כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר.
אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק.
המגמה הזו פשוט לא ברורה לי. האם נהיינו כל כך שקופים וכל כך מוחצנים? או שגרוע מזה, האם איננו מעניקים כבוד וחשיבות לסודות האישיים ולחיים הפרטיים שלנו, עד כדי זילות? בעידן של תוכניות מציאות כגון "Y בווילה", כנראה שהרגישות שלנו הפכה קהה.
אנשים, כבדו את חייכם האישיים, כבדו את המאזינים שלכם, וכבדו את הסובבים אתכם, שנאלצים לשמוע דברים אינטימיים שהם ממש לא מעונינים לשמוע.