עפיפונים

הציפורים הכועסות

זה מדהים כיצד אפליקציה למשחק באייפון הצליחה לכבוש את העולם. הציפורים הכועסות נמצאות בכל מקום! גם בדפדפן הכרום שלכם.
אייל משוגע על המשחק הזה, ואחרי שצפיתי בכמה סרטי טריילר ביוטיוב, אני מבינה לחלוטין למה, ואף מוצאת את עצמי מזמזמת את מנגינת הנושא מידי פעם.

כמובן שנוצרו פרודיות שונות שמשתמשות בדמויות של המשחק. למשל פרודיה על השיר Rolling in the deep של אדל:

וכמובן הסאטירה של ארץ נהדרת (סאטירה מעולה):

גם Etsy מלא במרצ'נדייז עבודת יד שקשור לציפורים. למשל, כובעים סרוגים.

מדבקה מדליקה ל-macbook

בובות בסריגת קרושה

לחובבות האקססוריז, יש עגילים וכמובן נרתיק לאייפון (שיכול לשמש גם כארנק).

מגנטים מפקקים, שאתם יכולים להכין בעצמכם כמו כלום. רעיון נחמד ליצירה עם הילדים.

ואם חשקה נפשכם במסיבת יום הולדת בסגנון האנגרי בירדז, תמצאו מלא רעיונות עיצוביים למסיבה כזו. למשל – מחזיקי מפיותדמויות אכילות מבצק סוכר, ואפילו סצינה שלמה מהמשחק מבצק סוכר.


(אני באמת תוהה האם הטרנד הזה יחזיק בביתנו עד יום ההולדת הבא של אייל, כך שאמצא את עצמי עורכת מסיבת יום הולדת ברוח האנגרי בירדז)
יש גם אבא שהכין עוגת יום הולדת של אנגרי בירדז שממש אפשר לשחק בה (מגניב ביותר, והפנים המאושרות של הילד אומרות הכל)

הכי הכי אהבתי את סדרת הפרסומות למנוע החיפוש Bing, שמשתמשת בדמויות של הציפורים. יש 4 סרטונים, כל אחד המשך של הקודם, עד הרביעי והאהוב עליי מכולם (בגלל הסוף שלו):

הדרקון הראשון שלי

מאז שיאיר נולד, וגם קצת לפני, כמעט ולא יצא לי לבלות עם אייל ביחידות (מלבד בזמנים שבהם יאיר ישן). היום, מכיוון שזהו חול המועד, בעלי חזר מהעבודה מוקדם ונשאר עם יאיר, ואני ואייל הלכנו ביחד לסרט "הדרקון הראשון שלי" ("How to Train a Dragon").

אייל חובב דרקונים, דינוזאורים וכל מיני שרצים (לראיה עוגת הדרקון שביקש לפני שנה ליום הולדת 3), כך שידעתי שהסרט בטוח יעניין אותו. זו פעם ראשונה שאני הולכת לקולנוע לסרט ילדים מדובב בשעה של סרטי ילדים (17:40), ואני מודה שהחוויה מעט הלחיצה אותי בהתחלה. קהל המוני גורם לי להילחץ באופן כללי, וכשמדובר בקהל שרובו מורכב מילדים קטנים וצווחנים (לא הילד שלי כמובן) זה מלחיץ עוד יותר, אפילו שבסך הכל מדובר בקולנוע ההוד שרוני ולא בסינמה סיטי.

חששותיי התבדו. הקהל התנהג למופת. הפופקורן היה טעים. המקומות היו מוצלחים ולאייל לא היתה בעיה לשים את משקפי תלת המימד.

הסרט? הסרט היה גם מקסים וגם מגניב. אני מניחה שאני ואייל חווינו אותו בצורה שונה אחד מהשני, אבל שנינו מאוד נהנינו. אהבנו את הדרקונים (אייל על הדרקון "זעם לילי" – "איזה דרקון חמוד". אני: "דומה לחתולי"), העלילה היתה מגניבה, ולמרות שבסוף אייל קצת פחד ("אני מפחד ממה שהולך לקרות"), היה מאוד מוצלח. אהבתי את המסר האנטי מלחמתי והאנטי אלימות שהובלע בסרט, על כך שדברים אינם תמיד כפי שהם נראים, ושניתן לפתור בעיות בקלות יותר בכוח המוח ולא בכוח הזרוע (או הגרזן במקרה של הסרט).

מומלץ ביותר!

והנה אייל מדגמן משקפי תלת מימד ופופקורן גדול:

הילד חי טוב

ושוב אייל בשלל פוזות עם משקפי תלת המימד:

ולקינוח, הטריילר:

ארץ יצורי הפרא – לראות או לא לראות?

הספר "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק הוא אחד מספרי הילדים (הלועזיים) האהובים עליי. השבוע הגיע לארץ הסרט של ספייק ג'ונז שנעשה עפ"י הספר. הסרט קיבל rave reviews מכל הכיוונים.
ברור לי שלפני 10 ואפילו 5 שנים, בכלל לא הייתי מתלבטת. ברור שהייתי הולכת לראות את הסרט. עכשיו, לעומת זאת, כשהיציאות שלי מהבית בערבים הן מתוזמנות היטב ואף דורשות סיוע בתשלום בדמות בייביסיטר, אני תוהה.

תהייה ראשונה – כיצד מתרגמים ספר קצרצר, שכוחו דווקא בציוריו, לסרט שצריך לעבור רף של מס' דקות מינימלי מסוים? האם ג'ונז דחף לשם כל מיני עלילות משנה לא רלוונטיות? רגעי מוסיקה ושירה? מי יודע?
תהייה שניה – עם מי ללכת לסרט? המועמד הקלאסי הוא אייל כמובן, שמכיר ואוהב את הספר (בעלי לא סובל את הספר). הבעיה היא שהסרט אינו מדובב (מעולם לא הצטערתי על כך שסרט לא דובב לעברית, עד למקרה הזה), ולכן באמת שאין טעם.
תהייה שלישית – יש משהו בהייפ שסביב הסרט שמרתיע אותי. כשמשהו מקבל המון סופרלטיבים ואפס ביקורת, יצר ה"דווקא" שבי מתעורר ומנסה לחפש את הפגמים. אני כבר רואה את עצמי יושבת וצופה בסרט, דרוכה ומחפשת את הפאשלה, כאילו החלטתי מראש שלא להתחבר ולא לאהוב. דווקא. ואני לא רוצה להגיע למקום הזה.
אז אני עוד תוהה.

לינק לטריילר המקסים, אבל עבורי הוא בכלל לא מתחבר לספר.

תכלה שנת 2003…

השבוע האחרון של שנת 2003 היה די סיוטי. עבודה לאוניברסיטה, שמועד הגשתה היה ל-1 בינואר, גרמה לי ללכת לישון כל יום בשתיים בלילה. צירוף מקרים מעוות גרם לכך שבאותו שבוע גם היה עליי להתייצב בעבודה בשעה מוקדמת, עקב דיונים, כנסים ושאר מרעין-בישין.
ביום רביעי, ערב השנה החדשה, אמרתי לבעלי שהבילוי המועדף עליי הוא ללכת לישון בעשר.
השנה, בחירת מקום בילוי היתה קשה במיוחד. סקר קצר בין חבריי (הבליינים יותר ממני) העלה כי כולם נרתעים מהמחירים המטורפים של 150 ש"ח פלוס לאדם. לרגע חלפה בראשי מחשבה רומנטית – להכין ארוחת גורמה לאור נרות לי ולבן זוגי. המקרר הריק והעיניים החצי עצומות שלי הבהירו לי שמדובר בחלומות באספמיה.
אז איך בילינו? ביחד. ערב קלאסי של זוג נשוי. קניות כדי למלא את המקרר, קפה וסנדביץ' ב-"קפה ארומה", וסרט. בסוף הערב נישקתי את בעלי ואמרתי לו, שהבילוי הכי טוב בעולם זה פשוט להיות איתו.
והסרט? "אהבה זה כל הסיפור". סרט מתוק, מצחיק, רומנטי, וגם עצוב לפרקים, עם כל השחקנים הבריטים האהובים עליי (רק אורלנדו בלום וג'ודי דנץ היו חסרים): אמה תומפסון מעולה כרגיל, אלן ריקמן עם המבטא, יו גרנט הנבוך וקולין פירת' הסקסי. גם הפסקול מעולה. ואיך שכחתי את רואן אטקינסון? הוא מופיע בסרט אולי 5 דקות במצטבר, אבל איך הוא גונב את ההצגה! מלך. פשוט מלך.

שר הטבעות: שיבת המלך

אחרי שהפסדתי את המרתון, ובימי חמישי אני בכלל לומדת עד 22:00, לא יכולתי להתאפק עד שיגיע יום שישי ונלך לראות את הסרט.
את הכרטיסים הזמנו בטלפון כמה שעות לפני הסרט, מה שהביא אותנו לשבת בשורה הלפני האחרונה בשני הכסאות הראשונים, מיקום שבהתחלה קצת התלוננתי עליו, אך בהמשך הוכיח את עצמו.
הסרט מדהים. פשוט מדהים. הייתי מרותקת למסך לאורך כל שלוש וחצי השעות שלו. אין ספק שהבמאי התעלה על עצמו בחלק הזה. גם המוזיקה מדהימה, וגם ניו זילנד לא נראתה מעולם יפה כל כך (שלא לדבר על אורלנדו בלום, לגולס בשבילכם).
אבל מה, אי אפשר לשכוח שאנחנו בישראל. בחצי השעה הראשונה של הסרט, נפתחה הלוך ושוב דלת האולם. קודם כל, כדי להכניס את המאחרים (הרי שעת ההתחלה זו רק המלצה). אחר כך, כי עובדי בית הקולנוע רצו גם הם לראות את הסרט. מה עשו? נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, עד שכנראה המבטים הזועמים והמשפטים העוקצניים עשו את שלהם, והם הפסיקו.
אחרי שעברנו את המכשול הזה, ואחרי שעברה כבר שעה וחצי מתחילת הסרט, התחלתי לחוש, איך נאמר, לחץ בחלק מסוים בגוף. העובדים במזנון היו קצת מופתעים כשפרצתי החוצה לעבר השירותים (כאן בא לידי ביטוי יתרון המיקום – בקצה השורה), בדיוק לפני שפרודו נכנס למנהרה. לשמחתי הספקתי לחזור לפני שמשהו ממש קריטי קרה בסרט. מיותר לציין שרבע שעה לאחר מכן הוכרזה הפסקה.
(כאן המקום להפציר בכם לא לשתות יותר מידי כשאתם באים לראות את הסרט).
הייתי רוצה לבקש משהו מבעלי בתי הקולנוע: למה לחדש את ההקרנה כשחצי אולם עדיין נמצא בשירותים?! או שתחכו עד שכולם יחזרו משם, או שתבנו יותר תאים. תודה.
סוף הסרט באמת מרגש (לא, אני לא מתכוונת לקטע עם ליב טיילור). לא יכולתי שלא לחוש דקירה קטנה בלב כשעלו המילים: "the end". כמו שאמר אחד משותפיי ללימודים: קשה לעכל שמעכשיו לא יהיה לנו סרט שמחכים לו שיצא כבר.

שר הטבעות: שובו של המלך

בשבוע הבא ייערך מרתון של שלושת סרטי שר הטבעות בקולנוע רב חן (כמדומני) בתל אביב. המרתון יימשך עד 4 בבוקר. לא תמצאו אותי שם, לצערי. יש לי מבחן באוניברסיטה למחרת, שלא לדבר על יום עבודה. לאיפה נעלמו הימים בהם יכולתי להישאר ערה עד 5 בבוקר מבלי להניד עפעף, ואח"כ לישון עד מאוחר? השארתי אותם מאחוריי כשסיימתי את התואר הראשון, אני מניחה.
אני רק בת 25 ומרגישה כ"כ זקנה פתאום….