עפיפונים

כך לומדת רחלי למבחן

נתון: המבחן ביום חמישי.
שיטה:
1. קובעת אירועים ופעילויות רבות לימים שלפני המבחן.
2. מבטיחה לעצמה ולכולם כי ביום ראשון תתחיל ללמוד בשקדנות.
3. ביום שבת נזכרת שלמחרת יגיע היום שבו היא אמורה להתחיל ללמוד. מסלקת את המחשבה ממוחה.
4. ביום ראשון נזכרת שיש מבחן. מחליטה ללכת במקום זה לסרט, כי יש עוד המון זמן.
5. ביום שני נזכרת שיש מבחן ושהיא צריכה ללמוד. קצת נלחצת. מחליטה להתחיל ללמוד אחרי שנגמר "כוכב נולד 3". בסוף התוכנית מגיעה למסקנה שהיא נורא עייפה. הולכת לישון.
6. ביום שלישי לוקחת את החומר לעבודה וקוראת בארוחת הצהריים. בערב עושה קניות. מגיעה הביתה מתה מעייפות והולכת לישון.
7. ביום רביעי קוראת את החומר למבחן בארוחת הצהריים, באוטובוס, ובסלון. כמעט נרדמת תוך כדי. הולכת לישון ב-2 הלילה עם עצבים מעורערים, וחולמת חלומות זוועה.
8. ביום חמישי – המבחן. מה, כבר עבר? מקווה שהצלחתי.

אוי, הזיקנה

לפעמים אני מרגישה כמו זקנה בורגנית. ואולי אני סתם בעצם כבר מבוגרת ודי.
קשה לי להתחבר ולהבין את כל "הצעירים האלה" (שקטנים ממני ב-4 שנים בסך הכל), שמתחבטים ומתלבטים מה ללמוד, איך ואיפה מוצאים בת/בן זוג, ומה הם יעשו עם עצמם. כל זה נראה לי כל כך רחוק ממני, כל כך… ילדותי.
אני יודעת שמי ששונה פה זו אני. אני זו שסיימה תואר ראשון בגיל 21. אני זו שהכירה את ה"אחר" שלה בגיל 20, ומיסדה איתו את הקשר בגיל 24. אני זאת שקצת "לא נורמלית" פה. אותי מעניינים עכשיו דברים אחרים – שילוב בין זוגיות למשפחה לקריירה, לאיזו משרה בכירה אני רוצה להגיע ב-5 שנים הבאות, ואילו שיפוצים הייתי רוצה שנערוך בדירה שלנו.
לפעמים אני תוהה האם לא הקדמתי את המאוחר. האם אולי היה עדיף לחכות כמה שנים. האמת היא שאין לי בכלל חרטות. אם היתה לי את האופציה לחזור לאחור, הייתי עושה הכל אותו דבר. אני פשוט יודעת מה אני רוצה מעצמי ומחיי.
אחד מחבריי טוען שאני קצת חולת שליטה. כנראה ששנינו צודקים.

מה שנשים רוצות באמת?

קניון גבעתיים נפתח, והדרכים מלאות בשלטי פרסומת. הססמא של הקניון החדש היא "מה שנשים רוצות באמת". אם זו הססמא, לא ברור לי למה הם החליטו להשתמש בפרסומות בתמונות של דוגמניות צעירות, זעופות ודיכאוניות.
נראה כאילו מה שה"נשים" הללו רוצות באמת, זה קצת אוכל.