עפיפונים

לטיול (שוב פעם לא) יצאנו

מכירים את מיטיבי הלכת האלו? שבילדותם היו בחוגי סיירות, ובבגרותם מקפידים על שגרת טיולים ורצוי כאלו שכוללים מסלולים תלולים, הליכה במים ושאר פעילויות מאתגרות? אז אני ממש, אבל ממש לא כזו. שנאתי את הטיולים השנתיים, שהיו חסרי תכלית, משעממים ומעיקים בעיניי. מעולם לא הבנתי למה היינו כקבוצה אמורים לטפס על הר כלשהו רק בשביל שאחר כך יגיע האוטובוס ויאסוף אותנו. אני פחדנית נורא, ותמיד חששתי שאפול בירידה או אנקע רגל בעלייה או שאטעה בשביל או שמשהו אחר יקרה לי, שלא לדבר על אתגרי הפוליטיקה הכיתתית והחברתית, שהועצמו בסביבה לא פורמלית כמו טיול.

אחרי שעברנו לגור ביחד והתחתנו לא היה לנו רכב, אז בכל מקרה לא יכולנו לנסוע לטייל. אחר כך כבר הייתי בהריון עם אייל, וניצלתי את השבתות למנוחה ולשינה. התחלנו לטייל כשאייל היה בן 9 חודשים בערך, והבנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך להעסיק אותו בבית במשך שבת שלמה. היה יותר פשוט לשים אותו במנשא, וקדימה, לצאת מהבית, רחוק, ולהרבה זמן. כך התחלנו להכיר את הגנים הלאומיים בארץ, ולטייל בשמורות ובמקומות שכנראה היו מאוד מוכרים לכולם, חוץ מלנו – שני הורים טריים ובלתי טיילים בעליל. מידי פעם הצטרפו אלינו חברים עם ילד באותו גיל.
בתקופה הזו גם הייתי ממש רזה ונהניתי לראות את עצמי בתמונות. הרגשתי קולית ומגניבה.
השגרה הזו נמשכה גם אחרי שיאיר נולד, כי איך אפשר להישאר שבת שלמה בבית עם ילד בן 3 וחצי ועם תינוק ולא להתחרפן? עם שני ילדים זה כבר היה יותר מעייף ופחות כיף (עבורי לפחות), אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית היתה הרבה פחות קורצת.

ואז הם גדלו.

ותכל'ס, בשבת בבוקר הם מסתדרים לבד. לפעמים צריך לפתוח לאחד מהם את היוגורט כשהוא לא מצליח, אבל הם ניגשים למקרר בעצמם. אייל מתפעל את הטלוויזיה והם רואים ביחד איזו תכנית מוקלטת או סרט מוקלט, או שהם משחקים. בעלי בדרך כלל קם מתישהו, ונותן לי להמשיך לישון. קמתי בשבת האחרונה ב-11. אחר כך אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, והילדים משחקים במשהו אחר, ואז אנחנו אוכלים, וכולם נורא עייפים מכל המנוחה הזו, אז הולכים לנוח. אמנם רצינו בעיקרון לנסוע ולראות את הפריחה של הכלניות או הנוריות או האירוסים איפשהו, אבל כבר 3 אחרי הצהריים, וזה נראה טיפשי לצאת מהבית ולנסוע רחוק בשעה כזו. לפעמים יורדים למטה לגינה הציבורית, או משחקים קצת כדורגל במרפסת, ואז כבר חושך וארוחת ערב ולסדר את הילקוט, מקלחות ולילה טוב.
וכל הפייסבוק מלא בתמונות של אנשים שכן קמו, וכן נסעו, והצטלמו עם כלניות או מערות או עצים או בים, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם להעלות תמונות של הכביסה שקיפלתי או של העוף שהכנתי, כי זה מצחיק אותי, ואני שואלת את עצמי אם אני מקנאה או מאוכזבת.
והאמת היא שאני לא יודעת.
אני נהנית לטייל. בעיקר אם אנחנו עושים את זה עם עוד זוג חברים, כך שלילדים יש אקשן. אבל לקום מוקדם? להתלבש לטיול? לצאת מהבית? לתכנן מראש? להתארגן על אוכל לבוקר ולצהריים? זה ממש מעייף.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה קודם.
ואיך חוזרים לזה, ואם אני בכלל רוצה, אפילו שזה אומר שלא יהיו לי תמונות להשוויץ בהן בפייסבוק.

 

 

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

 

 

 

סיור שבת קצרצר במזכרת בתיה

בשבת שעברה טיילנו בנחל קטלב. עשינו "פיקניק צהריים" באחד החניונים באיזור (עוף ובטטות בתנור), ותהינו אם לנסוע הביתה או להפליג לעוד מקום. הצעתי שניסע למזכרת בתיה, כי זכרתי מביקורי אצל קרן שביט שמדובר במושבה חמודה ביותר.
להסתובב במרכז של מזכרת בתיה זה קצת כמו קפיצה קטנה לחו"ל. זה היתה שעת בין ערביים, והיה שקט מאוד. החנינו ברחוב הראשי – שדרות רוטשילד – והתחלנו לשוטט ברגל.
הצטלמנו בתא הטלפון מימי המנדט הבריטי, הסתכלנו על פעמון המושבה, עברנו ליד מוזיאון המושבה (מסתבר שבימי שבת בבוקר יוצא מהמקום סיור באתרים – רשמנו לעצמנו להגיע שוב), ופנינו לרחוב המייסדים.
בית הקפה "שיראין" שנמצא מאחורי המוזיאון היה סגור, לצערנו (פינטזתי על שוקו חם). עברנו ליד בית משק הברון, והגענו לבאר האנטילית. היה כל כך שקט ונעים… ובתי המושבה חמודים ביותר.
אחר כך חזרנו על עקבותינו, והמשכנו בשדרות רוטשילד לכיוון בית הכנסת המשופץ והיפה. אייל ובעלי גם נכנסו פנימה להעיף מבט.
בשדרות רוטשילד יש גם צימרים, חצרות אמנים ועוד, וביום שישי הוא בטח שוקק חיים. נהנינו מאוד מהביקור הרגוע והשקט בשבת. הילדים התרוצצו בשמחה באיזור הבאר האנטילית, ואייל התעניין מאוד בכל הבתים והאתרים הישנים.
מקסים.

אייל בתא הטלפון הבריטי. בא לי שוב לנסוע ללונדון.

הבאר האנטילית

בית הכנסת היפה

שבת באלוני אבא

לפני שבועיים נסענו לאלוני אבא כדי לבקר במכירת הקולאז' סייל שנערכה שם. היינו באלוני אבא ממש לפני שנכנסתי להריון עם אייל, וזכרתי את היישוב בצורה קצת אחרת. הכל משתנה כשיש לך ילדים…

בית העם הטמפלרי המפורסם שבמרכז היישוב נראה עצוב בלי הצמחיה והפרחים שזכרתי מביקורינו הקודם. אני תוהה אם כיסחו אותם בכוונה.

אחרי ביקור בקולאז' סייל, נפנוף לשלום לקרן שביט, מורן יוסף (הדוכן של קרן היה עמוס לחץ בנשים חובבות אקססוריז) ואורית מטווילינגן (גם אליה לא הצלחתי להתקרב מרוב אנשים…), ונשיקה לעדי מ"שוקה" (והצטיידות בדוכן שלה בערכת מדידת מזג אוויר עבור אייל, ובשתי מחברות, אחת עם הדפס של ברבאבא ואחת עם הדפס מרחוב סומסום, עבורי), חצינו את "הכביש" לעבר בית העם הטמפלרי. הילדים התרוצצו קצת בשטח ואחר כך ערכנו סדרת צילומים משפחתיים, אם כבר אז כבר.
(לחצו על התמונה כדי לראות את הגודל המקורי)

המשכנו לטייל ברחבי היישוב והגענו לרפת. עוד טיול רגלי קצר והגענו ל"יערת הדבש", שם ראינו סרט על דבורים ודבש וטעמנו את הדבש שלהם (דבש אבוקדו ודבש פירות הדר נהדרים). מזג האוויר היה מעולה, והיה שליו ורגוע לטייל ככה ברגל עם הילדים.

היה מתבקש לערוך פיקניק במקום, אבל אנחנו תכננו לנסוע לנצרת לראות את נצנוצי הכריסטמס, אז לאחר מכן יצאנו לנו לדרכנו. אנחנו עוד נחזור.

שבת בגן לאומי עין חמד

לפני 5 שנים, כשחגגנו את יום נישואינו השלישי, ואני הייתי בחודש חמישי עם אייל בבטן (והייתי פשוט יפה, כמו שרק אישה בהריון יכולה להיות), נסענו לנו לטיול באיזור הרי ירושלים. בין השאר ביקרנו בגן הלאומי עין חמד (אקווה בלה), אכן פינת חמד. ביום שבת האחרון חזרנו לשם עם הילדים. מדובר במקום מקסים, מותאם לעגלות, שיש בו גם ארכיאולוגיה (בית חווה צלבני), גם מקום לפיקניק/מנגל (שולחנות פיקניק ומתקנים למנגל), גם טבע (מרחבי דשא והמון עצים), וגם פעילות לילדים (מתקני משחקים). בכלל לא זכרתי את זה ככה! או שהמקום שודרג מאז שביקרנו, או שמתחילים לשים לב לדברים האלו רק כשיש ילדים…

אייל ובעלי רכבו על גמל שהיה שם (20 ש"ח לכמה דקות. יקר, אבל אין על החוויה), אחר כך טיילנו במסלול הסובב את המקום, עד שהגענו לבית החווה הצלבני. במקום גם זורמים מעיינות, אבל בעונה הזו הכל היה יבש. כנראה שצריך לחזור בסוף החורף. אחר כך פרשנו מחצלת על הדשא, אכלנו צהריים ונזרקנו בכיף. סיבוב קצר במתקני המשחקים – והביתה.

אייל והגמל. "אמא, את יודעת שאייל מתחרז עם גמל?"

אייל מעיף אבנים למעט מים שבכל זאת מצאנו שם...

שלכת מקסימה. התגעגעתי!

לפני 5 שנים, אוקטובר 2005, אני והבטן

ימינו אנו, אוקטובר 2010, עם מה שיצא ממנה...

טיול משפחתי ללונדון – חלק א'

לונדון דווקא כן חיכתה לי.
איך שעלינו על הרכבת משדה התעופה לוטון לתחנת St Pancras, הרגשתי שלונדון יודעת מה עבר עליי ב-4.5 השנים האחרונות, ושהיא מבינה שמגיע לי פיצוי, שמגיעים לי 5 ימים טובים עם בעלי והילדים, שמגיע לי לשכוח מהלחץ והמתח ופשוט להירגע וליהנות.
ואכן, חמשת הימים האלו היתה החופשה הטובה ביותר שהיתה לי.
זה לא שלא היו תקלות ובעיות. יאיר החליט לצמח שן על היום הראשון, ולכן היה לו חום במשך היומיים הראשונים. בעלי חטף קלקול קיבה. לא הספקנו לבקר בכל המקומות שרצינו, ובכל זאת – היה נהדר. אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש לפעמים כשמגיעים למקום מסוים, ומרגישים שייכים? מרגישים שאתם נמצאים בדיוק בתפקיד שנועד לכם מלמעלה? שחתיכת הפאזל מתאימה בדיוק למגרעת בלוח העץ? square peg in a square hole? ישבתי עם בעלי ושני הילדים בסניף של Starbucks ברח' Minories (איזור Tower Hill, לא רחוק מהמלון שלנו), וכך בדיוק הרגשתי: שחלקי החיים הסתדרו בדיוק בסדר הנכון. שמשמיים הוחלט שאהיה אמא של שני הילדים הנפלאים האלה, נשואה לגבר הזה, ושאשב איתם ב-Starbucks הזה בלונדון. הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה אליהם, ומצד שני הראש שלי כל כך שקט. "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך רגועה", אמרתי לבעלי. אין לחץ. אין מתח. לא צריך להספיק כלום. יש זמן. אפשר ללגום Hazelnut hot chocolate (החלטתי לוותר על הגמילה משוקולד ועל הדיאטה בחמשת הימים האלו), להביט על הילדים ולצחוק איתם. לא חייבים לתקתק ארוחת ערב, מקלחות, סיפור לפני השינה – אנחנו בחופש. בבוקר אפשר "לגנוב" קצת זמן במיטה עם שני הילדים, לחבק, לנשק, ללטף, כי לא צריך לקום בשש בבוקר ולמהר לעבודה.

זו הפעם השלישית שלי בלונדון. בפעם הראשונה נסעתי עם אחותי האמצעית כשהייתי בת 19 וחצי. כמה חודשים לאחר מכן אני ודודי התחלנו לצאת ביחד. בפעם השנייה נסעתי עם דודי לירח דבש, יומיים אחרי החתונה, והפעם הזו, 8 שנים אחרי, אני כבר אמא לשניים. בכל פעם העיר נראתה לי אחרת, והפעם היא נראתה לי יפה מתמיד.

במקור היינו אמורים לנסוע לאמסטרדם ביוני על חשבון נקודות בונוס של אל על שבעלי צבר בשנים האחרונות. אני רציתי לנסוע ללונדון, אבל בעלי אמר שאם כבר נוסעים עדיף שניסע למקום שאנחנו לא מכירים.
אבל אז הגיע חודש יוני ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה לנסוע לחו"ל.
אחר כך היינו אמורים לנסוע באוגוסט לצפון ל-4 ימים. הנסיעה בוטלה בגלל העבודה של בעלי.
בסוף אוגוסט בעלי התקשר אליי באמצע יום עבודה ואמר לי שאפשר להמיר את הכרטיסים לאמסטרדם לטיסה ללונדון. אני יודע שרצית לנסוע, וזה פיצוי על החופשה באוגוסט שבוטלה, אמר. אחרי המון התלבטויות (האם יש לי מספיק ימי חופש? האם בכלל נהנה עם הילדים? האם לא יהיה קר מידי? האם טיסה בלילה לא תהיה קשה מידי? איך נגיע משדה התעופה בלוטון לעיר?) אמרתי "כן".
הטיסה הלוך היתה בחצות, ערב יום כיפור (נחתנו בלונדון ב-4 וחצי בבוקר). הטיסה חזור היתה ב-23:20, יום לפני ערב סוכות (נחתנו בארץ ב-5 וחצי בבוקר).
התחלנו במירוץ למצוא דירה לארבעתנו, ללא הצלחה. אני חשבתי שיהיה נחמד ומרווח יותר ל-4 נפשות ללון בדירה מאשר בחדר במלון (שתיארתי לעצמי שיהיה פצפון), ושזה יוזיל גם את מחיר הארוחות, כי אוכל לבשל במטבחון בדירה. הבעיה שהיא ששבועיים לפני תאריך הטיסה, כל הדירות במחיר סביר היו כבר מוזמנות. שאר הדירות היו רחוקות מידי מהמרכז (zone 2 והלאה) או פשוט יקרות מידי. אחרי חלופת טלפונים ומיילים עם כמעט כל דירה שראינו ב-trip advisor ו-booking.com וכל סוכנות להשכרת דירות שהצלחתי למצוא ברשת, בעלי שיכנע אותי לוותר, והזמין לנו חדר במלון של רשת Premier Inn באיזור Tower Hill, ליד ה-Tower of London וליד Tower Bridge. זו היתה בחירה לא קונוונציונאלית מעט, מרוחקת ממרכז העיניינים ברח' אוקספורד, לייסטר סקוור והייד פארק, אבל בחירה שהתגלתה כמוצלחת מאוד.
קודם כל, המלון היה מצוין. החדר היה ממש גדול, והכיל את ארבעתנו בנוחות. המיטה הזוגית היתה גדולה, כמו בבית (רוחב 1.80), וגם חדר האמבטיה היה מרווח ונוח. ביקשנו חדר עורפי, והוזהרנו שהחדר פונה למסילת רכבת, ולכן עד שעה 23:00 בלילה עוברות רכבות. אמרנו בסדר. בפועל, החדר היה שקט מאוד. אם לא הייתי רואה במו עיניי רכבת עוברת, לא הייתי מאמינה. לא שמענו כלום. בחדר היה מזגן (לא טריוויאלי כשמדובר בלונדון), וגם השירות של עובדי המלון היה ידידותי וטוב. החלטנו לשלם עבור ארוחת הבוקר של המלון (בופה שעלה 7.95 פאונד למבוגר, הילדים בחינם), כדי שלא נצטרך להיסחב עם הילדים לבתי קפה וכדי שיוכלו לאכול מה שבא להם ולטעום מהכל. הבופה היה עשיר וכלל גם ארוחת בוקר אנגלית וגם ארוחת בוקר קונטיננטלית (מאפינס, לחם, ריבות, גרנולה, קורנפלקס, פירות, יוגורט וכו'), והעובדים היו ידידותיים מאוד. המיקום של המלון התגלה כהברקה – במקום לראות מליוני תיירים, ראינו בבוקר את הבריטים הולכים לעבודה (לבושים מעולה). לידו היה סניף של Tesco (סופרמרקט). ליד תחנת הרכבת התחתית הקרובה (Tower Hill, כמה דקות הליכה) היתה גינת שעשועים קטנה ונחמדה, וכל יום לפני כשחזרנו למלון, אייל עשה כמה סיבובים על המגלשה שם.

בכלל, הבריטים היו ממש נחמדים. בכל פעם שהתנהלנו עם הטיולון במדרגות הרכבת התחתית, עצר מישהו ועזר לנו לסחוב את העגלה במעלה/במורד המדרגות. כשהגענו משדה התעופה, אנשים עצרו ועזרו לבעלי לסחוב את המזוודות במדרגות הרכבת התחתית. כל נותני השירות היו נחמדים, עזרו לנו וענו על שאלות. אנשים פינו לנו מקום ברכבת התחתית, כדי שנוכל לשבת עם הילדים. אנשים שמחו להצביע לכיוון ולהסביר כיצד מגיעים לשירותים/מקדונלד'ס/תחנת הרכבת הקרובים ביותר. בכל מקום אנשים חייכו לילדים וניסו לקשור איתם שיחה. במיוחד התפעלו מיאיר, למרות שלא הצליחו להגות את השם שלו (אמרו לי מספר פעמים כמה הוא beautiful ושאלו אם הילדים נהנים בלונדון). לא ציפיתי לזה. חשבתי שהבריטים יהיו קרים ולא נחמדים, והופתעתי לטובה. בברצלונה, לפני שנה וחצי, אף אחד לא הסתכל אפילו לכיוון שלנו כשהסתבכנו עם הטיולון ברכבת התחתית.

גם מזג האוור היה מצוין. לא ירד גשם אפילו פעם אחת. בבקרים היה קריר, אבל בהמשך היום התחמם וביומיים האחרונים כבר היה ממש נעים כל היום (הלכנו עם חולצות דקות, ואפילו היה לי קצת חם). לונדון גם לא היתה כל כך יקרה כמו שחשבתי שתהיה. בזכות שער החליפין הסביר של הפאונד (כ-6 ש"ח לפאונד), רמת המחירים היתה כמו בארץ, ובמקרים מסוימים אף נמוכה יותר.

הילדים, מיותר לציין, היו מבסוטים, במיוחד אייל, שהטיול נבנה פחות או יותר עבורו (וגם קצת עבורי) – דינוזאורים במוזיאון ה-Natural History (הילד היה באקסטזה, מאושר), אבירים, שריונות, תותחים, חרבות וכתרים ב-Tower of London, חנות הצעצועים Hamley's (הוא לא רצה לצאת משם), ספינת המלחמה HMS Belfast, ה-Royal Observatory בגריניץ' (אייל נגע במטאוריט אמיתי והתרגש מאוד), החלפת המשמרות בארמון בקינגהם, האכלת סנאים ויונים בפארק סנט ג'יימס (בעצם האכלת יונים בכל פיסת דשא בעיר), וסתם להיות ולחוות דברים איתנו. יאיר נהנה בעיקר מהזמן המשפחתי איתנו, וגם מהביקור ב-London's Eye (הגלגל הענק). אני נהניתי מהכל. אפילו מהנסיעות ברכבת עם הילדים.

הנחיתה בארץ לא היתה קלה. אמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור ללונדון. עכשיו. למתוח את ימי האושר עוד קצת קצת, לפני שאהיה חייבת לחזור לארץ ולשגרה. מזל שעכשיו החגים ויש עדיין חופש.

בן הגדול. עדיין במקומו.

אייל וטלפונים ציבוריים לונדוניים. להפתעתי אייל מילא אחר כל שגיונותיי הצילומיים (בדרך כלל הוא לא מסכים להצטלם), ולכן יצאו לנו אחלה תמונות.

אייל במגלשה ליד תחנת הטיוב טאואר היל

טיול של שבת בשמורת פורה

בעיתון הבטיחו פריחה, אז התגברנו על הסלידה למראה האובך והשמיים האפורים, ויצאנו לדרך. כביש 6 מסתיים ממש קרוב לשמורה, שקל מאוד לפספס אותה בגלל עבודות בכביש שמסתירות את השלטים. ראינו מצבור של רכבים אז ניחשנו שזה המקום. 

פריחה? כלנית פה כלנית שם זו לא פריחה. היה קצת עצוב לעשות את המסלול (החביב והקליל לכשעצמו) ולתהות האם המצב ישתפר והכלניות עוד יצוצו במלוא הדרן, או שאפסה התקווה ומעתה ואילך מחכה רק יובש. 

בכל זאת, היה כיף להיות קצת בטבע, ואייל מאוד נהנה להתרוצץ ולאסוף שבלולים, אבנים וחרסים, ואפילו מצא אבן פסיפס מסותתת. הרבה יותר טוב מלהישאר בין 4 קירות בבית. 

 עשינו פיקניק צהריים ביער המלאכים, וסיימנו לאכול שניה לפני שהתחיל גשם. חבל שלא יצא לנו לבלות שם קצת יותר. 

אייל ופרח כלשהו

פרח בשמורת פורה, בין הבודדים

כלניות בשמורת פורה

כלניות ופרחים ורודים וחמודים בשמורת פורה

שאף אחד לא יעקוף אותי!

טיול בגן לאומי בית גוברין – מרשה

כולם היו בבית גוברין מתישהו. רובם, כמוני, עשו את זה במסגרת טיול בית ספרי משעמם. לדעתי לא הייתי שם לפחות 15 שנה, וכנראה יותר, לפחות עד לפני השבת הראשונה של החודש.
הבחירה היתה בין ביקור בחוות חפציבה שליד חדרה לבין נסיעה לבית גוברין וצפייה בפעלולי אש לחנוכה. בית גוברין ניצחה. כשהגענו, הופתענו לגלות שמדובר במקום ענק, המחולק ל-3 מתחמים. פעלולי האש היו במתחם השלישי בו ביקרנו (מערות הפעמון), וכך יצא שפיספסנו אותם לחלוטין. למעשה, הם התרחשו בעודנו עמוק במערת בית הבד, אני חושבת. לא נורא. חווינו טיול מהנה ומעניין. ירדנו במדרגות לתוך בטן האדמה ושוטטנו כה וכה במערכת המערות. ביקרנו בקולומבריום, בבית הבד ועוד. לאחר מכן, נסענו עם הרכב למערות הקבורה הצידוניות, שמקושטות בציורים מדהימים. עוד נסיעה קצרה ואנחנו במערות הפעמון, שם הוכשר שביל לנכים ועגלות ילדים. הצמחיה המטופחת, פסלי הציפורים מברזל, שוק האומנים הפצפון (קניתי ריבת חבושים), המערות הענקיות, והשקיעה היפיפיה שהיתה באותו זמן היוו סיום מקסים ליום מקסים.
אכלנו ארוחת ערב קלה בקפה נטו בצומת פלוגות, והפלגנו הביתה.
בגן לאומי בית גוברין-מרשה יש פעילויות לכל המשפחה במהלך החורף. אנחנו עוד נחזור לשם.

יונים מקננות במערת הקולומבריום

יונים מקננות במערת הקולומבריום

בית הבד העתיק

בית הבד העתיק

אייל, מגלה המערות האמיץ

אייל, מגלה המערות האמיץ

ציורי קיר במערת הקבורה הצידונית

ציורי קיר במערת הקבורה הצידונית

פסל ציפור ממתכת בשביל מערות הפעמון

פסל ציפור ממתכת בשביל מערות הפעמון

חלמוניות ביער להבים

בשבת שעברה נסענו ליער להבים לראות חלמוניות, ולהשתתף בפעילות של קק"ל שהיתה במקום. קמתי באותו בוקר על צד שמאל, וכל היום סבלתי מכאב ראש נוראי (אקמול לא עזר), שבהחלט תרם למצב הרוח המזופת שהיה לי. למרות זאת, גם אייל, גם בעלי, וגם חמותי (שבאה איתנו) נהנו מאוד.
החלמוניות באמת חמודות, אבל אייל לא התרשם מהן יתר על המידה, מלבד עובדת היותן צהובות. הוא נהנה יותר לזרוק אבנים – והיו בסביבה הרבה אבנים. לא היתה לי סבלנות להתעכב בכל אחת מהתחנות של קק"ל (ישבנו והקשבנו רק בתחנה אחת – על מבנה הפרח), כך שהתמקדנו בעיקר בשיטוט כה וכה בין החלמוניות. לאחר מכן עלינו על הגבעות במקום, לשימחתו הרבה של אייל ("הר גדול!"), שהחליט שהוא מעוניין ללכת לגמרי לבד, בלי להחזיק לאמא יד (" 'צה לבד! "). להפתעת כולנו הוא הלך ממש ממש יפה. כמו גבר קטן 🙂 ובירידה למטה הוא אף פצח בריצה קלה (בעלי ניסה לצלם אותו תוך כדי, והיה ממש קשה להדביק את הקצב שלו). קינחנו בפנקייקס ובקלמנטינות, ונסענו לאשקלון לאכול במסעדת שיפודים.

החלמוניות
החלמוניות

אייל
אייל

מבט מלמעלה
מבט מלמעלה על ערוץ הנחל

סדנת שטח

בשלישי ורביעי התנתקתי מהמציאות. לא שמעתי את החדשות על בוגי, וזה גם לא ממש עניין אותי. הדברים שעניינו אותי היו בעיקר מתי אוכלים, איפה יש אבן שנוח לשבת עליה, ואיפה השביל שעליו אנחנו אמורים ללכת. יצאתי לסדנת שטח לפיתוח מנהיגות.
סדנת השטח כללה פעילויות שונות ומשונות, כגון ניווט עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; חיפוש אחר בורות מים עם תיק מלא בנפח 90 ליטר; הליכה ארוכה בשבילים בוציים ומלאים באבנים, בעודי קשורה לבחור בגובה 2 מטר בערך; הכנת עשרות (אם לא מאות) פיתות בטאבון על מדורה; שינה בשק שינה במלון של מיליוני כוכבים, תחת כיפת השמיים; ועוד ועוד פעילויות שבחורה עדינה, פולניה ובורגנית כמוני לא ממש רגילה לבצע.
אני מודה, הייתי בטוחה שיהיה סיוט. הייתי הבחורה היחידה בקבוצה, אני ועוד 18 בנים. היה לי קשה מאוד לסחוב את התיק (בכל זאת, הוא היה הרבה יותר גדול ממני…), והייתי בטוחה שאקפא מקור בלילה, אשבור רגל או יד (או לפחות אנקע), לא אמצא את מקומי בקבוצה, ושכולם יהיו ממש לא נחמדים אליי.
כרגיל, לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט. זו היתה חוויה מדהימה, וממש ממש נהניתי, למרות הקשיים. הבנים עזרו לי, סחבו לי את התיק, סיפרו לי בדיחות, פטפטו איתי, והפכו את כל החווייה הזו למהנה. אפילו מזג האוויר היה מצוין, ובלילה לא היה קר מידי. בקיצור, יצאתי מהסדנה בחיוך מאוד מאוד גדול.
אני לוקחת לעצמי כמה תובנות שגיבשתי בעקבות החוויה הזו – לשמור על ראש פתוח, לא לחשוש להתחבר עם אנשים (למרות שהם אולי נראים שונים מאוד), ולא לוותר על ההזדמנות לחוות חוויות שלא חווים כל יום, רק בגלל פחדים וחששות.
דבר נוסף שלמדתי, זה שלשבת על כסא מרופד הרבה יותר נוח מלשבת על אבנים.

אביב בפראג

השבוע האחרון בחודש מרץ היה סיוטי לחלוטין: עומס עצבני בעבודה, ובנוסף לכך גם קצת עומס בלימודים. במקרה הטוב, חזרתי הביתה בזמן לחדשות ערוץ 2, ובמקרה הפחות טוב – חזרתי בזמן לחדשות ערוץ 1. על השעה בה הלכתי לישון אין צורך לדבר…
ביום חמישי, ה-1 באפריל, בצהריים, הכל נעצר. עד 11 וחצי עוד הספקתי לרוץ נגד השעון ולסיים סידורים אחרונים בעבודה. ב-12 וחצי, לעומת זאת, הייתי על האוטובוס בדרך לנתב"ג. בטרמינל חיכה לי בעלי עם כרטיסי טיסה לפראג.
כמי שאבותיה הגיעו מפולניה, מושתלים בי גנים חרדתיים מובהקים. מעבר לכך, כבר קרו לי כמה מקרים לא נעימים בחו"ל. השיכור שנטפל אליי במילנו, למשל, או בית המלון הזוועתי ששהינו בו בלונדון. היו לי את החששות הרגילים שלי: שהמלון יהיה זוועתי, שיכייסו אותנו ברחובות פראג, שירד עלינו גשם (או שלג!), שההסעה לא תאסוף אותנו בחזרה לשדה התעופה, או שהמזוודה לא תגיע.
אבל מרגע העליה למטוס התחילה החופשה המדהימה ביותר שהיתה לי עד היום.
הזמנו דיל ל-3 לילות במלון "פירמידה". המלון התגלה כמלון מקסים, עם חדרים גדולים, שירות מצוין, ארוחת בוקר גדולה ועשירה, עם סופרמרקט ופיצריה שכונתית לידו, תחנת חשמלית קרובה (כולל קו החשמלית המפורסם: 22), ובמרחק של 10 דקות הליכה מאזור הרדצ'ני – טירת פראג. בקיצור – מומלץ ביותר, מה גם שהוא היה הזול ביותר בקטגוריית ה-4 כוכבים, ושמענו מאנשים בטיסה ששאר המלונות לא היו משהו.
ופראג? מקסימה, יפה, כיפית. היה לנו מזג אוויר מצוין (כמו שהיה בארץ באותו סוף שבוע). האוכל זול (ניצלנו את ההזדמנות לפנק את בטננו במסעדות טובות). נותני השירות אדיבים, ובניגוד לצרפת, למשל, הם מכירים בעובדה שמגיעים תיירים לעיר, ולכן רובם מדברים אנגלית (ואלו שלא, לא חושבים שזה אשמתך שאתה לא דובר צ'כית) ויש מספיק שלטים והסברים באנגלית (גם במסעדות יש תפריטים באנגלית).
ביום הראשון פצחנו בביקור באיזור היהודי (יוספוב). קנינו כרטיס משולב לכל האתרים והתחלנו בסיור. אהבתי במיוחד את הביקור בבית העלמין היהודי העתיק. בית הכנסת הספרדי גם יפה וגם יש בו תערוכה מעניינת. בית הכנסת פנקס, על קירותיו המכוסים בשמות היהודים שנספו בשואה, ריגש אותי מאוד. היה נחמד לראות את השעון עם האותיות העבריות ש"הולך אחורה", ליד בית הכנסת אלטנוישול.
בכיכר העיר העתיקה צפינו בצלצול השעון האסטרונומי, עם הדמויות המתחלפות, ונחנו בכיכר שקושטה לכבוד האביב. אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה מצוינת בשם "U SUPA" ברחוב צלטנה, ומיהרנו לאזור של רחוב קרלובה כדי לשמוע קונצרט קלאסי.
לאחר הקונצרט טיילנו ברחוב קרלובה הססגוני עד לגשר קארל, אותו חצינו לקראת סוף שקיעת השמש. הלכנו באיזור מאלה סטרנה עד הטירה. חצינו את הטירה בלילה (חוויה מומלצת), והלכנו ברגל עד המלון.
ביום השני טיילנו במנזר סטראחוב, מקדש לורטה, ובכל האתרים בטירת פראג (היינו בטירה כ-4 שעות, וגם זה לא היה מספיק). לא ויתרנו על העליה למגדל של כנסיית ויטוס הקדוש – כ-278 מדרגות!
משם הלכנו ברגל למאלה סטרנה, גשר קארל, כיכר העיר העתיקה וכך עד כיכר ואצלב. כיכר ואצלב מוגדרת בספרים כ"שאנז אליזה" של פראג, אבל לדעתי היא יותר מזכירה את רחוב אוקספורד בלונדון: בלגן, רעש, המון אנשים, ובקיצור – מיותר. אנחנו הגענו לשם כדי לראות הופעה של התיאטרון השחור (הישראלי). ההצגה היתה נחמדה, אבל מתאימה הרבה יותר לילדים. את היום סגרנו במסעדה צרפתית חמודה באיזור היהודי בשם "Chez Michel".
ביום השלישי והאחרון שלנו בפראג טיילנו בגבעות פטשין. שתינו קפה ליד הרוזטה, "מגדל אייפל הצ'כי", וביקרנו במבוך המראות. אחרי הצהריים ביקרנו במוזיאון פראג, שמציג את החיים בעיר מתקופת הקדמונים ועד ימינו. את הערב ניצלנו לקצת קניות, וקינחנו במסעדת "ריקייוויק" ברחוב קרלובה.
כשהגענו לשדה התעופה, התברר כי הטיסה מתעכבת בשעתיים וארבעים דקות. הדיוטי פרי סגור. מה עושים? מחכים ליד שער העלייה למטוס.
להפתעת כולנו, התחילו לזרום חיילים אמריקאים במדים למתחם שלידנו, שהיה מוקף בקירות שקופים. את שארית הזמן העברנו בצחוקים, ב"התכתבות" עם החיילים באמצעות פתקים, ובסטנד-אפ ספונטני של אחד הנוסעים. רק היה חסר שנפצח בשירה בציבור. הזמן עבר בלי להרגיש…
נחתנו בארץ. שקט. בוקר ערב החג. הכבישים ריקים. הגענו הביתה, והצטערנו שלא יכולנו להשאר יותר בעיר המקסימה הזו.