעת ההתחלה זו רק המלצה). אחר כך, כי עובדי בית הקולנוע רצו גם הם לראות את הסרט. מה עשו? נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, עד שכנראה המבטים הזועמים והמשפטים העוקצניים עשו את שלהם, והם הפסיקו.
אחרי שעברנו את המכשול הזה, ואחרי שעברה כבר שעה וחצי מתחילת הסרט, התחלתי לחוש, איך נאמר, לחץ בחלק מסוים בגוף. העובדים במזנון היו קצת מופתעים כשפרצתי החוצה לעבר השירותים (כאן בא לידי ביטוי יתרון המיקום – בקצה השורה), בדיוק לפני שפרודו נכנס למנהרה. לשמחתי הספקתי לחזור לפני שמשהו ממש קריטי קרה בסרט. מיותר לציין שרבע שעה לאחר מכן הוכרזה הפסקה.
(כאן המקום להפציר בכם לא לשתות יותר מידי כשאתם באים לראות את הסרט).
הייתי רוצה לבקש משהו מבעלי בתי הקולנוע: למה לחדש את ההקרנה כשחצי אולם עדיין נמצא בשירותים?! או שתחכו עד שכולם יחזרו משם, או שתבנו יותר תאים. תודה.
סוף הסרט באמת מרגש (לא, אני לא מתכוונת לקטע עם ליב טיילור). לא יכולתי שלא לחוש דקירה קטנה בלב כשעלו המילים: "the end". כמו שאמר אחד משותפיי ללימודים: קשה לעכל שמעכשיו לא יהיה לנו סרט שמחכים לו שיצא כבר.