עפיפונים

הזוכה בהגרלת חטיף בארני

סליחה סליחה סליחה על העיכוב.

אריזת החטיף בארני (צילום: סטודיו דן לב)

אריזת החטיף בארני (צילום: סטודיו דן לב)

תודה לכל מי שטרח והשתתף בהגרלת חטיף בארני, שערכתי כאן באמצע יולי. סוף סוף התפניתי לערוך את ההגרלה.

והזוכה הוא… תופים….

ברכות להילה

ברכות להילה!

"ממולדה" הוא גם אחד החטיפים האהובים עליי! לא אכלתי אחד כזה כבר שנים.

הילה, המתיני ליד המייל ואחד מנציגנו יצור איתך קשר 😉

 

הגרלה בבלוג: חטיף Barni בצורת דובי, לילדים

בתחילת החודש הוזמנתי להשקה של חטיף Barni לילדים. מדובר בחטיף בצורת דובי – חמוווווד להפליא – שעשוי מעוגת ספוג רכה שממולאת בשוקולד.
אני ידועה בחולשתי לאוכל חמוד, וכבר התחלתי לדמיין איך החטיפים האלו יכולים להשתלב במזנון קינוחים של אירוע יום הולדת בנושא דובים, או זהבה ושלושת הדובים, או baby shower (בכל זאת, קייט צריכה אוטוטו ללדת)… אבל בחזרה למציאות – אני מאפשרת לילדים לאכול חטיפים מידי פעם, ובמקרה של בארני – אין בו צבעי מאכל או חומרים משמרים, יש בו מעט שוקולד, כל יחידה מגיעה באריזה בודדת (כך שיש מנה מדודה), ואפילו אימא שלי התלהבה ממנו, כך שבזמן האחרון יצא שבערך פעם בשבוע כשהיא שומרת על הילדים לשעה, הילדים אוכלים חטיף אחד וכולם מרוצים – היא כי הם אכלו, והילדים כי הם אכלו דובי.

אריזת החטיף בארני

אריזת החטיף בארני (צילום: סטודיו דן לב)

האירוע בו נכחתי היה ממש מושקע, ופונקנו גם בהקרנה של הספר "בית ספר למפלצות" (או כפי שמכנים אותו – מפלצות בע"מ 2). סרט ממש ממש חמוד, או כמו שיאיר סיכם זאת: "סרט מעולה!". הנה כמה תמונות מהאירוע:

אהבתי את המראה ההייטקיסטי של כל המסכים

אהבתי את המראה ההייטקיסטי של כל המסכים

הילדים משתעשעים עם הבלונים באירוע. צלם: אביב חופי.

הילדים משתעשעים עם הבלונים באירוע. צלם: אביב חופי.

באירוע קיבלתי 2 חבילות של חטיפי Barni והחלטתי שאני רוצה לפנק אתכם באחת. אם כך ובהתאם לזאת – הגרלה!!!

כדי להשתתף בהגרלה של אריזת חטיפי בארני, יש לבצע את הפעולות הבאות:

א. לעשות Like לדף הפייסבוק של הבלוג – ולהשאיר לי תגובה על כך כאן.

ב. להשאיר תגובה לפוסט הזה ולכתוב לי מהו האוכל החמוד/המצחיק האהוב עליכם.

ג. בונוס: לעשות שיתוף לפוסט הזה בפייסבוק, טוויטר, פורום, קומונה או בכל מקום אחר במדיה החברתית. השאירו לי תגובה עם הקישורים, כדי שאדע ששיתפתם. כל תגובה תזכה בכניסה נוספת להגרלה.

תקופת ההשתתפות בהגרלה מתחילה היום, יום חמישי, 18/7/2013, ומסתיימת ביום חמישי ה-25/7/2013 בחצות. הזוכים יפורסמו בתחילת השבוע שלאחר מכן.

ואם לא בא לכם לחכות, באתר בארני אפשר להוריד קופון הנחה לרכישה המוצר ברשתות השיווק.

הנזלת המנוולת

איך יודעים שהחורף כאן? הנזלת פוקדת את ביתנו. אני ויאיר מנוזלים לאורך כל החורף, והשנה גם אייל הצטרף ל"שמחת" האף הסתום. השנה ממש חטפתי אותה בגדול, והנוזלים מצאו דרכם למערות האף שלי ולאוזניים, וסבלתי (עדיין קצת סובלת) מכאבי אוזניים וכאבי ראש חזקים לאורך תקופה ארוכה. הרופא אמר לי שצריך פשוט לחכות שזה יעבור, וש"זה יקח זמן".

פנו אליי והציעו לי לנסות תכשיר בשם קרבול – Karvol, קפסולות עם אדים ריחניים שאמורות לשחרר אפים סתומים. "מה יש לי להפסיד", חשבתי לעצמי.

הקפסולות מכילות כל מיני שמנים אתרים ואמורות לעזור לרענון הנשימה. קוטמים את קצה הקפסולה, ומרוקנים את תוכנה על ממחטת נייר או במכשיר אדים. מחזיקים את הממחטה לידינו ונושמים את האדים.
נתתי לאייל לנסות את זה, והוא התלהב מאוד, אמר לי שהריח ממש טוב ושהוא מרגיש שהאף שלו נפתח. הוא ביקש שאשים לו "את הריח" גם בלילה, אז רוקנתי עוד קפסולה על ממחטת נייר ושמתי ליד הכרית שלו.
בעלי התלהב גם הוא מהריח, שנפוץ באיזור החדר של אייל. ממש בישום לחדר 🙂

נותר לי לנסות את התכשיר על עצמי. באחת השבתות התעוררתי עם תחושה שמישהו יצק לי בטון על הראש. האף היה סתום והראש הרגיש כמו סיר לחץ. משככי כאבים לא עזרו. גם לא אוטריוין (תרסיס אף). התהפכתי והתהפכתי במיטה, ופתאום נזכרתי בקרבול. שפכתי תוכן של קפסולה על ממחטת נייר ושמתי ליד הכרית שלי. האדים השרו עליי רגיעה, והצלחתי להירדם קצת. לאט לאט, במהלך השעתיים הבאות, הרגשתי איך הלחץ בראש משתחרר, איך האף מתחיל לאט לאט להיפתח, ושהרגשתי משתפרת.
בימים הבאים שמתי לב שאני כל הזמן מתעוררת בלילה בגלל הנזלת ובגלל שיעולים. החלטתי לנסות שוב את הקרבול. לפני השינה, שמתי ליד הכרית ממחטה שרוקנתי עליה תוכן של קפסולת קרבול. בעלי היה מבסוט מהריח הטוב, ואני קיוויתי שזה גם יעזור לי. זה אכן עזר – ישנתי רצוף והתעוררתי בהרגשה הרבה יותר טובה.

אני עדיין מנוזלת, אבל לפחות מצאתי משהו שמקל עליי. ממליצה בחום, וחבל שלא גיליתי אותו לפני כמה חודשים.
אחר כך נזכרתי שכשהייתי ילדה היה תכשיר בשם "קרבוסילן" שהיה עושה את אותו אפקט, ושלפני שנים הייתי נוהגת לרחרח שמן אקליפטוס כשהאף שלי היה סתום. כנראה שהדברים האלה באמת עובדים עליי.
וגם אם לא, לפחות הריח ממש ממש טוב 🙂

שימו לב שיש למנוע מגע ישיר של התכשיר עם העור. כדאי גם לא לקרב יותר מידי את הממחטה לאף – פשוט כי אז הריח ממש חזק.
התכשיר מיועד גם לתינוקות מגיל 3 חודשים.

הוא נראה כך (נלקח מהאתר):

 

חג אביב שמח!

האביב מסמל התחדשות.

האביב מסמל פריחה.

האביב מסמל לבלוב.

האביב מסמל נינוחות.

באביב יש אור, שמש נעימה, טיולים, בריזה, טבע.

מאחלת לכולכם ולעצמי את כל אלה ועוד!

חג שמח!

(ואם אתם מחפשים מתכונים לפסח – יש בבלוג הבישול שלי, "פשוט מבשלת")

כמה קטנות על פרסומות

1. הפרסומות החדשות ל"חישגד", זו עם השיפוצניקים וזו עם מצילות משמר המפרץ, פשוט מעולות, למרות שהן צפויות. הוכחה לכך שלא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש.
2. אני מתה על הפרסומות לחטיף החדש bites עם דמויות הפליימוביל. מי שהגה אותן – גאון.
3. עד מתי רשעים יעלוזו ובחורות קצוצות שיער עם גופייה לבנה שקופה שאינן לובשות חזיה ימשיכו לפרסם את תפוזינה??
4. כנראה שראיתי יותר מידי סרטים כמו "הגנן המסור" ו"שר המלחמה", אבל כשאני צופה בפרסומת האפריקנית של אורנג' (זאת עם הילדים שבונים סירה), אני כל הזמן תוהה מתי יגיע הרגע שבו צבא המורדים יתנפל על הכפר התמים ויתחיל לטבוח בכולם.
5. כשהפרסומת אומרת שהמוצר מיועד במיוחד לילדים, המשמעות היא שהוא בא עם תוספת של טונה סוכר.
6. הפרסומת לארוחת ערב משפחתית ("אין עכשיו חטיף, חכה לארוחה") היא כל כך אייטיז במהות שלה, שזה פשוט מגוחך. ולמה המסר מכוון דווקא לאמא, שהיא "השוטר הרע" וזו שמכינה את ארוחת הערב, ולא לשני ההורים?

סליחה!

לפני יום כיפור, אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בשוגג. לא התכוונתי.
וסליחה שאני לא כותבת בתדירות מספיק גבוהה בבלוג.

רגע של עצבנות 2

אתם, בני הנוער, נמצאים עכשיו בחופשה. חודשיים תמימים של חופשה.
אולי לא שמתם לב, אבל שאר המדינה לא בחופשה. במיוחד המבוגרים. אני יודעת שהמילה "מבוגרים" גורמת לכם לדמיין את ההורים שלכם ואת המורים שלכם, אבל המבוגרים הם גם אנשים כמוני – שגדולים מכם בסך הכל ב-10 שנים. גם אנחנו עובדים. גם אנחנו צריכים לקום מוקדם בבוקר, וגם לנו קשה לישון כשחבורה של בני נוער צועקת בקולי קולות ברחוב שלנו.
אני יודעת שחופש זה כיף. זה כיף לא לעשות כלום. זה כיף להיפגש עם חברים ולקשקש עד השעות הקטנות, כי מחר לא צריך לקום לבית הספר, אבל למה תוך כדי פגיעה באנשים אחרים?
כנראה שבגיל הזה מיתרי הקול שלכם מגיעים לדציבלים מאוד מרשימים, או שאולי זה השקט של הלילה שמגביר את הסאונד, אבל הדיבורים (הצעקות) שלכם מפריעים לי לישון.
אז אולי די?
גם אני הייתי לא ממזמן בגיל שלכם, ותאמינו לי בעוד כמה שנים לא תבינו מה כבר עשיתם בחודשיים תמימים של כלום. עצה קטנה ממני – תבלו זמן בכלום, אבל אל תשכחו שבחופש אפשר גם לעבוד, ללמוד (כן! כן!) דברים ומיומנויות חדשות, לפתח את עצמכם בתור בני אדם. לא בתור (תסלחו לי) יצורים שצועקים ליד החלונות של כל השכונה באחת בלילה.

רגע של עצבנות

במוצ"ש היינו במופע של עידן רייכל. אחלה של הופעה, באמת.
אבל למה בשעה 21:30, שעת תחילת ההופעה, האולם עדיין היה חצי ריק?
ולמה רק ברבע לעשר, כשההופעה סוף סוף התחילה, שליש מהשורה שלפנינו טרח סוף סוף להגיע?
הופעה זו לא חתונה – אין קבלת פנים!
לטעמי זהו פשוט חוסר כבוד. חוסר כבוד לאמנים המבצעים וחוסר כבוד לשאר האנשים באולם.

מה שנשים רוצות באמת?

קניון גבעתיים נפתח, והדרכים מלאות בשלטי פרסומת. הססמא של הקניון החדש היא "מה שנשים רוצות באמת". אם זו הססמא, לא ברור לי למה הם החליטו להשתמש בפרסומות בתמונות של דוגמניות צעירות, זעופות ודיכאוניות.
נראה כאילו מה שה"נשים" הללו רוצות באמת, זה קצת אוכל.

צנעת הפרט?

כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.