עפיפונים

דקסטר בן שנתיים

לפני שנתיים אימצנו את דקסטר, שהיה אז חתול ג'ינג'י קטן בן 3 חודשים, רזה וחולה. בשנתיים האחרונות הוא הפך לחתול גדול, יפיפה, מטופח ומחונך, והכי חשוב – בן משפחה. למרות שגדלתי בחצר מושב מלאה בחתולים, דקסטר היה הראשון שלימד אותי מה זה באמת לגדל חיית מחמד: על אחריות, על דאגה (caring) ועל אהבה. אני מקווה שנכונו לנו עוד שנים רבות במחיצתו.

יום הולדת לדקסטר

10 דקות ביום

אני ובעלי אנשים עסוקים. אנחנו חוזרים מאוחר מהעבודה (שש וחצי בערב ואילך) במצב צבירה די מותש. לפעמים אנחנו יוצאים בערב, לפעמים רואים סרטים בטלויזיה, לפעמים כל אחד עוסק בתחביביו, או אני בלימודיי, ולפעמים פשוט אין כוח לעשות כלום.
הנגזרת מכך הוא הבלגן השורר אצלנו בבית. כלים בכיור, קרטוני "פיצה מטר", עיתונים זרוקים, ערימות כביסה. למי יש כוח לסדר?!
ביום שבת אירחנו חברים. ניקינו יפה-יפה את הבית, סידרנו את רוב הבלגן, וראו זה פלא: השולחן בסלון נראה כל כך נחמד בלובנו הטבעי (במקום מנוקד בעיתונים), הכיור נראה כל כך נקי וגדול בלי ערימות הכלים (מסתבר שהוא בצבע בז'), והבית נראה כל כך שליו, שקט ומרווח. המראה הזה פשוט גרם לי לקחת נשימה עמוקה וטהורה ולחייך.
אז החלטנו. בכל יום כל אחד מאיתנו מקדיש 10 דקות לסידור הבית. זה יכול להיות הפעלת מכונת הכביסה, העברה למייבש וקיפול הכביסה היבשה. זה יכול להיות פינוי הכלים והעברה למדיח. זה יכול להיות סידור העיתונים במקומם. זה יכול להיות סתם ניקוי אבק. זה יכול להיות בישול אוכל לשאר השבוע. העיקר הוא שאנחנו מקדישים 10 דקות מזמננו כדי לעשות את חיינו נעימים יותר. אך ורק בשבילנו.
התנסנו בכך ביומיים האחרונים. ציפיתי שזה יהיה מעיק, אבל בינתיים ההרגשה טובה מאוד. מתי כבר יוצא לנו לעשות משהו אך ורק בשביל עצמנו? זו ההזדמנות.

10

my tlv

my tlv הוא האתר של פאולינה ורפאל, שמציגים (כמעט) כל יום קריקטורה מצחיקה-מרירה על הנעשה כאן בארץ, וספציפית בתל אביב. מומלץ מאוד.

להתאפר

מעולם לא הייתי מהמתאפרות. זה תמיד נראה לי כמו דבר מסובך, שמתאים רק לנשים עם ידיים יציבות והמון זמן וסבלנות, לא לי. אם הייתי צריכה לדמיין את עצמי עם איפור, חשבתי על דימוי של מסכה מגרדת, שיש לשאת אותה בגבורה עד שמגיעים בסוף היום הביתה, ומתחילים במלאכה המייגעת של הסרתה. אולי בגלל שגדלתי בשנות השמונים, איפור נראה לי תמיד דבר מוגזם, מיותר, ששייך לסינדי לאופר ולדוגמניות שבועוני "לאישה". משהו שהולך טוב עם כריות כתפיים ענקיות.
לא אשקר ואומר שמעולם לא התאפרתי. ליפסטיק וצלליות באירועים מיוחדים. מסקרה באירועים מאוד מאוד מיוחדים. בדרך כלל אני נטורליסטית.
כל זאת, עד שהתחתנתי.
היה לי קשה לזהות את עצמי עם האיפור הכלתי (לאן נעלמו הנמשים?), אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שניראתי פשוט זוהרת. אמנם האיפור לקח שעה, וגם להוריד אותו לקח זמן, אבל הזוהר….
את המידע הזה שמרתי בראש, עד שלקראת יום ההולדת הגיע הזמן להחליף דיסקט. הלכתי לשעת ייעוץ חינם בעינייני איפור (באיל מקיאג'). שם לימדו אותי באיזה מברשת מורחים מה, ומה מתאים לי (הצבעים הסגולים, אהוביי).
לאחר בדיקת המלאי בבית, הצטיידות קלה בסופר פארם ו-"החלפות" עם אחותי, הרגשתי מוכנה.
אתמול היה המבחן. הוזמנו למפגש אצל חברים.
איפרתי את עצמי כמו שלמדתי, דאגתי לא להסתיר יותר מידי את הנמשים, ואחרי 10 דקות נראיתי כמוני, רק עם עור חלק יותר ואחיד יותר, עיניים זוהרות, והרבה יותר אלגנטיות וצ'ארם. הרגשתי כמו כוכבת קולנוע, או כמו שבעלי אמר: "את נראית מיליון דולר".
אז נכון שלא הבסתי לגמרי את המושבניקיות, ואין לי כוונה ללכת למכולת עם מייק-אפ, אבל זה כל כך כיף לדעת שהזוהר הוא במרחק של 10 דקות קלילות ממך, אם רק תרצי.
(טיפ קטן למתנסות: מגבונים להורדת איפור זו המצאה מופלאה)

טיול ברחובות תל אביב הקטנה

ביום שישי יצאנו לטיול מאורגן ברחובות תל אביב הקטנה. התחלנו בסוזן דלל, שם פגשנו את המדריך, וקיבלנו שיעור מקוצר בהיסטוריה של ההתיישבות בארץ ישראל, "היציאה מהחומות", וראשית נווה צדק.
התחלנו ללכת. בדרך עברנו ליד מפעל המרצפות של אדון שלוש, וליד בית שלוש. עלינו על גשר הרכבת (כן! פעם עברה ביפו רכבת!) וצפינו לעבר הכיפה האוסטרית של בית רוקח. אחר כך עברנו ליד בית ש"י עגנון, מוזיאון נחום גוטמן ובית רוקח. ברחוב הרצל נכנסנו לפסג' פנסק – הקניון הראשון בתל אביב, שבו גם שוכנת המעלית הראשונה בתל אביב. ברחוב לילינבלום ראינו בתים משוחזרים, את ראינוע עדן והקיוסק הראשון. ביקרנו בתערוכה על ת"א במגדל שלום, וקיבלנו הסבר על הפסיפס של נחום גוטמן, שמתאר את התקופות בבניית תל אביב. קינחנו לבסוף בשיטוט בנחלת בינימין ושוק הכרמל, וארוחה במסעדה.
המדריך היה נהדר, והיה מעניין מאוד לשמוע את כל ההסברים ולהסתכל על הביניינים. הדבר העצוב, או אולי המתסכל ביותר, היה המראה של בתים מוזנחים ומתפוררים, כשעדיין ניתן לראות שעברם היה מפואר.
המדינה מעדיפה להעביר כסף להתנחלויות, במקום לשקם ולהתגאות בעבר ובהיסטוריה שלה. האם, בעוד כמה שנים, יהיה לנו מה להראות לילדנו? אני לא כל כך בטוחה.
תמונות מן הטיול ניתן לראות בפוטוגרפיה.

ג'ינג'ר

ג'ינג'ר, מאת שרלוט ווק
טיילתי בקניון, בניסיון "לשרוף" קצת זמן, ונכנסתי לחנות "סטימצקי". לאחר שיטוטים כה וכה, נתקלתי בספר בשם "ג'ינג'ר", המיועד לפעוטות, ועל כריכתו מצויר חתול שדמה באופן מפתיע לדקסטר שלנו. אולי לא כל כך מפתיע, בעצם, כי הרי ג'ינג'ר באנגלית מקביל לג'ינג'י בעברית (לפחות אצל חתולים).
כמובן שישר התחלתי לדפדף בו.
בספר (החמוד ביותר) מסופר על ג'ינג'ר, חתול שחי לו בנעימים עם הילדה שמגדלת אותו. יש לו קערת אוכל וסלסילה משלו.
עד שיום אחד…. הילדה מביאה עוד חתול הביתה – חתול קטן ושחור (אמנם ז'אן לוק שלנו הוא אפור-שחור מפוספס, אבל זה מספיק קרוב). החתול הקטן והחוצפן אוכל לג'ינג'ר מהאוכל, תופס לו את הסלסלה, וג'ינג'ר לא ממש אוהב את זה.
מיותר לציין, שהסיטואציה הזו נראתה לי מאוד מאוד מוכרת!!! דקסטר עדיין לא התרגל לגמרי לז'אן לוק. הוא נאלץ להשלים עם כך שיש עוד יצור שמתחרה איתו על משאבי הבית: אוכל, מים, ליטופים ותשומת לב.
כמובן שבסוף, לאחר תהפוכות, שני החתולים בספר הופכים להיות חברים טובים.
אנחנו מקווים, שגם דקסטר וז'אן לוק יתקרבו אחד לשני, ויהיו חברים.
כמה חבל שחתולים לא יודעים לקרוא. אולי אם דקסטר היה קורא את הספר, הוא היה יכול להתכונן למצב החדש טוב יותר 🙂

יש לי יו-מו-לדת

היום אני בת 25. בחורה רצינית, בוגרת, מיושבת בדעתה ומרכיבה משקפיים.
או שלא בדיוק 🙂
עד כה יום ההולדת שלי בהחלט משמח. באופן מפתיע, הדיונים שהיו אמורים להיות לי היום בוטלו. רוב היום עבר בנעימים. הבאתי לעבודה עוגה ובראוניז שחוסלו וזכו להמון מחמאות (מתכונים ב-"פשוט מבשלת"). ביום שבת אירחנו חברים (מתכונים מהערב גם ב"פשוט מבשלת").
היום בעלי מתכנן לי הפתעה סודית. אני מחכה בקוצר רוח….
אז מה אאחל לעצמי לשנה הקרבה?
שיהיה לי את הכוח, היוזמה והחזון להגשים בעצמי את חלומותיי.
ושיהיה שלום.