הגענו למסקנה שאסור לנו להיכנס לחנות ספרים יותר מפעם בחודש. אנחנו מכורים לזה. אנחנו קונים ספרים ואין לנו איפה לשים אותם. כמעט ולא קורה שאנחנו נכנסים לחנות ספרים ולא מוצאים ספר שאנחנו רוצים, אם זה בפינת המוזלים, או קלאסיקה של הוצאת פנגווין שגיליתי שאין לי, או ספרון בישול ב-15 ש"ח. אם חנויות הספרים היו נוהגות בשיטה של שיווק אינטימי, כבר מזמן היינו מקבלים לביתנו הררי קופונים שמנסים למשוך אותנו לחנות שוב ושוב.
כשעליתי לכיתה א', כבר ידעתי לקרוא ולכתוב. אמא מספרת שעוד כשהייתי תינוקת, היא הייתה שמה בלול שלי ספרי ילדים. בכיתה א', אמא לקחה אותי לחנות ספרים כדי שאבחר את הספר הרציני הראשון שלי. קראו לו "פילי והילי", ובחרתי אותו כי על הכריכה יש תמונה של כלבת בולדוג מחייכת ומחזיקה עוגת יום הולדת. הספר הזה עדיין נמצא בבית הוריי, ובמצב לא רע.
מאז, בעצם, לא הפסקתי לקרוא. הספרייה היתה אחת מהיתרונות של לגדול במושב. אם בספריית בית הספר הייתי יכולה להשאיל רק ספר אחד בכל פעם, בספריית המושב הייתי יכולה להשאיל אפילו 20 ספרים, והשאלתי! הייתי "מחסלת" אותם כמו כלום…
כשהתחלתי ללמוד אנגלית ביסודי, גיליתי שבספריית בית הספר אפשר להשאיל גם ספר באנגלית בנוסף לספר בעברית. איך תולעת ספרים כמוני יכולה לעמוד בפיתוי? מיד התחלתי להשאיל גם ספרים באנגלית, מ-stage-ים שונים.
והיום אני קוראת באוטובוס, בסלון, במיטה לפני השינה, גם באנגלית וגם בעברית. במבט לאחור, אני חושבת כמה הרווחתי מההתמכרות הזו, מעבר לניצול שעות הפנאי. הידע. הרחבת האופקים. השפה (גם אנגלית וגם עברית!).
אני לא מבינה את הסטטיסטיקות של הקריאה בקרב ילדים ונוער. גם בזמני היו מחשבים, טלוויזיה. גם היום יש מחשבים, טלוויזיה, אינטרנט. למה זה צריך לבוא במקום, למה הקריאה לא יכולה לבוא בנוסף? הרי מרוויחים מכל העולמות!
כשאהיה אמא, אני מקווה שאשכיל לעודד את ילדיי להיכנס לעולם הקריאה, כפי שעשתה אמא שלי.