סוף סוף עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן – פתחתי לבלוג דף בפייסבוק, בשם "עפיפונים – בלוג אמא אישי משפחתי גיקי"'.
המטרה של הדף הזה היא בראש ובראשונה לעדכן בפוסטים חדשים שמתפרסמים כאן, אבל ממש לא רק. בנוסף לכך, אני מפרסמת שם קישורים לכל מיני מציאות מדליקות שמצאתי ברחבי האינטרנט, מחשבות שונות, ושאר דברים שמעניינים אותי או מדליקים אותי.
והכי כיף – זו גם דרך ליצור אינטראקציה, ובכן, אתכם!
בעצם, זהו עוד ערוץ מבחינתי לשגר את מחשבותיי וענייניי ברחבי הרשת 🙂
מאוד מאוד אשמח אם תצטרפו 🙂
הבלוג מצטרף לפייסבוק
אמא בלוגרית, עובדת?
לעיתים רחוקות יוצא לי לפגוש קרובי משפחה רחוקים מבוגרים, או חברות של חמותי. לאחר שהן שואלות בחביבות מה שלומי ואיך הילדים, מגיעה השאלה – "ואת, עובדת?"
השאלה תמיד מצליחה להרגיז אותי, אז אני אומרת לעצמי שמדובר בדור אחר, שלא מכיר את המושגים קריירה והגשמה עצמית, ואולי גם לא מודע לכך שממשכורת אחת לא קל להתפרנס במדינתנו מוכת המשכנתא.
כבלוגרית, אני מקבלת כמעט ברמה יומית הזמנות לכל מיני "פתיחות וסגירות" שמתרחשות פעמים רבות בשעות הבוקר או הצהריים. לאלו אני עונה בנימוס כי לא אוכל להגיע, משום שאני נמצאת בעבודה, ומזכירה לעצמי שהבלוגים הם "מדיה חדשה", שלא כל משרדי היח"צ מכירים, ושרוב הנמענים להזמנות האלו הם עיתונאים – שזו בדיוק עבודתם. רוב אירועי הבלוגרים שאני מוזמנת אליהם מודעים להיות הבלוג עיסוק לשעות הפנאי, ולכן קובעים את שעות האירוע לשעות הערב או שישי בבוקר.
בשבוע שעבר הצליחו להפתיע אותי. הזמינו אותי להצטרף לקבוצת מיקוד של מובילות רשת ובלוגריות בחסות של חברה גדולה העוסקת בתחום התינוקות והילדים. תדירות הפעילות היא אחת לחודשיים-שלושה, ובמסגרתה נחווה את דעתנו על מוצרים ונושאים שונים.
שמחתי מאוד, גם על הפניה המחניפה וגם בגלל שיש לי דעה על כל דבר בערך, ואני יותר משמחה להשמיע אותה.
הבעיה היא שהפעילות תתרחש תמיד בשעות הבוקר.
ובשעות הבוקר אני בעבודה.
ולפי דבריו של נציג החברה עימו דיברתי – אני היחידה מכל הקבוצה שהעלתה איזו הסתייגות בנושא. רק לי זה הפריע.
בהתחלה חשבתי שאולי יהיה אפשר להסתדר. לקחת יום או חצי יום חופש פעם בשלושה חודשים נראה לי איכשהו אולי אפשרי.
אבל אז הסתבר שהפגישה הראשונה היא בעוד שבועיים, בדיוק ביום שבו יש לי פגישה חשובה מחוץ למשרד עם לקוחות של החברה בה אני עובדת.
נפרדנו כידידים.
אני לא מבינה את זה. האם אף אחד מנציגי החברה ו/או חברת האינטרקטיב לא העלה על דעתו שאמהות בלוגריות הן, ובכן, עובדות? ולא סתם עובדות, אלא כשכירות? ובמשרה שאינה מאפשרת גמישות בזמנים בשעות הבוקר? ושאינה מאפשרת להעלם לחצי יום כדי להיות להשתתף בפעילות לאמהות? לא ידעתי איך לעכל את העניין הזה. אמנם באחורי מוחי תמיד יש את הפנטזיה שיום אחד אצליח להתפרנס מהמתכונים ומהקטעים שאני כותבת בבלוגים שלי, אבל החלק השפוי יותר יודע ומודה שאני אוהבת את עבודתי, אני אוהבת להיות מנהלת פרויקטים, אני מוצלחת בזה, וכשאני בעבודה אני משקיעה בה את כל כולי. בשעות הפנאי שלי, בערב (לילה), אחרי שאני מסירה את כובע ה"אמא", אני יכולה לחבוש את כובע ה"בלוגרית", אבל הבקרים מוקדשים למירוץ הפרויקטלי בעבודה.
האם זה מוזר? האם זה יוצא דופן? אני תוהה.
איפה הייתי ומה עשיתי
לפני קצת יותר מחודשיים החלטתי סופית לשדרג את הטכנולוגיה שמאחורי הבלוג, ולהעביר אותו לעבוד על בסיס wordpress. זה היה אמור להיות קל ופשוט, אבל הסתבר כלא ממש כזה. ימיי כמתכנתת וכחובבת קידוד כבר מזמן מאחוריי, ואין לי סבלנות או זמן לזה יותר. בנוסף לכך, אחרי סוכות חזרתי לעבודה, מה שהיווה את תחילתה של תקופה מתישה ולא קלה בכלל. למה לכבס מילים? עברתי תקופה קשה. נאלצתי להתרגל לקום כל יום ב-5:30 בבוקר כדי להניק, אחרי הצהריים מוקדשים לשני הילדים, וכתוצאה מכך כל ערב קרסתי לחלוטין כתוצאה מתשישות. נאלצתי לתעדף את מעשיי ותוכניותיי כדי שבכל זאת אצליח להזיז משהו ולא רק אתעלף כל ערב על הספה. בנוסף גם התחלתי דיאטה, או ניסיון לאכול יותר שפוי ונכון, מה שלא שיפר במיוחד את מצב רוחי.
לכן כל תוכניות שדרוג הבלוג נדחקו לקרן זווית. מצד שני, לא רציתי לכתוב עוד פוסטים כדי שלא אצטרך אחר כך לייצא אותם לבלוג החדש בשיטה העקומה שמצאתי. מצד שלישי, לא היה לי ממש זמן לכתוב בבלוג. מצד רביעי, גם לא היה לי ממש חשק.
אסביר את עצמי – ולכך דרושה הקדמה.
אני אחת מהבלוגרים הראשונים בארץ. את הבלוג הראשון שלי באנגלית (girl.dot.comp) הקמתי בשנת 2000, ובשנת 2001 פתחתי את הבלוג העברי שלי – רחלי. נקודה.נט. הוא היה אחד הבלוגים הראשונים בבלוגוספירה הישראלית, ולכן קיבל חשיפה די גדולה בזמנו. כתבתי בו על דברים שעניינו אותי אז, בחורה בת 23 פלוס חבר, שכללו בעיקר כל מיני אתרים מגניבים שמצאתי, הגיגים שונים ומשונים על דברים שאני אוהבת, אזכורים של הארי פוטר ושר הטבעות, ועוד קצת על העבודה שלי (שהיתה אז שירותי הצבאי למעשה), תכנון החתונה ועוד כל מיני. בגדול – הקדמתי לחלוטין את זמני. היום מקובל לכתוב "קישקושים" מעין אלה – ואני עושה זאת בהנאה מרובה בטוויטר שלי. אז, לעומת זאת, קצת משכתי אש בגלל נטייתי להתמקד בצד הקליל של החיים, במקום לכתוב הגיגים נוגים היוצאים ישר מן הלב ובעלי אמירה עמוקה ונוגעת. לאחר נישואיי באוקטובר 2002, הייתי חייבת הפסקה מהאינטרנט בכלל ומהבלוג בפרט. הפסקתי לקרוא אימיילים למשך חודש (התיבה שלי נסתמה לחלוטין בספאם – ימי טרום תוכנות האנטי ספאם – ונדרשה התערבות של הצוות הטכני של חשבון האחסון שלי כדי לנקותה), והפסקתי לכתוב בבלוג.
שנה לאחר מכן, התגעגעתי לבלוג ופתחתי אותו שוב – בהתחלה תחת השם "בלה בלה בלוג" ומאוחר יותר תחת השם "עפיפונים". הנימה שלו הפכה רצינית ואישית יותר, משובצת בקטעים סאטיריים על חיי מידי פעם. תדירות העדכון היתה נקודת התורפה, משום שלא תמיד היו לי דברים רציניים ואישיים לכתוב עליהם, וגם אם היו לי – לא תמיד היה לי חשק לעשות את זה. עם הפיכתי לאמא, הבלוג התחיל להתמקד יותר ויותר באייל (ומאוחר יותר ביאיר) ובהגיגיי על אמהות. השתמשתי בבלוג גם כדי לתעד כל מיני "פנינים" של אייל לטובת הדורות הבאים.
למרות שאני נהנית מהכתיבה האישית, ובמקרים רבים היא גם עוזרת לי "לשחרר" כל מיני מחשבות מציקות, היא לא קלה לי. אני מקדימה לכך שעות של מחשבה על הנושא, קריאה חוזרת ונשנית של הנכתב, ובסוף גם מגלה לפעמים שבכלל לא הובנתי או שאני לא מסוגלת להגיד את מה שאני באמת רוצה להגיד – כי זה אישי מידי. הבלוג התחיל להכביד עליי, ואני – רצינות ואחריות יש לי מספיק בחיים עצמם. באכסניה הזו אני רוצה לתת דרור לא רק למחשבותיי על החיים, אלא גם לדברים אחרים – שיטחיים? – שמעסיקים אותי. בגדים, למשל. ספרים, קולנוע, פרסומות, תכשיטים, קניות, אתרים מגניבים, סרטים מצחיקים, עיצוב, צילומים, ציטוטים מצחיקים ששמעתי וכאלה שהמצאתי בעצמי, ועוד ועוד כל מיני כאלה. הטוויטר נותן לי לכך מענה מסוים, אבל מבחינתי לא מספק, כי הפלטפורמה שלו מוגבלת מעט.
את חיבתי לבישול אני חולקת בבלוג הבישול שלי – פשוט מבשלת. את חיבתי לכל הדברים האחרים בחיים – אני רוצה לחלוק כאן. זה לא אומר שלא אכתוב גם פוסטים אישיים או רציניים. אני מניחה שזה יקרה, אבל יהיו פה גם פוסטים אחרים – על שרשראות מהממות שמצאתי ב-Etsy, למשל.
אלו הן התוכניות שלי לבלוג מעכשיו והלאה. אתם מוזמנים להצטרף אליי למסע המחודש שלי.
לציבור הקוראים
פיילוט לשירות חדש בבלוג:
אם אתם מעוניינים לקבל הודעה באימייל כאשר הבלוג מתעדכן – הכניסו את כתובת האימייל שלכם בתיבה המתאימה מצד ימין, ולחצו על "שלח".
אל תדאגו. אין לי שום כוונה לעשות שום שימוש אחר בכתובת האימייל שלכם. אפילו לא בשביל לשלוח לכם תמונות חמודות של החתולים שלי. למרות שלדעתי, אין כמו תמונות חמודות של דקסטר וז'אן לוק בשביל לעשות את היום שמח.
לא אודטה
הרגשתי שבלוג היצירה שלי, "עשר אצבעות", לא מייצג מספיק את מה שאני באמת רוצה לכתוב עליו. הפכתי אותו לבלוג "לא אודטה", שמוקדש גם ליצירה וגם לכל מיני טיפים, פטנטים, עיצוב ושאר קשקושים.
אתם מוזמנים – מקווה שתהנו 🙂
הצביעו עבורי בתחרות הצילום הדיגיטאלי של מיקרוסופט!
שלום לכולם!
כחלק מהאירוע Digital City של מיקרוסופט, נערכת תחרות צילום דיגיטלי, המוקדשת לצילומים של גאדג'טס במצבים לא שגרתיים.
כמובן שהגשתי המון תמונות (סה"כ 17) של החתולים יחד עם הלפטופ והמחשב שלנו, וגם כמה תמונות שכבר פרסמתי בפוטוגרפיה. חלק מהתמונות הן מהזמן שדקסטר היה חתול פיצי, ורק בשביל זה שווה להיכנס לאתר התחרות ולהסתכל.
אני ממש ממש ממש אשמח אם מי שקורא את הבלוג יצביע בשבילי.
ההצבעה היא דרך הכתובת הבאה:
http://www.pc.co.il/digitalcity/ContestProjectsList.aspx?ContestID=4&SortBy=Name. התמונות שהגשתי רשומות תחת "רחלי זוסימן". בלחיצה על שמן תוכלו לראותן וגם לתת להן ציון (כמובן שרצוי שזהו יהיה הציון המירבי).
תודה מראש!!!
הכתבה!
סוף סוף סיימתי את המלאכה הסיזיפית של סריקת הכתבה ואיחוד התמונות (העמוד של העיתון גדול יותר מהסורק שלי). העיתון כבר קצת בלוי, האיכות לא בשמיים, הקבצים ענקיים (עשיתי אופטימיזציה כמה שהיה אפשר), לתמונות לוקח המון זמן לעלות, אבל הכוונה טובה.
עמוד ראשון
עמוד שני
עמוד שלישי
עמוד רביעי
עמוד חמישי
אם האקספלורר שלכם מתאים אוטומטית את התמונות לגודל המסך, כדאי להצביע על התמונה וללחוץ על כפתור ההגדלה שיופיע מצד ימין למטה.
קוראי "על השרון" – ברוכים הבאים
ברוכים הבאים לחלק האישי יותר של האתר שלי – ביטים של קסם. שימו לב שבעמוד הנוכחי אין את כל הקטעים. אתם יכולים ( ואפילו מומלץ, כמובן) לדפדף בקטעים ישנים יותר באמצעות הארכיון. אשמח גם אם תשאירו לי תגובות 🙂
אז באמת הגשמתי חלום – עשו עליי כתבה בעיתון. זו היתה חוויה מדהימה.
למעשה, כל העניין התחיל כבר מזמן. לפני שבועיים ראיינה אותי ג'ני אלעזרי, הכתבת של "על השרון". כמה ימים אח"כ צילמה אותי חגית הצלמת, ב-session שלקח כשעה וחצי, ובמהלכו ניסינו אני ודודי לשכנע את דקסטר להצטלם איתי גם (בסוף איכשהו זה הצליח). אחרי שבוע שבו הייתי במתח עצום, וניסיתי לשחזר שוב ושוב מה אמרתי (לא זכרתי כלום), ותהיתי איך יצאתי בתמונות, הודיעו לי שהכתבה נדחית לשבוע הבא (כלומר – להיום). הייתי בטוחה שאתפוצץ מרוב מתח, אבל למרבה האירוניה, זה דווקא ממש הרגיע אותי.
השבוע האחרון חלף ממש מהר, והייתי עסוקה בהמון דברים אחרים, עד שאתמול פתאום קלטתי שהגיע יום חמישי, כלומר שמחר (היום) הכתבה מתפרסמת.
בלילה חלמתי שהעיתון מלא בתמונות זוועתיות שלי בעירום חלקי, ובווידויים חושפניים שלי על חיי המין שלי כשפנפנה של פלייבוי. איתרע מזלי (ואולי שפר) והייתי צריכה לקפוץ היום בבוקר לעבודה כדי לטפל בכמה בעיות שהתעוררו, כך שלא חשבתי יותר מידי על הכתבה. כשחזרתי, בעלי כבר רכש עותק מהעיתון.
אז הכתבה מקסימה ומפרגנת, והתמונות שלי מקסימות גם כן. על כך אני מרגישה חובה להודות לכן מעומק הלב, ג'ני וחגית.
למען האמת, אני בכלל צד שולי בכל העסק. מה שבאמת חשוב, זה שדקסטר הוא עכשיו חתול ממש ממש מפורסם. ז'אן לוק הרוס מקנאה.
(נ.ב. לאלו שאינם קוראים ידיעות אחרונות, או שאינם גרים באזור, אני מבטיחה לסרוק את הכתבה במהירות ולשים באתר)
תודה YNET!
ברגע זה הסתבר לי שהאתר שלי נמצא ברשימת הפייבוריטים הגדולים של 2004, של "עלו ברשת" ב-YNET. איזה כיף!
לכל הגולשים שהגיעו לכאן דרך YNET, וגם לאלו שלא, אני מאחלת שנה מעולה, ומקווה שתהנו מהגלישה באתר 🙂
שלום לקוראי מעריב ו"כיכר אתרים"
תודה, שרית, על שכתבת על אתרי בעיתון מעריב של אתמול, ובאתרך.
למבקרים החדשים – אתם מוזמנים להסתכל סביב, ולהשאיר תגובות. מקווה שתהנו 🙂