עפיפונים

סיפור ההריון והלידה של בני הרביעי – ינאי

לא, אין פה טעות. לפני שנה וכמה חודשים פרסמתי כאן את סיפור ההריון והלידה של איתמר, בני השלישי, ומאז הספקתי להיות שוב בהריון ואף ללדת את בני הרביעי. מכיוון שבין איתמר לבין אייל ויאיר יש הפרש די גדול (9 שנים בינו לבין אייל הבכור), ומכיוון שתמיד רצינו משפחה גדולה, ומכיוון שאני לא הולכת ונהיית צעירה יותר (אוטוטו חוגגת 38)… החלטנו, אחרי שאיתמר נולד, ש"נזרום", בלי לתכנן, והילד הרביעי יגיע כשיגיע. עם איתמר לקח לי שנה עד שהצלחתי להיכנס להריון (כולל הריון אחד שלא נקלט בדרך), אז היינו די בטוחים שגם הפעם זה ייקח זמן.
בחצי השנה הראשונה לחייו של איתמר התמודדנו עם מצב רפואי בשם FTT – איתמר לא עלה במשקל כמעט בכלל ורק ירד בעקומות עד שהגיע לאחוזונים שליליים. הוא עבר את כל הבדיקות האפשריות – דם, שתן, אולטרסאונד לחלקי גוף שונים, אקו לב ועוד, אשפוז של כמה ימים במח' ילדים ב"מאיר", ביקורים כמעט יומיים בטיפת חלב, ביקורים שבועיים במח' אשפוז יום ילדים ב"מאיר" ועוד. רק אחרי שהתחיל לקבל ריכוז גבוה של פורמולה עם תוספות, בתדירות קבועה כולל בלילה, הוא הצליח לעלות במשקל (לאחוזון 3) ויכולנו לשים את הסיפור מאחורינו. כמובן שבמקביל אני מגדלת עוד שני ילדים על שלל פעילויותיהם וגם עובדת כפרילאנסרית… החיים הציפו אותי ולא עקבתי אחרי זמני הווסת שלי או חשבתי על הנושא של עוד ילד. כשאיתמר היה בערך בן 8 וחצי חודשים, אמצע אוקטובר 2015, ניסיתי להיזכר מתי קיבלתי מחזור בפעם האחרונה, והיה נדמה לי שזה היה מתישהו באמצע ספטמבר, וכבר הייתי בעצם אמורה לקבל שוב. מפה לשם עשיתי בדיקת הריון ביתית – שיצאה חיובית! הייתי מאוד מופתעת. לא היה לי מושג מהו תאריך הווסת האחרון, ולא ידעתי למתי לקבוע תור לרופא הנשים. בסוף קבעתי תור לעוד שבועיים לרופא שלי, שהיה קצת מופתע לראות שוב אותי ואת בעלי, וקבע את תאריך הווסת האחרונה לפי האולטרסאונד. תאריך לידה משוער – 29 ביוני 2016.
בניגוד להריון עם איתמר, הפעם החלטתי להיות קצת יותר מסודרת, וקבעתי את כל הבדיקות הרציניות מראש – שקיפות, סקירות, מי שפיר וכו'. במהלך הזמן הזה הספקתי לרדת במשקל, כך שאמנם הייתי עדיין בעודף משקל אבל יחסית סביר, והפעם נחסכו ממני כל ההערות המגעילות שספגתי בהריון של איתמר.
אחרי 3 בנים, היינו סקרנים מאוד לגלות את מין היילוד. רק הניח הרופא את המתמר של האולטרסאונד על בטני בתחילת בדיקת השקיפות העורפית, ומיד הכריז – במקרה הזה אין שום ספק, יש לכם עוד בן. הייתי מאוד משועשעת, וגיליתי שאין בי איזו תשוקה מיוחדת דווקא לבת. מה שיוצא אני מרוצה.
בכל ההריונות הקודמים סיפרנו למשפחה בשלב מאוד מוקדם, אבל הפעם חיכינו עד לאחר סקירת המערכות הראשונה, אולי בגלל שההריון בא קצת בהפתעה ורציתי להיות בטוחה שהכול בסדר. לקחנו את הילדים למסעדה, סיפרנו להם והם ממש ממש שמחו (יאיר הרים ידיים לתקרה וצעק – "יש!!").

להיות בהריון כשאת מגדלת בבית תינוק זה קשה. plain and simple. ובמיוחד כשמדובר באיתמר, ילד מהמם, ערני מאוד, שובב, עקשן, שדורש המון המון תשומת לב. הרזון שלו לא הפריע לו להתפתח במהירות מבחינה מוטורית, אך עדיין נאלצנו לקום פעמיים בלילה כדי לתת לו לאכול. אם בהריון של איתמר יכולתי לישון עד מאוחר, להתפנק בטיפולי שיאצו, לשבת בבתי קפה ולעשות ספורט, בהריון של ינאי לא יכולתי לעשות את כל הדברים האלו, והייתי לכל אורכו במצב של סמרטוט. הייתי עייפה מאוד, מדוכדכת, מתרוצצת כל היום וכמעט כל יום בשבוע בין חוגים וטיפולים שונים של הילדים הגדולים עם תינוק זוחל – ומגיל שנה וחודש כבר הולך – שצריך להשגיח עליו. פעמיים בשבוע אימא שלי השגיחה על איתמר לכמה שעות כדי שאוכל לתזז יותר בקלות ממקום למקום, אבל מנוחה כמעט ולא הייתה לי. בנוסף לכך, חורף 2016 היה אחד החורפים היותר קשים שחוויתי – קור מטורף, המון גשמים, הפסקות חשמל שנמשכו זמן רב (זוכרים שרעננה הייתה מנותקת מחשמל במשך ימים שלמים?). בחורף אני בדרך כלל סובלת מדיכאון חורף קל, ובחורף ההוא, ביחד עם כל שאר הקשיים, הוא היכה בי בעוצמה גדולה יותר. רוב הסובבים אותי כנראה לא ממש עיכלו את עצם היותי שוב בהריון (או מה זה להיות בהריון כשאת מגדלת תינוק במקביל), כך שגם תמיכה רגשית למול הקשיים הרבים לא ממש קיבלתי. הרגשתי מאוד בודדה ועצובה כל הזמן.

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

הזמן חלף, פתאום הגיע הקיץ, ואני בחודש תשיעי וחם לי. את שלושת הבנים ילדתי לפחות שבוע אחרי הזמן (את איתמר בשבוע 41+3 לאחר זירוז!), כך שהייתי בטוחה ב-100% שכך יהיה גם הפעם. אמנם תאריך הלידה המשוער היה 29 ביוני, אך לאייל היו חזרות לקונצרט סוף שנה של התזמורת הצעירה (הוא לומד לנגן בחצוצרה) בתחילת יולי וגם מבחן סוף שנה בתכנית "בר אילן" (הוא לומד לבגרות במתמטיקה 5 יח"ל במסגרת התכנית), כך שקיוויתי ללדת אחרי זה, ואף הנחתי שזה מה שיקרה. ביני לבין עצמי אפילו קיוויתי ללדת עם זירוז, כמו עם איתמר, שיאפשר לי לקבוע את תאריך הלידה פחות או יותר ולדאוג לסידור לילדים מבעוד מועד…
ה-29 ביוני הוא יום רביעי. ביום שישי שלפניו (24 ביוני) התחלתי להרגיש כאבי בטן חזקים, אבל הם לא הרגישו לי כמו צירים, אלא יותר כאילו אכלתי משהו לא טוב. באותו יום עוד הלכתי לטקס סוף שנה בבית הספר של יאיר, ואחר כך הלכנו עם אייל ויאיר להופעה של גידי גוב. בילוי אחרון לפני הלידה… בשבת הכאבים כבר נפסקו.
בתחילת השבוע חמותי אושפזה בבית חולים בחיפה ובעלי נסע להיות איתה. הוא היה אמור לנסוע לשם גם ביום שלישי ה-28 ביוני, אבל בבוקר התחלתי פתאום להרגיש פולסים באזור הבטן והגב – צירים! תזמנתי כ-10-15 דקות בין ציר לציר, ממש לא מצב של נסיעה לבית חולים, אבל ביקשתי ממנו שיישאר בבית ליתר ביטחון. מניסיון העבר ידעתי כי הצירים גם יכולים להיפסק, ולמען האמת – ממש קיוויתי שזה מה שיקרה. לא התכוננתי ללידה במועד, הייתי בטוחה שאלד אחרי הזמן ואפילו תיק לחדר לידה לא הכנתי. הצירים לא היו מאוד כואבים, התדירות ביניהם נשארה 10-15 דקות, והיו גם שעות במהלך היום שלא הרגשתי אותם. העברתי את רוב היום במנוחה בבית, לא הייתי מסוגלת לאכול כלום וביקרתי הרבה בשירותים, אבל לא היתה התקדמות כלשהי. דיברתי עם ההורים שלי וסיפרתי להם מה קורה, אבל כולנו הסכמנו שלא נראה שזה מתפתח למשהו והרי כבר קרה בעבר שהיו צירים ובסוף ילדתי רק שבוע אחרי…
מאוחר בערב הזמנתי לי אוכל ואכלתי לראשונה באותו יום, ובסביבות 23:00 בלילה רציתי כבר ללכת לישון, אז אמרתי לבעלי שכדאי ליתר ביטחון שנסדר תיק לחדר לידה. למחרת – רביעי ה-29 ביוני – היה תחילתו של שבוע 40 ובכל מקרה הייתי אמורה ללכת לביקורת של מוניטור במח' יולדות ב"מאיר", אז שלפחות יהיה תיק מוכן אם במקרה גם אצטרך להישאר שם… little did I knew…
הלכתי לישון בסביבות אחת בלילה, אבל הכאבים התחילו להתגבר. הצירים עדיין היו בתדירות של 15 דקות, אבל ממש ממש כואבים! כל 15 דק' מצאתי את עצמי גונחת, עושה קולות ונשימות, סיבובי אגן, נתלית על המשקוף ועוד ועוד – וכואב לי! עשיתי כל כך הרבה רעש שהערתי את הילדים… השעה שתיים בלילה וממש כואב לי. בעלי מנסה להרגיע אותי ואומר שבבוקר נשים את הילדים בבית הספר כמה שיותר מוקדם וניסע מיד ל"מאיר", ואני מייללת למחשבה שאצטרך לסבול את הכאבים האלו עד הבוקר. החלטתי להיכנס למקלחת ולכוון זרם של מים חמים לגב בתקווה שזה יעזור להפחית את הכאבים. הצירים, כאמור, עדיין כל 15 דקות.
אני מכוונת את זרם המים לגב, עושה תנוחות שאני מכירה מהפילאטיס (שבאמת עוזרות!) וסיבובי אגן, צועקת לבעלי שידליק את הדוד כי המים החמים תכף נגמרים, מעבירה אצבע על החרסינה שקצת מלוכלכת וחושבת שאיזה מזל שמחר מגיע המנקה לנקות את הבית, ופ-ת-א-ו-ם עובר בי ציר חזק שמוציא ממני שאגה עצומה. רגע רגע רגע…. הכאב הזה מוכר לי מאיפשהו…. זה לא ציר רגיל!! זה מרגיש כמו ציר לחץ!!!
ציר לחץ???!!! מה פתאום ציר לחץ???!!! והנה זה שוב קורה ואני מרגישה דחף עצום בין הרגליים וצועקת לבעלי שיבוא מיד כי משהו לא בסדר!!!
אני נשענת קדימה בתנוחת ר', מחזיקה בקיר, הברכיים כפופות, המים עדיין זורמים עליי, ומבינה שאני יולדת.
בעלי מושיט יד ומרגיש שהראש מתחיל לבצבץ.
אני אומרת לו שיתקשר לאמבולנס.
הוא ניגש להביא את הפלאפון שלו.
עובר בי ציר לחץ נוסף, אני צועקת ו-
יוצא ממני תינוק.
בעלי מרים אותו ומגיש לי. הוא מכוסה במעין קרום לבן שאני מנקה. אני מחזיקה אותו צמוד לגוף שלי. הוא עדיין מחובר אליי בחבל הטבור.
בעלי מתקשר למד"א ואומר להם בטון רגוע – "היי, אני מדבר מהוד השרון, אשתי ילדה כרגע במקלחת…"

מד"א ביקשו שנבדוק מה הצבע שלו (שהיה ורוד ותקין) והיו איתנו על הקו עד שלאחר 20 דקות הגיעו הפרמדיקים, צמד אנשים מבוגרים וחביבים, שכנראה כבר ראו הכל וממש לא התרגשו. הם פרשו מגבות על המיטה שלנו והובילו אותי מהמקלחת לשם. הושיבו אותי, חתכו את חבל הטבור, עטפו את ינאי במגבות ואמרו לי – יאללה, נוסעים ל"מאיר", שם יוציאו לך את השליה. הלכתי להתקלח ולהתלבש (מזל שהכנתי תיק ומשהו ללבוש כמה שעות לפני הלידה!), ובעלי בינתיים התקשר לאמא שלי (שהגיעה והיתה בהיסטריה מוחלטת מכל מה שקרה, עד ששקלנו להשאיר את אחד הפרמדיקים איתה…) וגם הראה לשני הגדולים את האח החדש שלהם (הם התעוררו מהצעקות שלי אבל לא הסכמתי שיראו את מה שקרה בפועל). האמבטיה וחדר השינה נראו קצת כמו זירת רצח עם כל הדם והנוזלים, ותהיתי מה יחשוב המנקה כשיגיע בבוקר…
וכך, שכובה על אלונקה, מחזיקה תינוק שזה עתה נולד עטוף במגבות, ובמצב רוח מרומם, היטלטלתי לי ביחד עם בעלי באמבולנס בדרך ל"מאיר", נסיעה לא נעימה במיוחד, כשמולי באמבולנס מדף עם שלט "שקיות לחלקי גופות"…  .
הובלתי לחדרי הלידה, שם הוציאו את השליה, תפרו אותי, טיפלו בינאי והיו בעיקר בהלם טוטאלי. כל זה כאב לי הרבה יתר מהלידה עצמה, דרך אגב. מכיוון שלא היה להם מושג מה קרה לינאי במהלך הלידה, והאם הוא נחבל בצורה כלשהי כשפשוט השתלשל לו החוצה, הוא נלקח לתינוקיה, הוכנס לאינקובטור וחובר לניטור של טמפרטורה ונשימה. הוחלט לבצע לו אולטרסאונד מוח ליתר ביטחון, ועד אז הוא נשאר בתינוקיה כשאני או בעלי לידו, ולמעשה יכולתי לקחת אותו לחדר רק באותו יום אחרי הצהריים. כל כך רציתי להיות במחלקה החדשה של "ללא הפרדה", הרי היתה לי לידה הכי טבעית שיש!, אבל מכיוון שכבר הופרדנו, לא אישרו לי, ונאלצתי להסתפק בחדר של ביות מלא.
ינאי התגלה כתינוק שקט ומהמם, שתפס מהר את ההנקה. המחלקה, כצפוי, היתה הרבה פחות שקטה. בכל החלפת משמרת הגיעה אחות חדשה שהיתה חייבת לשמוע את סיפור הלידה שלי במו אוזניה. כשסוף סוף הצלחתי להירדם, העירו אותי להניק או למדוד דופק או סתם ככה לשוחח, או שפלאפון צלצל או שאמרו משהו בכריזה. למחרת ביקשתי להשתחרר הביתה מוקדם יותר ולא להעביר עוד לילה במחלקה. הייתי שם רוב הזמן לבדי, ורציתי הביתה לילדים ולמיטה שלי. לשמחתי אחר הצהריים שיחררו אותי, למרות שהם לא כל כך רצו.

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי הוא תינוק מדהים. מאוד שקט ורגוע, חייכן ומקסים. ארבעה ילדים זה לא פשוט, אבל אחרי שחזרתי איתו הביתה והיינו כולנו יחד, הרגשתי ממש תחושה של שלמות ורוגע.

אז למה השם ינאי?
אחרי אייל, יאיר ואיתמר, רציתי להמשיך בקו השמות הגבריים (לא יוניסקסיים) העבריים החזקים, שמכילים כולם א' ו-י'. אלכסנדר ינאי היה אחד ממלכי יהודה, והשם מצא חן בעיניי, במיוחד ש"אלכסנדר" הוא אחד השמות האהובים עליי. הוא לחלוטין מלך, הפיצי הזה.

ינאי בן שלושה חודשים

ינאי בן שלושה חודשים