יש דברים שהגיע הזמן להגיד אותם.
לפני 4 וחצי שנים נפלתי לבור שחור ששמו "דיכאון אחרי לידה".
אף אחד לא שם לב. גם לא אני. מבחוץ הכל נראה בסדר – גידלתי ילד לתפארת, מצאתי עבודה חדשה והצלחתי בה יפה, עשיתי דיאטה והפכתי לחתיכה. הכל כביכול בסדר.
אבל בתוכי היה חור שחור שהלך והתרחב כל הזמן, ובלע את כולי.
אמרו לי שהשנה הראשונה היא קשה, והיא היתה קשה מנשוא. מאוד מאוד מאוד קשה. רק אחרי שנה, כשראיתי שנשים אחרות שילדו מתנהגות שונה לחלוטין ממני, הבנתי שמשהו לא בסדר. שזה לא אמור להיות עד כדי כך קשה. שאני לא אמורה להילחם כל כך.
מילאתי שאלון בטיפת חלב והסתבר שצדקתי. דיכאון אחרי לידה. הופניתי לשיחות. לאחר כמה פגישות נאמר לי שאני כבר בסדר גמור – אישה חכמה, יפה, מצליחה. האמנתי לזה. חשבתי שיצאתי מהבור השחור. למעשה, כנראה שרק ראיתי את האור מלמעלה.
אחרי כמה שנים נכנסתי להריון שוב. אחרי הלידה היה נדמה לי שהכל בסדר – ההנקה הלכה יותר בקלות, יאיר היה תינוק מאוד נוח (אפילו יותר מאייל), גם לפי השאלון של טיפת חלב הכל היה בסדר.
עם הזמן התחלתי להבין שהכל אשלייה. אמנם אני מתפקדת, עובדת, כותבת, מגדלת שני ילדים, אבל הכל עמוק מתוך הבור השחור שבתוכי.
עברה שנה והחלטתי שהמצב הזה חייב להשתנות. מגיע לי לחיות חיים שמחים ומאושרים, להינות מהטוב שיש לי בחיי, ומהטוב שיש לעולם להציע. ליהנות מדברים, גם מהקטנים ביותר. להפסיק לסבול כל כך. להפסיק לעבוד על תא דלק ריק מאנרגיות.
שיחות שניהלתי עם כמה נשים שעברו דברים דומים, עודדו אותי להפסיק לפחד ולהתחיל לפעול למען איכות חיי.
לפני חודש פניתי לטיפול תרופתי – גלולת הפלא האמריקאית. הרופא היה בשוק ממה שסיפרתי לו. "נוח בשבע שגיאות" הוא קרא לזה. "ארבע וחצי שנים את סובלת!", אמר. "ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא ידע להפנות אותך לטיפול הנכון?"
החלטתי לא להסתכל אחורה. הטיפול עובד. אני מרגישה הרבה יותר טוב. כאילו מישהו הוריד מעליי שק שחור ואני יכולה שוב להריח את הפרחים, להרגיש את הרוח על פניי וליהנות מהצבעים של העולם. העולם כבר לא שחור.
אני מתחילה את שנת תשע"א באופטימיות ובתקווה גדולה. הפעם אני יודעת בודאות – הולך להיות הרבה יותר טוב.
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו.