לא בכל מחיר
טלי חרותי סובר כתבה באפריל ב-The Marker על תופעה נשית חדשה – נשים מוצלחות ומשכילות בנות 30 פלוס עוזבות את שוק העבודה וחוזרות הביתה, להיות אימא במשרה מלאה. בכך, מזהירה פרופ' דליה מור המרואיינת בכתבה, הן גורמות נזק לא רק לעצמן ולקריירה העתידית שלהן, אלא גם מדירות את רגלי בעליהן מהמשימות הביתיות ואינן נותנות לו לקחת חלק בהן!
קראתי את הכתבה ולא ידעתי אם לנחור בבוז, לגחך, או לנפץ את המסך מרוב כעס. מדוע זה מפתיע שנשים בנות 30 פלוס בוחרות לעזוב את שוק העבודה ולעשות לעצמן ולביתן? מה בדיוק מחכה להן שם בשוק העבודה הזה? נשים בעלות שני תארים, שנות ניסיון רבות, משקיעניות, תקתקניות, שנאלצות לקום כל יום בחמש וחצי או שש בבוקר, על מנת שהנסיעה לתל אביב תיקח רק חצי שעה ולא שעה וחצי, על מנת שיוכלו לצאת בשלוש וחצי או ארבע כי גם הנסיעה חזרה הביתה היא פשוט פקק אחד גדול, שנמדדות לפי מספר השעות שהן פיזית במשרד ולא לפי התפוקה שלהן (רמז – מס' השעות אף פעם לא מספיק), שנותנות את נשמתן, אך גברים יקודמו על פניהם או יקבלו את הפרויקטים ה"שווים" יותר, כי הם תמיד יוכלו להיות "שם" פיזית (למרות הקדמה, בשוק העבודה עדיין לא מאמינים בעבודה מרחוק), שפעם או פעמיים בשבוע עושות "יום ארוך" של 12 או 14 שעות (במקום 9) כדי להשלים שעות.
וכל זה בלי אתגרי העבודה עצמה, האחריות, הדרישות מהבוסים, ההתמודדות עם כפיפים וקולגות.
אכן, ממש גן עדן שלא ברור כיצד אותן נשים בוחרות לוותר עליו!!
ואז, יום אחד, הן פשוט לא יכולות יותר. רוצות את השקט שלהן, את החיים הפשוטים. לקום בבוקר ולשתות קפה בנחת בבית, ולא תחת ניאוני המשרד. לנשום. להפסיק את הלחץ והמירוץ הבלתי פוסק הזה. ל ח י ו ת.
אבל גם אז הן לא בסדר. הן לא מאפשרות לבעל לקחת חלק בעינייני הבית. וכשכן ירצו לחזור לעבוד, כבר אף אחד לא ירצה אותן.
הן לא בסדר, הבנתם? לא החברה הישראלית שמעודדת ילודה אבל לא חיים שפויים, שדורשת 9 שעות עבודה (כאשר מחקרים הוכיחו שיום עבודה של מעל 8 שעות פוגע בבריאות), שבה נסיעה של שעה וחצי מאזור השרון או השפלה לתל אביב בבוקר ואחה"צ היא שגרה, שכובלת את הגברים למשרד במקום לשלוח אותם בשעה שפויה הביתה, שבה שעות חשובות יותר מתפוקה, שבה יש אפלייה על פי גיל ומין. אנחנו אשמות, על כך שהגוף והנפש קורסים, על כך שאנחנו לא מסוגלות יותר לסבול בשביל שההון והשלטון יתעשרו על גבנו. על כך שאנחנו רוצות חיים שפויים.
אם יש משהו שמעצבן אותי כל כך, אלו אותן נשים כביכול-פמיניסטיות, שבמסגרת תוארן האקדמאי או תפקידן הציבורי מרשות לעצמן להטיף לנשים אחרות עד כמה הן לא בסדר. מדוע את לא מטיפה לשיפור תנאי ההעסקה בחברה הישראלית? קידום שיטות עבודה אלטרנטיביות שאינן דורשות נוכחות במשרד? צמצום שעות העבודה הארוכות? שיפור נושא התחבורה? צמצום כמות החופשות של מוסדות החינוך? יצירת מקומות עבודה בכל אזורי הארץ ובכל התעשיות?
חלילה, הרי להטיף לקבוצה של נשים אינטליגנטיות ומשכילות בדיוק כמוך, שבחרו אחרת, כי הן לא מסוגלות ולא רוצות לשלם את המחיר הכבד, זה כל כך הרבה הרבה יותר פשוט.
כל כך צודקת. ציינת פה דברים שאפילו לא חשבתי עליהם, ותוך כדי קריאה הבנתי עד כמה הם חשובים.
תודה רחלי, ביטאת פה לדעתי תחושות של נשים רבות. מזדהה מאוד.
זה לבמאי נכון. אף פעם לא הבנתי מה הכבוד הגדול לעבוד כל החיים ולבזבז אותם על עבודות שלא מעניקות לרוב הגשמה עצמית. כדי לקרוא לזה שיש לאישה קריירה. זה הדבר הכי קפיטליסטי ומיותר לקרוא לעבודה הגשמה עצמית או לתת תחושה כאילו מישהו אמור להנות מזה.
אנחנו חיים בתקופת ביניים, אחרי שבקרנו בשתי נקודות הקיצון, כל אחת צריכה למצוא את הכיוון שלה, ואת האיזון שלה. (ככה שאני לא בעד להטיף נגד המטיפות, כולנו מחפשות).
מאוד אהבתי את ההצעות ש"זרקת" בסוף הפוסט! הן יותר מגוונות עמוקות ויעילות מכל מה ששמעתי עד היום! תודה!
אני די בספק, אגב, אם מספר שעות העבודה של בן הזוג משתנה בהכרח בעקבות החלטה כזו של נשים. בארץ עובדים כל כך הרבה שעות, בכל תעשיה, ובמעמד הבינוני רוב המשכורות אינן לפי שעה כך שאני לא חושבת שזה גורם משפיע (אם כבר, אולי הפוך…אם הייתי כל היום בבית עם הקטנים, הייתי עושה לבן זוגי את המוות שיגיע הביתה מוקדם יותר 🙂
עדיין לא קראתי את הכתבה בדה מרקר, אך מה שעלה פה הזכיר לי את האמא של התינוק המתוק בו טיפלתי אי שם בשנת 1992-3 בסיאטל,
היה לה תפקיד נחשק ביותר בדירקטוריון של מיקרוסופט, וכשעזבתי את ארה"ב, היא החליטה לעזוב את העבודה ולהתמסר לגידול בנה, סידרה לה משרד בבית והפכה לפרילנסרית.
אתן יודעות מה? הערצתי אותה על כך.
כל כך צודקת!!!!!!פ
הכתבה מעוררת זעם אף יותר כאשר אני קוראת את זה מנקודת מבט של אמא שעזבה מקום עבודה כפוי טובה לאחר שילדה, מגדלת כבר שנתיים את בתי בבית ונאלצת (!!!!!!) לצאת שוב לשוק העבודה, כדי לממן את הגן הפרטי אליו אני צריכה לשלוח אותה בספטמבר הקרוב, אך לא מצליחה למצוא עבודה או בגלל שאני "אובר קוואליפייד" ומחפשת ברוב חוצפתי משהו קצת פחות שאפתני, או בגלל שאני בת 35 עם ילדה בת שנתיים שבטח תרצה עוד שניה עוד ילד. וכן, זהו מעגל התיסכול עליו מוכיחים אותי בכתבה.
אז הלכתי לקרוא את הכתבה המקורית והיא ככ בעייתית שאני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל (לנסוע לחו"ל לשנה בלי הבעל ועם הילדים? נו באמת). אבל, וזה אבל גדול, את הרי בחרת אחרת. בחרת להשאר ולעבוד, גם אם זה במחיר של נסיעה רחוק (בזמן) מהבית, גם אם זה במחיר של לחץ ולהספיק את שתי המשרות. למה? אני מניחה שהסיבה העיקרית היא שאת אוהבת לעבוד – או את העבודה שלך, ושאת כן רוצה(צריכה) לפרנס. אני יכולה להוסיף עוד כמה סיבות משלי: כמו הצורך לצאת מהבית, ו"להביא כסף הביתה" כמו בן הזוג, להרגיש איזו חשיבות בעיני העולם, ולא רק בתור אמא. כן,כן, זה עדיין חשוב לי. אז יכול להיות שלי עדיין יותר קל, ונכון שאני יכולה להבין גם את הבחירה להשאר בבית, אבל אני עדיין יותר מתחברת לבחירה מהסוג השני.
אני חושבת שזו קריאה לא נכונה של הכתבה (וזה לא מפתיע אותי בהתחשב בכך בד"כ תרגום של מחקרים אחקדמיים לעיתונות די מוציא אותם מהקשרם…). הרעיון מאחורי הכתבה בעיני הוא לא לבקר אנשים או לשפוט אותם, זו קריאה פסיכולוגיסטית וזו לא המטרה במחקרים סוציולוגיים, אלא לתאר תופעה מסויימת. את הכיוון השיפוטי/פסיכולוגי את מכניסה בטור הזה. אני חושבת שמה שהחוקרת מנסה לומר הוא לתאר את התופעה של מעורבות גברים בעבודות בית וטיפול בילדים. היא מתארת מצב שבו נשים אחרי שמביאות ילדים "חוזרות הביתה"- זו לא שאלה של טוב או רע אם הן עושות את זה. היא רק מצביעה על כך שמבחינת גברים אין להם סיבה בשום שלב לקחת אחריות על הבית והילדים ולכן הם תמיד נשארים בעמדה של רק "לעזור". היא מנסה באופן כזה או אחר לומר שמבחינת ההישגים הפמניסטיים יש כאן יריה ברגל כיוון שנשים נלחמו קשה על שילוב הוגן בשוק העבודה בשכר, וההתנהגות הזו שלהן שקובעות שהן למעשה האחראיות היחידות לבית ולילדים יוצרת מצב שבו לעולם לא ישלבו אותם באופן מלא והוגן בשוק העבודה בשכר. שאר הפרשנויות, נכונות וכואבות מהחיים, אבל הן שלך. כמו גם הרוגז הכללי שאת משדרת פה פעמים רבות על "פמיניסטיות", או כאלה שנתפסות בעיניך ככאלה, וחבל.
היי מיכל,
הטענה שלי היא שהנשים המצליחניות שבוחרות באופציה הזו עושות זאת כי הגיעו לקצה גבול היכולת, לא כי "בא להן" או כי "נוח להן", אלא כי שוק העבודה הבלתי אפשרי בארץ מחץ אותן. כל אישה מצליחנית יודעת טוב מאוד מה המחיר שתשלם אם תשב בבית. זה ממש לא סוד, וזה גם ממש לא משאת נפשה של כל אישה מצליחנית באשר היא. השאלה שצריך לשאול לדעתי היא – מה מביא אותה לשם? למה היא בוחרת בכלל באופציה הזו? מה אפשר לעשות בשביל למנוע את זה? ואת זה אף אחד לא שואל.
ומסקרנות – על איזה רוגז כללי על פמיניסטיות את מדברת?! אני הרי פוסטר מהלך לתנועה הפמיניסטית, אישה שמשלבת אמהות, השכלה, קריירה ותחביבים גם יחד. נראה לי שאו שאת לא מכירה את הבלוג או שמזמן לא קראת כאן. גם כך רוב הפוסטים הם על הילדים.
שיתפנו גם אצלנו את הפוסט שלך: מוזמנת לראות http://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=281438521953341&id=188887621150598
מיכל, ייתכן שהמחקר המקורי היה לא שיפוטי, אבל הכתבה בהחלט כזו. אי אפשר שלא להבחין בטון המאשים בכתבה.
כמה ציטוטים לדוגמא:
* "המצליחנית שחוזרת הביתה פוגעת לא רק בבעלה וביכולתו להיות אבא פעיל, אלא גם בנשים אחרות…" – כן, היא ממש צריכה להתנצל על הבחירה שלה שפוגעת בנשים עובדות באשר הן
* "…חשוב שהם לא ייחסמו על ידי נשים שבוחרות מסלול על פי צורכיהן, אבל בוודאי שלא מקדמות את השוויון בחלוקת הנטל" – איזה אגואיסטיות, חושבות רק על צורכיהן האישיים במקום לקדם את השוויון
* "אנחנו בתהליך, שיתפוס תאוצה אם נשים יזכרו לא לחזור אחורה וליזום את המודל המסורתי"…
תודה נעה! אני מנויה אליכם 🙂
תודה דקלה על צירוף הציטוטים, הוצאת לי את המילים מהפה.
אילו הייתי יכולה לחזור הביתה ולא לעבוד ייתר מ10 שעות ביום אתמול זה היה קורה אנשים שכחו מה זה להיות בבית עם המשפחה לא להשתעבד לשעות העבודה הארוכות אני גננת צהרון והילדים נמצאים בגן עד 17.00היכן הזמן הלא יסולא מפז עם אמא ואבא ואל תקשקשו לי ששעה איכותית אחת מספיקה צריך לקצר ומהר את שעות העבודה לאפשר למשפחות יותר זמן פנאי ביחד ולא דיברתי על הפאן הבריאותי בידיק הייתי אצל הרופא והתלוננתי על תשישות וכאבים בגוף הוא הראה לי עוד 10!תלנות של נשים כמוני הרופא הסביר לי שזה מעומס עבודה וששעות העבודה הארוכות פוגעות בנו בריאותית מדוע יום לימדים בגן צריך להמשך עד שעות מאוחרות ? כי ההורים מחויבים לעבודה עד שעות מאוחרות והיום יש מסגרות גנים גם עד 19.00 בערב גם אם נשים חוזרות הביתה זאת עבודה לטפל בילדים שלנו לחוות איתם חוויות משותפות פשוט אף אחד לא משלם לנו על שעות העבודה שלנו בבית בשורה התחתונה או העליונה… עידן הקפיטליזם ועידוד הצריכה המטורף גורם לנו להשתעבד לעבודה ויהיו כאלה שיגידו שהכל עינין של בחירה אני ובעלי רוצים לבחור להיות יותר בבית עם הילדים שלנוהשאלה היא האםיהיה לנו בית לחזור אליו במידה ולא נעבוד….?