עפיפונים

סיפור ההריון והלידה של בני הרביעי – ינאי

לא, אין פה טעות. לפני שנה וכמה חודשים פרסמתי כאן את סיפור ההריון והלידה של איתמר, בני השלישי, ומאז הספקתי להיות שוב בהריון ואף ללדת את בני הרביעי. מכיוון שבין איתמר לבין אייל ויאיר יש הפרש די גדול (9 שנים בינו לבין אייל הבכור), ומכיוון שתמיד רצינו משפחה גדולה, ומכיוון שאני לא הולכת ונהיית צעירה יותר (אוטוטו חוגגת 38)… החלטנו, אחרי שאיתמר נולד, ש"נזרום", בלי לתכנן, והילד הרביעי יגיע כשיגיע. עם איתמר לקח לי שנה עד שהצלחתי להיכנס להריון (כולל הריון אחד שלא נקלט בדרך), אז היינו די בטוחים שגם הפעם זה ייקח זמן.
בחצי השנה הראשונה לחייו של איתמר התמודדנו עם מצב רפואי בשם FTT – איתמר לא עלה במשקל כמעט בכלל ורק ירד בעקומות עד שהגיע לאחוזונים שליליים. הוא עבר את כל הבדיקות האפשריות – דם, שתן, אולטרסאונד לחלקי גוף שונים, אקו לב ועוד, אשפוז של כמה ימים במח' ילדים ב"מאיר", ביקורים כמעט יומיים בטיפת חלב, ביקורים שבועיים במח' אשפוז יום ילדים ב"מאיר" ועוד. רק אחרי שהתחיל לקבל ריכוז גבוה של פורמולה עם תוספות, בתדירות קבועה כולל בלילה, הוא הצליח לעלות במשקל (לאחוזון 3) ויכולנו לשים את הסיפור מאחורינו. כמובן שבמקביל אני מגדלת עוד שני ילדים על שלל פעילויותיהם וגם עובדת כפרילאנסרית… החיים הציפו אותי ולא עקבתי אחרי זמני הווסת שלי או חשבתי על הנושא של עוד ילד. כשאיתמר היה בערך בן 8 וחצי חודשים, אמצע אוקטובר 2015, ניסיתי להיזכר מתי קיבלתי מחזור בפעם האחרונה, והיה נדמה לי שזה היה מתישהו באמצע ספטמבר, וכבר הייתי בעצם אמורה לקבל שוב. מפה לשם עשיתי בדיקת הריון ביתית – שיצאה חיובית! הייתי מאוד מופתעת. לא היה לי מושג מהו תאריך הווסת האחרון, ולא ידעתי למתי לקבוע תור לרופא הנשים. בסוף קבעתי תור לעוד שבועיים לרופא שלי, שהיה קצת מופתע לראות שוב אותי ואת בעלי, וקבע את תאריך הווסת האחרונה לפי האולטרסאונד. תאריך לידה משוער – 29 ביוני 2016.
בניגוד להריון עם איתמר, הפעם החלטתי להיות קצת יותר מסודרת, וקבעתי את כל הבדיקות הרציניות מראש – שקיפות, סקירות, מי שפיר וכו'. במהלך הזמן הזה הספקתי לרדת במשקל, כך שאמנם הייתי עדיין בעודף משקל אבל יחסית סביר, והפעם נחסכו ממני כל ההערות המגעילות שספגתי בהריון של איתמר.
אחרי 3 בנים, היינו סקרנים מאוד לגלות את מין היילוד. רק הניח הרופא את המתמר של האולטרסאונד על בטני בתחילת בדיקת השקיפות העורפית, ומיד הכריז – במקרה הזה אין שום ספק, יש לכם עוד בן. הייתי מאוד משועשעת, וגיליתי שאין בי איזו תשוקה מיוחדת דווקא לבת. מה שיוצא אני מרוצה.
בכל ההריונות הקודמים סיפרנו למשפחה בשלב מאוד מוקדם, אבל הפעם חיכינו עד לאחר סקירת המערכות הראשונה, אולי בגלל שההריון בא קצת בהפתעה ורציתי להיות בטוחה שהכול בסדר. לקחנו את הילדים למסעדה, סיפרנו להם והם ממש ממש שמחו (יאיר הרים ידיים לתקרה וצעק – "יש!!").

להיות בהריון כשאת מגדלת בבית תינוק זה קשה. plain and simple. ובמיוחד כשמדובר באיתמר, ילד מהמם, ערני מאוד, שובב, עקשן, שדורש המון המון תשומת לב. הרזון שלו לא הפריע לו להתפתח במהירות מבחינה מוטורית, אך עדיין נאלצנו לקום פעמיים בלילה כדי לתת לו לאכול. אם בהריון של איתמר יכולתי לישון עד מאוחר, להתפנק בטיפולי שיאצו, לשבת בבתי קפה ולעשות ספורט, בהריון של ינאי לא יכולתי לעשות את כל הדברים האלו, והייתי לכל אורכו במצב של סמרטוט. הייתי עייפה מאוד, מדוכדכת, מתרוצצת כל היום וכמעט כל יום בשבוע בין חוגים וטיפולים שונים של הילדים הגדולים עם תינוק זוחל – ומגיל שנה וחודש כבר הולך – שצריך להשגיח עליו. פעמיים בשבוע אימא שלי השגיחה על איתמר לכמה שעות כדי שאוכל לתזז יותר בקלות ממקום למקום, אבל מנוחה כמעט ולא הייתה לי. בנוסף לכך, חורף 2016 היה אחד החורפים היותר קשים שחוויתי – קור מטורף, המון גשמים, הפסקות חשמל שנמשכו זמן רב (זוכרים שרעננה הייתה מנותקת מחשמל במשך ימים שלמים?). בחורף אני בדרך כלל סובלת מדיכאון חורף קל, ובחורף ההוא, ביחד עם כל שאר הקשיים, הוא היכה בי בעוצמה גדולה יותר. רוב הסובבים אותי כנראה לא ממש עיכלו את עצם היותי שוב בהריון (או מה זה להיות בהריון כשאת מגדלת תינוק במקביל), כך שגם תמיכה רגשית למול הקשיים הרבים לא ממש קיבלתי. הרגשתי מאוד בודדה ועצובה כל הזמן.

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

אולטרסאונד של ינאי בעודו בבטן

הזמן חלף, פתאום הגיע הקיץ, ואני בחודש תשיעי וחם לי. את שלושת הבנים ילדתי לפחות שבוע אחרי הזמן (את איתמר בשבוע 41+3 לאחר זירוז!), כך שהייתי בטוחה ב-100% שכך יהיה גם הפעם. אמנם תאריך הלידה המשוער היה 29 ביוני, אך לאייל היו חזרות לקונצרט סוף שנה של התזמורת הצעירה (הוא לומד לנגן בחצוצרה) בתחילת יולי וגם מבחן סוף שנה בתכנית "בר אילן" (הוא לומד לבגרות במתמטיקה 5 יח"ל במסגרת התכנית), כך שקיוויתי ללדת אחרי זה, ואף הנחתי שזה מה שיקרה. ביני לבין עצמי אפילו קיוויתי ללדת עם זירוז, כמו עם איתמר, שיאפשר לי לקבוע את תאריך הלידה פחות או יותר ולדאוג לסידור לילדים מבעוד מועד…
ה-29 ביוני הוא יום רביעי. ביום שישי שלפניו (24 ביוני) התחלתי להרגיש כאבי בטן חזקים, אבל הם לא הרגישו לי כמו צירים, אלא יותר כאילו אכלתי משהו לא טוב. באותו יום עוד הלכתי לטקס סוף שנה בבית הספר של יאיר, ואחר כך הלכנו עם אייל ויאיר להופעה של גידי גוב. בילוי אחרון לפני הלידה… בשבת הכאבים כבר נפסקו.
בתחילת השבוע חמותי אושפזה בבית חולים בחיפה ובעלי נסע להיות איתה. הוא היה אמור לנסוע לשם גם ביום שלישי ה-28 ביוני, אבל בבוקר התחלתי פתאום להרגיש פולסים באזור הבטן והגב – צירים! תזמנתי כ-10-15 דקות בין ציר לציר, ממש לא מצב של נסיעה לבית חולים, אבל ביקשתי ממנו שיישאר בבית ליתר ביטחון. מניסיון העבר ידעתי כי הצירים גם יכולים להיפסק, ולמען האמת – ממש קיוויתי שזה מה שיקרה. לא התכוננתי ללידה במועד, הייתי בטוחה שאלד אחרי הזמן ואפילו תיק לחדר לידה לא הכנתי. הצירים לא היו מאוד כואבים, התדירות ביניהם נשארה 10-15 דקות, והיו גם שעות במהלך היום שלא הרגשתי אותם. העברתי את רוב היום במנוחה בבית, לא הייתי מסוגלת לאכול כלום וביקרתי הרבה בשירותים, אבל לא היתה התקדמות כלשהי. דיברתי עם ההורים שלי וסיפרתי להם מה קורה, אבל כולנו הסכמנו שלא נראה שזה מתפתח למשהו והרי כבר קרה בעבר שהיו צירים ובסוף ילדתי רק שבוע אחרי…
מאוחר בערב הזמנתי לי אוכל ואכלתי לראשונה באותו יום, ובסביבות 23:00 בלילה רציתי כבר ללכת לישון, אז אמרתי לבעלי שכדאי ליתר ביטחון שנסדר תיק לחדר לידה. למחרת – רביעי ה-29 ביוני – היה תחילתו של שבוע 40 ובכל מקרה הייתי אמורה ללכת לביקורת של מוניטור במח' יולדות ב"מאיר", אז שלפחות יהיה תיק מוכן אם במקרה גם אצטרך להישאר שם… little did I knew…
הלכתי לישון בסביבות אחת בלילה, אבל הכאבים התחילו להתגבר. הצירים עדיין היו בתדירות של 15 דקות, אבל ממש ממש כואבים! כל 15 דק' מצאתי את עצמי גונחת, עושה קולות ונשימות, סיבובי אגן, נתלית על המשקוף ועוד ועוד – וכואב לי! עשיתי כל כך הרבה רעש שהערתי את הילדים… השעה שתיים בלילה וממש כואב לי. בעלי מנסה להרגיע אותי ואומר שבבוקר נשים את הילדים בבית הספר כמה שיותר מוקדם וניסע מיד ל"מאיר", ואני מייללת למחשבה שאצטרך לסבול את הכאבים האלו עד הבוקר. החלטתי להיכנס למקלחת ולכוון זרם של מים חמים לגב בתקווה שזה יעזור להפחית את הכאבים. הצירים, כאמור, עדיין כל 15 דקות.
אני מכוונת את זרם המים לגב, עושה תנוחות שאני מכירה מהפילאטיס (שבאמת עוזרות!) וסיבובי אגן, צועקת לבעלי שידליק את הדוד כי המים החמים תכף נגמרים, מעבירה אצבע על החרסינה שקצת מלוכלכת וחושבת שאיזה מזל שמחר מגיע המנקה לנקות את הבית, ופ-ת-א-ו-ם עובר בי ציר חזק שמוציא ממני שאגה עצומה. רגע רגע רגע…. הכאב הזה מוכר לי מאיפשהו…. זה לא ציר רגיל!! זה מרגיש כמו ציר לחץ!!!
ציר לחץ???!!! מה פתאום ציר לחץ???!!! והנה זה שוב קורה ואני מרגישה דחף עצום בין הרגליים וצועקת לבעלי שיבוא מיד כי משהו לא בסדר!!!
אני נשענת קדימה בתנוחת ר', מחזיקה בקיר, הברכיים כפופות, המים עדיין זורמים עליי, ומבינה שאני יולדת.
בעלי מושיט יד ומרגיש שהראש מתחיל לבצבץ.
אני אומרת לו שיתקשר לאמבולנס.
הוא ניגש להביא את הפלאפון שלו.
עובר בי ציר לחץ נוסף, אני צועקת ו-
יוצא ממני תינוק.
בעלי מרים אותו ומגיש לי. הוא מכוסה במעין קרום לבן שאני מנקה. אני מחזיקה אותו צמוד לגוף שלי. הוא עדיין מחובר אליי בחבל הטבור.
בעלי מתקשר למד"א ואומר להם בטון רגוע – "היי, אני מדבר מהוד השרון, אשתי ילדה כרגע במקלחת…"

מד"א ביקשו שנבדוק מה הצבע שלו (שהיה ורוד ותקין) והיו איתנו על הקו עד שלאחר 20 דקות הגיעו הפרמדיקים, צמד אנשים מבוגרים וחביבים, שכנראה כבר ראו הכל וממש לא התרגשו. הם פרשו מגבות על המיטה שלנו והובילו אותי מהמקלחת לשם. הושיבו אותי, חתכו את חבל הטבור, עטפו את ינאי במגבות ואמרו לי – יאללה, נוסעים ל"מאיר", שם יוציאו לך את השליה. הלכתי להתקלח ולהתלבש (מזל שהכנתי תיק ומשהו ללבוש כמה שעות לפני הלידה!), ובעלי בינתיים התקשר לאמא שלי (שהגיעה והיתה בהיסטריה מוחלטת מכל מה שקרה, עד ששקלנו להשאיר את אחד הפרמדיקים איתה…) וגם הראה לשני הגדולים את האח החדש שלהם (הם התעוררו מהצעקות שלי אבל לא הסכמתי שיראו את מה שקרה בפועל). האמבטיה וחדר השינה נראו קצת כמו זירת רצח עם כל הדם והנוזלים, ותהיתי מה יחשוב המנקה כשיגיע בבוקר…
וכך, שכובה על אלונקה, מחזיקה תינוק שזה עתה נולד עטוף במגבות, ובמצב רוח מרומם, היטלטלתי לי ביחד עם בעלי באמבולנס בדרך ל"מאיר", נסיעה לא נעימה במיוחד, כשמולי באמבולנס מדף עם שלט "שקיות לחלקי גופות"…  .
הובלתי לחדרי הלידה, שם הוציאו את השליה, תפרו אותי, טיפלו בינאי והיו בעיקר בהלם טוטאלי. כל זה כאב לי הרבה יתר מהלידה עצמה, דרך אגב. מכיוון שלא היה להם מושג מה קרה לינאי במהלך הלידה, והאם הוא נחבל בצורה כלשהי כשפשוט השתלשל לו החוצה, הוא נלקח לתינוקיה, הוכנס לאינקובטור וחובר לניטור של טמפרטורה ונשימה. הוחלט לבצע לו אולטרסאונד מוח ליתר ביטחון, ועד אז הוא נשאר בתינוקיה כשאני או בעלי לידו, ולמעשה יכולתי לקחת אותו לחדר רק באותו יום אחרי הצהריים. כל כך רציתי להיות במחלקה החדשה של "ללא הפרדה", הרי היתה לי לידה הכי טבעית שיש!, אבל מכיוון שכבר הופרדנו, לא אישרו לי, ונאלצתי להסתפק בחדר של ביות מלא.
ינאי התגלה כתינוק שקט ומהמם, שתפס מהר את ההנקה. המחלקה, כצפוי, היתה הרבה פחות שקטה. בכל החלפת משמרת הגיעה אחות חדשה שהיתה חייבת לשמוע את סיפור הלידה שלי במו אוזניה. כשסוף סוף הצלחתי להירדם, העירו אותי להניק או למדוד דופק או סתם ככה לשוחח, או שפלאפון צלצל או שאמרו משהו בכריזה. למחרת ביקשתי להשתחרר הביתה מוקדם יותר ולא להעביר עוד לילה במחלקה. הייתי שם רוב הזמן לבדי, ורציתי הביתה לילדים ולמיטה שלי. לשמחתי אחר הצהריים שיחררו אותי, למרות שהם לא כל כך רצו.

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי, לאחר שהגענו ל"מאיר"

ינאי הוא תינוק מדהים. מאוד שקט ורגוע, חייכן ומקסים. ארבעה ילדים זה לא פשוט, אבל אחרי שחזרתי איתו הביתה והיינו כולנו יחד, הרגשתי ממש תחושה של שלמות ורוגע.

אז למה השם ינאי?
אחרי אייל, יאיר ואיתמר, רציתי להמשיך בקו השמות הגבריים (לא יוניסקסיים) העבריים החזקים, שמכילים כולם א' ו-י'. אלכסנדר ינאי היה אחד ממלכי יהודה, והשם מצא חן בעיניי, במיוחד ש"אלכסנדר" הוא אחד השמות האהובים עליי. הוא לחלוטין מלך, הפיצי הזה.

ינאי בן שלושה חודשים

ינאי בן שלושה חודשים

תובנות ותכניות לשנת 2016

שנת 2015 היתה שנה מעניינת. הלידה של איתמר כאילו פתחה אצלי חלון במחשבה ובנשמה. למדתי הרבה מאוד דברים השנה, בעיקר על עצמי, אבל לא רק. אני כבר בת 37. אני מרגישה שאני "מדויקת" יותר. חדה יותר. מבינה יותר. רואה את הדברים בצורה צלולה יותר. זה לא היה תהליך פשוט. זה כאב לפעמים. בשורה התחתונה התוצאה חיובית.

השנה הבנתי ש:

1. יש דברים שפשוט לוקח להם זמן להסתדר כמו שאני רוצה. צריך רק להכין את השטח ואז לחכות בסבלנות.

2. יש דברים שבחיים לא ישתנו ולעולם לא יהיו כמו שאני רוצה. אני צריכה ללמוד להרפות. זה קשה לי.

3. אני בן אדם טוב. גם אם אני לא תמיד מאמינה בזה.

4. אני צריכה להיות בסביבת אנשים שאני מעריכה ורוצה להיות כמותם. שעושים דברים טובים, תורמים, משיגים ומגשימים. שנחמדים אליי. להתרחק מכל השאר.

5. עיצוב, אוכל, חפצים – הם מאוד Over-rated לטעמי.

6. פחות טלוויזיה, הרבה יותר ספרים.

7. אושר עבורי הוא לא נסיעות לחו"ל וקניות. הוא בעלי והילדים.

 

השנה כמעט ולא כתבתי בבלוג. חלק מזה נובע מהלידה של איתמר והצורך שלי להתנתק קצת מהמדיה הזו, אותה החליף הפייסבוק. באופן כללי אני גולשת יותר ויותר מהנייד, ויושבת פחות מול המחשב האישי הנייח, גם כי שעות העבודה שלי צומצמו מאוד השנה בגלל שאני בבית עם איתמר. חלי גולדנברג כתבה פוסט יפה בשם "מפלצת המיידיות" שאני מאוד מזדהה איתו. קצת לקחתי לעצמי חופשה מכל הציפיות והתכניות, השקעתי יותר בעצמי, ועכשיו אני מרגישה שאפשר קצת לדהור קדימה. יש לי תכניות ל2016.

אני רוצה לעשות הסבת אקדמאים להוראת מתמטיקה לבגרות. נראה לי שזה ממש ממש יתאים לי.
אני רוצה לבלות יותר ולאכול פחות. ירדתי 17.5 ק"ג ואני רוצה לרדת עוד 12 ק"ג לפחות, וסה"כ 30 ק"ג לפחות מאז שהתחלתי.
אני רוצה להשקיע בבלוג הזה. אני מתגעגעת לזמנים שבהם כתבתי פוסטים אישיים, כמו אחרי הלידה של יאיר. אני רוצה לחזור לזה, אבל שהם יהיו שמחים יותר, לא כמו אז.
אני רוצה לשנות את העיצוב של הבלוג. סוף סוף ירד לי האסימון שהפונט פה באמת נורא קטן.
אני רוצה לכתוב על ספרים שאני קוראת (אני קוראת המון) ועל הורות לילדים מחוננים.
אני רוצה לעשות את התכנית "לשחרר את המליונר שבפנים" של יונית ורבר, ולהגיע לחופש כלכלי, כמוה.
אני רוצה לעשות סדר בבית, ולהיפטר מכמה שיותר חפצים. אני מאמינה שזה יעזור לי לעשות גם סדר בראש ולהיפטר מסכמות ואמונות מגבילות.
אני רוצה לאכול פחות שוקולד. אני לא אוכלת הרבה, אבל מרגישה שזה עקב האכילס שלי.
אני רוצה לבלות יותר. מוזיקה, סרטים, צחוק וריקודים.
אני רוצה לעשות יותר ספורט וללמוד לרוץ.
אני רוצה להיות אני בלי להרגיש שזה לא בסדר מצידי.

ואם אני רוצה את זה, אז אגרום לזה לקרות.

שנת 2016 מעולה לכולכם. מבטיחה להיות פה יותר. מקווה שלא התייאשתם ממני.

מסרים לחיים:

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

זה מ-Frozen ולכן זה נכון.

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום. (אמה ת'ומפסון, גם את, דרך אגב)

צריכה לומר את זה לעצמי כל יום.
(אמה ת'ומפסון – גם את, דרך אגב)

סיפור ההיריון והלידה של בני השלישי – איתמר

אז… מזמן לא כתבתי בבלוג ובינתיים קרו כמה דברים משמעותיים, כפי שאפשר להבין מהכותרת של הפוסט הזה 🙂 הייתי בהריון, ילדתי את איתמר המתוק, ועכשיו אני אימא ל-3 בנים, הקטן שביניהם כבר בן 5 וחצי חודשים. הזמן טס!!

אני לא חושבת שציינתי בבלוג בעבר שאני בהריון. גם בבלוג הבישול שלי ציינתי זאת אולי פעמיים ורק כשהייתי כבר בחודש תשיעי. אולי הסיבה לכך היא שזה הריון שלישי, אולי הסיבה לכך היא שאת רוב העדכונים אני כותבת בפייסבוק בימים אלו ולכן לא מרגישה צורך לעדכן גם בבלוג, ואולי הסיבה היא אחרת. בכל מקרה, ההיריון הזה היה די שונה מקודמיו.
קודם כל, חיכינו לו די הרבה זמן. כשיאיר היה בן 3, התעורר בי הציווי הפולני המדבר על הבאת ילדים לעולם בהפרש של שלוש שנים אחד מהשני. אלא שבאותו זמן התפטרתי, וחיפשתי את עצמי, וזה לא היה ממש מתאים. אחרי שכבר די התאפסתי על עצמי והתחלתי לעבוד מהבית כעצמאית, לקח זמן – למעשה, שנה –  עד שהצלחתי להיכנס להריון, בניגוד להריונות הקודמים שנקלטו מאוד מהר. באותה תקופה גם השמנתי ונאלצתי לספוג הערות מהסביבה על ימין ועל שמאל, שכל הזמן שאלה וחיטטה האם אני בהריון. בשלב מסוים כבר התחלתי לענות – "לא, אני סתם שמנה. אני מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה". תקופה לא נעימה בעליל, אך כנראה שכשזה צריך לקרות – זה קורה, ובדיעבד אני שמחה שנכנסתי להריון מתי שזה קרה ולא קודם לכן.

את ההיריון של איתמר התחלתי במשקל עודף מאוד גדול. שקלתי כמעט 100 קילו. בשליש הראשון ירדתי במשקל, כפי שקרה לי גם בהריונות הקודמים, אך בשליש השני הוא כבר חזר ואני נתקפתי פאניקה קלה. פחדתי להגיע ל-100 ק"ג ויותר, ומכאן לבעיות בריאות שינבעו מהשילוב של ההיריון והמשקל העודף. התחלתי תהליך של ליווי על ידי דיאטנית נהדרת של שירותי בריאות כללית בשם אליה ברקמן, ולאחר מכן גם הצטרפתי לסדנאות הדיאטה שלה בשירותי בריאות כללית. למדתי ממנה המון ואני עדיין לומדת ונמצאת בתוך התהליך. המטרה שלי היא לא רק לרדת במשקל אלא להיות מסוגלת לשמור עליו מעתה ועד אין קץ, וזה משהו שאני עובדת עליו בהקשר של סיגול הרגלים, עבודה על אכילה רגשית ושליטה במחשבות וברגשות ש"מקלקלים" לי. בשורה התחתונה, את ההיריון סיימתי עם ירידה של 1.5 ק"ג במשקל, ולאחר הלידה הייתי 7 ק"ג פחות מלפני ההיריון.

בהריון הזה גיליתי גם שזה לא פשוט להיות הריונית שמנה. בכל מכתב סיכום רפואי צוין שאני, ובכן, שמנה (סובלת מobesity). עשיתי סקירה מוקדמת אצל רופא מקופת החולים שהתנהג אליי בצורה מגעילה, במשך כל הסקירה דיבר על כך שהשומן שלי מפריע לו לבדוק וגורם לו "סתם" להתאמץ יותר מידי, ואף ציין זאת במכתב תוצאות הבדיקה שלו, וכל זאת בעודי שכובה על מיטת הבדיקות חצי ערומה, כן? כמה חביב. הייתי בטוחה שפשוט נפלתי על רופא אנטיפת, אך לאחר שיחה עם כמה חברות, הסתבר לי שגם הן עברו את אותו דבר, רק אצל רופאים אחרים.
דווקא ההיריון הזה עבר לי בקלות גדולה יותר מההריונות הקודמים. הרגשתי טוב, עשיתי ספורט (זומבה עד חודש שביעי ופילאטיס ב-flow pilates עד שבוע 39), טופלתי אצל אורית אליה-אלקסלסי בעיסויים ושיאצו, דאגתי לנוח ולישון כמו שצריך, ואין ספק שבגלל שאני עובדת מהבית ולא במשרה מלאה ואינטנסיבית היה לי קל יותר. הייתי גם מאוד עסוקה עם שני הגדולים וענייניהם הם.

אחרי שני בנים, רצינו מאוד בת, אך לי הייתה תחושה מההתחלה שמדובר בבן נוסף, ולכן כשבשקיפות הרופא רמז שמדובר בעוד בן, כשבסקירה כבר ראו בולבול, וכשבדיקת מי השפיר הוכיחה שמעל לכל ספק מדובר בעוד בן, דווקא לא הייתי מופתעת, אלא משועשעת. הסתקרנתי נורא לדעת כיצד יראה ולמי יהיה דומה.

בסוף החודש התשיעי נפלתי ברחוב לאחר שנתקלתי במהמורה במדרכה, אושפזתי ללילה להשגחה במחלקת אם ועובר (הריון בסיכון). חוויה לא נוראית אך גם לא נעימה במיוחד, שלשמחתי עברה בשלום וללא פגיעה כלשהי, מלבד טראומה נפשית מסוימת…

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

אולטרסאונד של איתמר בעודו בבטן

את אייל ויאיר ילדתי בשבוע 41, ומשום מה הייתי בטוחה שאת איתמר אלד לפני הזמן. כמו עם יאיר, היו לי צירים לא אפקטיביים במשך כל החודש התשיעי, אבל הם לא הפריעו לי. תאריך הלידה המשוער שלי היה ב-15 בינואר, וקיוויתי ללדת ב-14.1.15 כי זה נראה לי תאריך גיקי ומגניב 🙂  (15=14+1). זה לא קרה. ב-15 בינואר התחילו לי צירים וכאבים וכבר הייתי בטוחה שזה זה! אך לא. הם פסקו לאחר כמה שעות. כך הזמן עבר ועבר, שבוע 41 הסתיים ולי כבר נמאס. בשבוע 41+3 הגעתי שוב לביקורת במיון יולדות במטרה לקבל בסופה זירוז וכבר להתקדם עם זה. וכאן מתחיל סיפור הלידה של איתמר.

נאמר לי בביקורת הקודמת כי לזירוז יכול לקחת כ-24 שעות להשפיע והוא יכול גם לא להשפיע. הגעתי לביקורת ביום ראשון, אז הנחתי שאלד למחרת ואגיע הביתה בחזרה בסביבות יום חמישי. כמו שאומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים (היקום) צוחק. מסתבר שאיתמר רק היה צריך תזכורת קטנה, איזשהו nudge, לכך שמצפים לו. לאחר שהחדירו לי את הזירוז, אושפזתי במחלקת אם ועובר ונאמר לי שאחרי שעתיים יבואו לעשות לי מוניטור לבדוק אם יש צירים. לאחר שעתיים אכן התחלתי להרגיש צירים, שהתחילו בעצמה נמוכה יחסית, כפי שהיה לי לאורך כל התשיעי, אך מדקה לדקה התגברו והתגברו והתגברו. האחות אמרה לי שזו ההתחלה אך עוד ייקח זמן עד שתתחיל לידה, ושבינתיים אני יכולה להסתובב. בעלי הלך בינתיים לרכב להביא את התיק שהכנתי ללידה, ואני בינתיים מסתובבת, קופצת על הכדור, ומבינה שאעפס, ממש ממש כואב לי! קראתי לאחות שאמרה שבסך הכל עברה שעה מאז המוניטור, ושהיא מציעה שאעשה מקלחת ואולי המים יקלו על הכאבים. עשיתי מקלחת והחלפתי לחלוק של בית החולים, ושוב אני מבינה – שאני בכאבים מטורפים! אחרי שהמשכתי להסתובב, להיאנח, לעשות סיבובי אגן, להוציא קולות ונהמות, לחשוב על זה שאני לא זוכרת כלום מהלידות הקודמות ולכעוס על עצמי על כך שלא חשבתי להתאמן על נשימות עוד כשהייתי "סתם" בהריון, במשך כשעה, נמאס לי, קראתי לאחות ואמרתי שאני מבקשת שרופאה תבדוק אותי עכשיו כי אני לא עומדת בכאבים האלו. הגיעה רופאה, ששמעה שבסך הכל עברו 4 שעות מאז מתן הזירוז והייתה די סקפטית, אך בדיקה מהירה הראתה שאני כבר בפתיחה 5. הובהלתי לחדר לידה על כיסא גלגלים אל ידיה של המיילדת פיונה המקסימה. בהתחלה, התכנון שלי היה לנסות ללדת ללא אפידורל, כמו עם יאיר, אבל מהר מאוד הבנתי שאין מצב שאני עומדת בכאבים המטורפים האלו. למעשה, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום חוץ  מלהתקפל מכאבים, להחזיק חזק את מוטות המיטה ולגנוח. עד שהגיע המרדים, פיונה ניסתה לתת לי בינתיים גז צחוק, אבל זה עשה לי רע והפסקתי עם זה. המרדים הגיע די מהר, והתחיל את תהליך ההכנה לאפידורל, כשאני תוך כדי מספרת לו עד כמה אני סובלת ולא יכולה לעמוד בכאבים האלו. אני מניחה שהוא שומע את זה הרבה 🙂 הצלחתי איכשהו להירגע בזמן הפעולה עצמה, לאחר שאיים עליי: "גיברת, אני עם מחט ליד עמוד השדרה שלך. את ממש לא רוצה לזוז עכשיו, נכון?". לאט לאט התחיל האפידורל להשפיע, כשבשלב מסוים סיפרתי לבעלי שעכשיו זה מרגיש לי כמו הצירים בלידה של יאיר. בשלב זה כבר הגעתי לפתיחה 9.
הספקתי ליהנות מהשפעת האפידורל לכמה דקות, ואז התחילו צירי הלחץ.
אני לוחצת ולוחצת ולוחצת, והקטנצ'יק, אעפס, לא יוצא. כבר רואים קצה של ראש, אבל הוא תקוע. אני לוחצת בטירוף, וזה לא מצליח. בגלל שהוא כבר היה כל כך למטה, הם לא הצליחו לנטר את הדופק שלו ולמעשה לא ידעו מה קורה לו. לאחר עוד כמה לחיצות חזקות, הוחלט להעביר אותי לחדר ניתוח ושם להחליט האם לבצע ואקום או לנתח, כי לא היה ברור מה מצבו והם חששו שהוא במצוקה. "מה פתאום ניתוח אם הגעתי עד לפה???!!!!!" אני חושבת לעצמי בסערה, נותנת את הלחיצה החזקה ביותר שיש לי, משקיעה בכך את כל האוויר שיש לי בריאות, והופ! הראש בחוץ.
ומה מסתבר? שאיתמר הסתובב לכיוון הלא נכון, היה במנח עם הפנים למעלה והראש מעט אחורה, ולכן הראש נתקע והוא לא הצליח לצאת. ילדים מעניינים יש לי.
מכאן כבר הדרך לאוויר העולם הייתה קלה. איתמר נולד ב-25.1.15 בשעה 18:36 במשקל 3.320 ק"ג.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

איתמר מיד אחרי הלידה, ובמחלקה.

 

אז למה איתמר? השם הזה התקבע אצלי בראש עוד לפני ההיריון. למעשה, היה לי ברור שאם יהיה לי עוד בן, האופציות לשמות מבחינתי הן איתמר או אורי (Uri, כמו בשיר של רחל, לא Ori). רציתי שם שיש בו את האותיות א' ו-י', כמו אייל ויאיר, וכמו במקרה שלהם, היה לי חשוב שהשם יהיה ישראלי, גברי (לא יוניסקסי) ורצוי תנכ"י. אחרי שנכנסתי להריון, השם אורי התמסמס לו והתקבעתי על איתמר. הרפרנס שלי לשם היה הדמות ההיסטורית של איתמר בן אב"י, דמות מעניינת מאוד בעיניי, ואחרי שחקרתי קצת גם הסתבר לי שאיתמר היה אחד מבניו של אהרון הכהן, ושהוא נחשב לשם "חזק". כשאיתמר נולד, השם "התלבש" עליו מיד.

צילום: שירעד ניסים

צילום: שירעד ניסים. אני בשבוע 38.

על השהות במחלקה ועל התקופה (הלא פשוטה) שאחרי הלידה אספר בפוסט אחר, כי הארכתי כאן מספיק. איתמר התגלה כתינוק עם אופי ואישיות, שנחוש בדעתו להשאיר את חותמו על המשפחה, ויחד עם זאת מתוק וחייכן להפליא. טוב לי כאימא לשלושה, כיף לי עם הבנים שלי, ואני חושבת כבר הלאה…

אני בת 36 (ושבועיים)

עוד בראש השנה הרגשתי את זה. בדרך כלל הפוסטים שלי לסיכום שנה או לרגל יום הולדת הם קצת עצובים. בשנה שעברה אפילו לא היה לי כוח לכתוב פוסט. השנה גיליתי, לתדהמתי, שדווקא טוב לי.

פעם הייתי בהרצאה של פלי הנמר, והוא אמר שם משפט בסגנון "הכל טוב ובשאר אני מטפל". זה מסכם פחות או יותר את ההרגשה שלי. אני סוף סוף רואה את כל הדברים הטובים והשפע שיש לי בחיי – בעלי הנהדר, ילדיי המהממים, ההיריון (שחיכיתי לו הרבה זמן), החברות האהובות, הבריאות, מצב כלכלי פחות או יותר בסדר. אז נכון שיש במה לטפל ולא הכל הוא כמו שאני רוצה, ובחלק מהמקרים אפילו לא קרוב, אבל הכל בשליטה והכל בטיפול ואני אופטימית מאוד.

אני מרגישה שאני מכירה את עצמי טוב יותר, מבינה מה מניע אותי, איך דברים משפיעים עליי, למה אני כמו שאני, ואני מקבלת את עצמי.

אני מרגישה שמצאתי פחות או יותר את האיזון בין האלמנטים השונים בחיי. ברור שיש לפעמים לחץ, ולפעמים דברים לא מסתדרים, אבל באווירה הכללית הכל מסתדר נכון.

אז בגיל 36, סוף סוף אני מתחילה להרגיש טוב ונכון. היה שווה להתבגר.

מסר לחיים באדיבות התכנית "שרגא בישגדא". גזרי ושמרי.

מסר לחיים באדיבות התכנית "שרגא בישגדא". גזרי ושמרי.

< גיקית >

כתבתי זאת כבר בפוסט על יום הולדתי ה-34: המספר 36 הוא מספר מהמם. יש לו המון מחלקים: 2, 3, 4, 6, 9, 12, 18. שתי ספרותיו מהוות את ההתחלה של הסדרה החשבונית של 3, ואם מחברים את הספרות האלו מקבלים 9 – שזהו המספר הבא בסדרה. חוץ מזה זו ההתחלה של תאריך הלידה של יאיר (3/6/09).
היום יאיר אמר לי בדרך חזרה מהגן ש-9 כפול 4 זה כמו 18 ועוד 18 שזה 36, ו-36 ועוד 36 זה 72. יפה מאוד לילד בן 5 וחצי, הלוא כן? אולי אעשה אאוטסורסינג לילדים כשיגיע הזמן לכתוב את פינת הגיקית הבאה.

< /גיקית >

מיומנה של אם לילד מחונן: תעודות סוף שנה

מחר מחלקים תעודות סוף שנה, וברשת מפיצים פוסטים וסטטוסים על איך לנהוג אם הילד מביא תעודה עם ציונים לא טובים. ראיתי רעיון נהדר על הכנת תעודה אלטרנטיבית שבה ההורה יציין את כל מה שהילד כן חזק בו (עזרה בבית, פעילות ספורטיבית וכו'), ראיתי סטטוסים נרגשים של הורים שילדיהם קיבלו תעודות הערכה מהמורה על פעילותם החברתית, למרות שהם לא התלמידים הכי טובים. זה כל כך נכון וחשוב בעיניי.

ומצד שני, כרגיל אני מרגישה שונה לחלוטין מכולם.

להורים שלי לא היו בעיות כאלו. אני מחוננת עם IQ של 160. התעודות שלי תמיד היו טובות. מאוד מאוד טובות. הציונים שלי תמיד היו גבוהים.

אבל אף אחד בבית הספר לא חשב שאני צריכה לקבל איזושהי הערכה על זה.

בכיתה ט' הייתה לי תעודה ש-90% ממנה היו מאיות וה-10% הנותרים היו תשיעיות. את תעודת ההצטיינות באותה שנה קיבלה תלמידה פחות טובה ממני שהייתה מאוד מקובלת ופעילה חברתית. אני הייתי ביישנית וכמעט ולא היו לי חברים. חצי מהכיתה צחק עליי כל השנה על זה שאני חרשנית וחנונה, החצי השני התעלם ממני. המורה לא חשבה שמגיעה לי תעודת הצטיינות על כך שעמדתי בזה.

בכיתה י' היה אחרת. הייתי הרבה יותר פעילה חברתית – הדרכתי את הכיתה בתכנית נגד שימוש בסמים ואלכוהול, ארגנתי מסיבת פורים ועוד. היו לי גם ציונים מאוד גבוהים וקיבלתי בסוף השנה תעודת הצטיינות. זה לא הפריע לרבים מבני כיתתי ללכלך עליי באותו מעמד (שלא נכחתי בו, כי למחרת נבחנתי בבחינת הבגרות במתמטיקה, והעדפתי לנצל את זכותי לעשות חיים בבית) על כך שזה לא מגיע לי, כי אני חרשנית וזו לא חכמה לקבל תעודת הצטיינות על ציונים גבוהים. והמורה גם אפשרה להם לנהל את הדיון הזה בכיתה.
(מיותר לציין שמעולם לא הייתי חרשנית, ועד עצם היום הזה אני מקנאה באלו שמסוגלים לשבת שעות ארוכות וללמוד. אני בחיים לא הייתי מסוגלת. עוד מיותר לציין, שמאז נמנעתי מלהיות פעילה חברתית עד סוף התיכון).

אז בואו אני אגיד לכם משהו – זה דווקא כן חכמה. לרבים מאיתנו המחוננים, ובתקופתי לא היו (לפחות באזור שלי) תכניות מיוחדות למחוננים, הלימודים זה הדבר העיקרי שאנחנו מצטיינים בו.
סיימתי 12 שנות לימוד בתחושה שהדבר העיקרי שאני טובה בו, הכישרון שלי, הוא לא מספיק טוב. הוא לא משהו מיוחד או יוצא דופן שעליו מעניקים תעודות ושאותו משבחים. כלומר אני לא מיוחדת או יוצאת דופן. אני לא שווה מספיק.

אני מבקשת, בזמן שאתם מעצימים את התלמידים החלשים או את התלמידים שחזקים חברתית, אל תשכחו להעצים גם את התלמידים הטובים. המספרים והציונים הגבוהים לא מעצימים אותנו. הם לא אומרים לנו כלום. המילים הטובות והחיזוקים שלכם הם אלו שמעצימים אותנו. גם אנחנו צריכים את השבחים שלכם. גם אם זה לא מפתיע. גם אם זו שגרה. גם אם כל שנה זה ככה. אנחנו עדיין צריכים לשמוע את זה שוב ושוב מחדש.

מחר אייל יקבל תעודה. אז מה אם הוא כבר קורא ספרים של 800 עמודים בלי ניקוד תוך יומיים, אז שיעורי עברית לא היו ממש מאמץ עבורו. אז מה אם החשבון של כיתה ב' זה שטויות בשבילו, כי הוא כבר מסוגל להכפיל בראש מספרים דו ספרתיים עם שבר עשרוני. הוא ישמע ממני עד כמה הוא נהדר, ומצטיין, ומוכשר, גם אם הציונים הגבוהים באו לו בקלות. כי זה מה שהוא, וזה חשוב שהוא יבין וידע את זה. וזה חשוב שהוא יבין וידע שככה אנחנו רואים אותו.

האם זכרתם להגיד את זה גם לתלמיד המצטיין שלכם?

האם זכרתם להגיד את זה גם לתלמיד המצטיין שלכם?

 

 

למה להתאמץ אם אפשר לתרץ

תירוצים זה השחור החדש.

יש לי ילד ADHD. אז כן, אני בהחלט חושבת שהוא מתנתי לאנושות, ושהוא יצירתי וחכם ומדהים והכי הכי בעולם, אבל אני גם דורשת ממנו לשלוט בהתנהגות שלו, להיות מודע לעצמו, ולעשות גם דברים שחייבים לעשות למרות שהם משעממים. כי העולם לא מורכב רק ממטלות מגניבות וכיפיות. הוא מורכב גם משטיפת כלים, וניתוח גיליונות של נתונים, וקריאת חומר מקצועי, והכנת שיעורי בית ועוד ועוד. החכמה היא להצליח לעשות גם את זה, ולא רק את מה שקל ונוח. לא כל דבר בחיים הוא קל ונוח.

כשאני יושבת עם בעלי או עם חברה או עם הילדים שלי במסעדה או בבית קפה, אני לא מציצה כל שנייה בסמארטפון כדי לוודא שאני לא מפספסת משהו.

כשאני מארחת אנשים, הסמארטפון בצד. אני לא בודקת כל פעם אם שלחו לי נוטיפיקציות או אם מישהו השאיר לי הודעה, כי אני מכבדת את אלו שנמצאים אצלי.

כשאני מתארחת אצל אנשים, הסמארטפון בתיק. אני לא בודקת אם השאירו לי הודעות או אם מישהו כתב לי משהו בפייסבוק. אני מכבדת את האנשים שאני נמצאת אצלם. כרגע אני שם, הם לא צריכים להרגיש שאני מעדיפה להיות במקום אחר, גם אם זה נכון.

כשאני נכנסת לפגישה, או חוג, או סרט, או הופעה – אני שמה את הפלאפון על שקט ולא בודקת תוך כדי אם השאירו לי הודעות. אני עסוקה עכשיו. שום דבר לא יקרה אם לא אהיה זמינה לחצי שעה או שעה או שעתיים.

זה לא מפריע לי להיות סופר-פעילה ברשתות החברתיות דרך הסמארטפון שלי.

אני לא מנסה למצוא לילדים שלי עיסוקים כשמשעמם להם או כדי להרחיק אותם מהטלוויזיה/מחשב/טאבלט. אני אומרת להם כמה זמן הם יכולים להשתמש במסכים האלו. בשאר הזמן הם צריכים להעסיק את עצמם. במה שהם רוצים. אני לא גננת ואני לא יועצת חיצונית לענייני פעילויות.

הסברתי לילד ה-ADHD שלי שהוא צריך להתאמץ ולהיות מודע להתנהגות שלו, תמיד. עם הריטלין זה עוזר וזה יותר קל, אבל גם בלי הוא צריך למצוא את הדרך לעשות את זה.

החיים שלנו מתאפיינים בשפע. שפע אפשרויות. שפע גירויים. שפע אטרקציות. שפע תירוצים. כולם אשמים – הסמארטפונים, המחשבים, הטלוויזיה, מערכת החינוך, וכל האנשים האחרים שפשוט לא מבינים אותנו – עד כמה שאנחנו מיוחדים, ושונים, ותכ'לס – עצלנים. למה להתאמץ אם אפשר לתרץ? למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הסביבה? זה לא אנחנו, שלא בא לנו או שקשה לנו לשלוט על עצמנו ועל ההתנהגות שלנו. זה הם – המכשירים (שגורמים לנו לא להיות מסוגלים לנתק מהם את העיניים), המורים (שנותנים לנו מטלות שחס וחלילה עלולות לגרום לנו להתאמץ בתהליך הלמידה), המנהלים (שלא מבינים שאנחנו משתוללים ומציקים כי אנחנו הו-כה-מיוחדים-ובעלי-בעיות-שלא-בא-לנו-להתאמץ-ולנסות-לפתור-אותן).

נכון, לא קל לחיות בעולם עם שפע גירויים, אז תתאמצו. אתם אנשים מבוגרים. תשלטו בדחפים שלכם. תראו לילדים שלכם שכשיש מכשולים – צריך לנסות להתגבר עליהם, ולא להתלונן על כמה שזה לא בסדר שהם שם.
זה לא פשוט. גם אני נופלת מידי פעם, אבל אני יודעת שהאחריות היא שלי. קחו אחריות על החיים שלכם ועל איך שאתם רוצים שהם ייראו.

במקום לתרץ, במקום להאשים גורמים חיצוניים, תתאמצו.

מה הבחירה שלכם?

מה הבחירה שלכם?

 

 

 

לטיול (שוב פעם לא) יצאנו

מכירים את מיטיבי הלכת האלו? שבילדותם היו בחוגי סיירות, ובבגרותם מקפידים על שגרת טיולים ורצוי כאלו שכוללים מסלולים תלולים, הליכה במים ושאר פעילויות מאתגרות? אז אני ממש, אבל ממש לא כזו. שנאתי את הטיולים השנתיים, שהיו חסרי תכלית, משעממים ומעיקים בעיניי. מעולם לא הבנתי למה היינו כקבוצה אמורים לטפס על הר כלשהו רק בשביל שאחר כך יגיע האוטובוס ויאסוף אותנו. אני פחדנית נורא, ותמיד חששתי שאפול בירידה או אנקע רגל בעלייה או שאטעה בשביל או שמשהו אחר יקרה לי, שלא לדבר על אתגרי הפוליטיקה הכיתתית והחברתית, שהועצמו בסביבה לא פורמלית כמו טיול.

אחרי שעברנו לגור ביחד והתחתנו לא היה לנו רכב, אז בכל מקרה לא יכולנו לנסוע לטייל. אחר כך כבר הייתי בהריון עם אייל, וניצלתי את השבתות למנוחה ולשינה. התחלנו לטייל כשאייל היה בן 9 חודשים בערך, והבנו שאנחנו לא יודעים מה לעשות אתו ואיך להעסיק אותו בבית במשך שבת שלמה. היה יותר פשוט לשים אותו במנשא, וקדימה, לצאת מהבית, רחוק, ולהרבה זמן. כך התחלנו להכיר את הגנים הלאומיים בארץ, ולטייל בשמורות ובמקומות שכנראה היו מאוד מוכרים לכולם, חוץ מלנו – שני הורים טריים ובלתי טיילים בעליל. מידי פעם הצטרפו אלינו חברים עם ילד באותו גיל.
בתקופה הזו גם הייתי ממש רזה ונהניתי לראות את עצמי בתמונות. הרגשתי קולית ומגניבה.
השגרה הזו נמשכה גם אחרי שיאיר נולד, כי איך אפשר להישאר שבת שלמה בבית עם ילד בן 3 וחצי ועם תינוק ולא להתחרפן? עם שני ילדים זה כבר היה יותר מעייף ופחות כיף (עבורי לפחות), אבל האלטרנטיבה של להישאר בבית היתה הרבה פחות קורצת.

ואז הם גדלו.

ותכל'ס, בשבת בבוקר הם מסתדרים לבד. לפעמים צריך לפתוח לאחד מהם את היוגורט כשהוא לא מצליח, אבל הם ניגשים למקרר בעצמם. אייל מתפעל את הטלוויזיה והם רואים ביחד איזו תכנית מוקלטת או סרט מוקלט, או שהם משחקים. בעלי בדרך כלל קם מתישהו, ונותן לי להמשיך לישון. קמתי בשבת האחרונה ב-11. אחר כך אני מתחילה להכין את ארוחת הצהריים, והילדים משחקים במשהו אחר, ואז אנחנו אוכלים, וכולם נורא עייפים מכל המנוחה הזו, אז הולכים לנוח. אמנם רצינו בעיקרון לנסוע ולראות את הפריחה של הכלניות או הנוריות או האירוסים איפשהו, אבל כבר 3 אחרי הצהריים, וזה נראה טיפשי לצאת מהבית ולנסוע רחוק בשעה כזו. לפעמים יורדים למטה לגינה הציבורית, או משחקים קצת כדורגל במרפסת, ואז כבר חושך וארוחת ערב ולסדר את הילקוט, מקלחות ולילה טוב.
וכל הפייסבוק מלא בתמונות של אנשים שכן קמו, וכן נסעו, והצטלמו עם כלניות או מערות או עצים או בים, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם להעלות תמונות של הכביסה שקיפלתי או של העוף שהכנתי, כי זה מצחיק אותי, ואני שואלת את עצמי אם אני מקנאה או מאוכזבת.
והאמת היא שאני לא יודעת.
אני נהנית לטייל. בעיקר אם אנחנו עושים את זה עם עוד זוג חברים, כך שלילדים יש אקשן. אבל לקום מוקדם? להתלבש לטיול? לצאת מהבית? לתכנן מראש? להתארגן על אוכל לבוקר ולצהריים? זה ממש מעייף.
אני לא יודעת איך עשיתי את זה קודם.
ואיך חוזרים לזה, ואם אני בכלל רוצה, אפילו שזה אומר שלא יהיו לי תמונות להשוויץ בהן בפייסבוק.

 

 

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

תכל'ס, פריחה ובעלי חיים יש גם ליד הבית. צולם ברחוב ליד.

 

 

 

הפנטזיה הנשית-גיקית

במפגש עם חברות שנערך בביתי לפני כמה חודשים, אחת הבנות התחילה לדבר על בראד פיט. השאר נאנחו בערגה. אני, לעומת זאת, חשפתי בפניהן שמעולם לא חשבתי שבראד פיט חתיך בכל צורה שהיא, ושהוא לחלוטין לחלוטין לא הטעם שלי.

זכיתי למבטים תמהים מהבנות. "אז מה כן הטעם שלך?!", דרשו לדעת.

"גברים גיקים, גבוהים, רזים וארוכים, עם שיער כהה קצר ומשקפיים", עניתי.

לראייה, כשהייתי בת 20 פגשתי אחד כזה בטכניון, וארבע שנים מאוחר יותר גם התחתנתי איתו.

 

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

אני והגבר שלי, בתמונה ראשונה ביחד

השיחה הזו גרמה לי לחשוב. הפנטזיות של בנים גיקים הם נושא מוכר ולעוס, אבל מה לגבי הפנטזיות של הבנות הגיקיות? ניסיתי לחשוב על עצמי כשהייתי טינאייג'רית. לא הצלחתי לדלות פנטזיות משמעותיות. הרי זה לא מספיק שהלוק של סלבריטי כלשהו (ואז, טרום עידן הריאליטי, הסלבז היו זמרים ושחקנים) ימצא חן בעיניי. הוא צריך להיות גם חכם, וטוב במחשבים. תכונה לא נפוצה במיוחד.

חשבתי וחשבתי וחשבתי, והיחידים שהצלחתי לדלות מתקופת נערותי בשנות ה-90 הם קפטן פיקארד, קומנדר רייקר (שניהם זקנים מידי בשביל להיות פנטזיה של טינאייג'רית גיקית), ו-ווסלי קראשר (שהוא חמוד, אבל קצת, איך לומר, בעל לוק סיסי?) מסטאר טרק.

ימים חשוכים אלו עברו. בתקופתנו יש הרבה יותר אופציות לפינטוזים גיקיים. הנה כמה מהם, כשירות לציבור הגיקיות. גזרו ושימרו.

 

פיטר פארקר / ספיידרמן – הסרט "ספיידרמן המופלא"

קודם כל יש להדגיש – הכוונה כאן היא לסרט "ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman), בכיכובו של אנדרו גארפילד, וממש לא לסדרת הסרטים בכיכובו של טובי מגווייר. למעשה, רשומה זו בבלוג מוקדש ליוצרי הסרט באהבה ובהערכה. אני לא בטוחה שהם התכוונו לכך, אבל במקום סרט אקשן קומיקסי, יצא להם סרט רומנטי לבנות הנעורים הגיקיות. פיטר פארקר בגילומו של אנדרו גארפילד הוא גם ארוך, גם גבוה, גם בעל שיער כהה, גם מרכיב (בחלק מהסרט) משקפיים, גם רגיש, גם פגיע, גם גאון במדעים, וגם לבוש בסטייל מרושל הזועק "אני לא מתעניין בבגדים ובאופנה, אני פשוט נראה טוב". פלא שבעלי נרדם אחרי רבע שעה בטענה שהסרט משעמם, ואילו אני העברתי אותו בלסת שמוטה, בעודי ממלמלת "אם הייתי טינאייג'רית הייתי כל כך דלוקה עליו" ??

אחר כך גם גיליתי שהשחקן הוא ממוצא יהודי וחי בילדותו בבריטניה, ועל כך אמר בעלי בעצמו – "הוא פשוט מושלם בשבילך!".

(התמונות הנ"ל נלקחו מהאתרים pichaus.com ו-lunettesde.com וממסך הטלוויזיה שלי)

אנדרו גריפית' הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

אנדרו גארפילד הוא בהחלט ספיידרמן מופלא

 

טוביאס איטון (Tobias Eaton) / פור (Four), טרילוגיית Divergent (מפוצלים)

אך, טוביאס איטון. העלם המושלם. בן 18, חתיך (למרות שנטול משקפיים), חכם, טוב במחשבים, לוחם, אמיץ ומסתורי אך גם רגיש ופגיע. ורוניקה רות' יצרה גיבור לוהט, שאני ממש ממש מקווה שהסרט המבוסס על הספר (יוצא לאקרנים בחודש מרץ) לא יהרוס.

יש לציין שכמעט סיימתי לקרוא את הספר השלישי בסדרה,  Allegiant, שנכתב בחלקו מנקודת מבטו של טוביאס, וזה די הרס לי את הדמות לצערי.

 

divergentAllegiant

תיאו ג'יימס ישחק את טוביאס (Four) בסרט Divergent. העניין הוא שבספר יש לו עיניים כחולות כהות ושיער שחור. מה קרה, לא שמעתם על עדשות מגע וצבע לשיער? בקיצור, האופטימיות לגבי הסרט ממני והלאה.

 

 

 אנדר וויגין, הסרט "המשחק של אנדר"

אני בכוונה מתייחסת לסרט ולא לספר. השחקן אסא באטרפילד פשוט מדהים בתפקיד אנדר וויגין, ומכיוון שהוא גם ארוך, רזה ובעל שיער כהה וקצר, וכמובן גאון, הוא בהחלט פנטזיה-worthy עבור הגיקיות הצעירות בחבורה.

(ודרך אגב, אסא באטרפילד ממש דומה ליאיר פה. רק עם שיער שחור.)

 

אסא באטרפילד בתפקי אנדר וויגין, מתוך אתר הסרט endersgamemovie.com

 

 מאט סמית' כד"ר Who בפרק The Lodger בעונה 5

אני מודה שעונה 5 זו העונה היחידה של Dr. Who שראיתי. מאט סמית' הוא חמוד אמיתי (למרות שאינו ממש עונה לקריטריונים שציינתי), ובפרק The Lodger (שהוא פרק ממש חמוד) אפשר לראות אותו גם בבגדים רגילים נטולי פפיון וגם יוצא מהמקלחת כשרק מגבת לגופו.

 

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

גם סופי, הידידה של קרייג, אומרת בפרק שהוא חתיך

 

היו קרובים אבל לא נכנסו לרשימה: ד"ר שלדון קופר (The Big Bang) מסיבות מובנות, יו דנסי בתפקיד גריג בסרט "The Jane Austen Book Club" (כי גיקיותו רק נרמזת בסרט), פיטה, פיניק וגייל מ"משחקי הרעב" (לא גיקים).

אחיותיי הגיקיות, חושבות ששכחתי מישהו? מישהו חסר לכן ברשימה? מוזמנות לתרום מועמדים נוספים דרך התגובות!

11 הספרים הבלתי נשכחים שלי

בספרייה העירונית שלנו עושים מידי פעם תערוכות של ספרים בנושאים שונים. זה נורא נחמד. אחד התערוכות האחרונות הייתה בנושא "ספרי מתח", וסקרו שם בקבוצות כל מיני סוגים של ספרות מתח – ספרות שבדית, ספרות אמריקאית, בלשים וכו'. כרגע התערוכה הפעילה היא בנושא "ספרים בלתי נשכחים", שבמסגרתה בחרו הספרניות את הספרים הבלתי נשכחים שלהן. במקרה או שלא במקרה, בפייסבוק התחיל לרוץ סטאטוס דומה שיעל רוזנוולד יניב תייגה אותי עליו:

עשרת הספרים הבלתי נשכחים של יעל

עשרת הספרים הבלתי נשכחים של יעל

אני מאוד אוהבת רשימות ומאוד אוהבת ספרים, ואלו 11 הספרים הבלתי נשכחים שלי (אז הוספתי עוד אחד, מ'כפת'לכם). הוספתי לחלקם תמונת כריכה וקישור לאתר The Book Depository, שממנו אני קונה את רוב הספרים שאני קוראת באנגלית, פשוט בגלל שזה הרבה הרבה יותר זול, המשלוח לארץ חינם והשירות מעולה ומהיר.

1. קיצור תולדות האנושות – יובל נח הררי
הספר הזה במקום הראשון ולא בכדי. הוא ממש עיצב את תפיסת עולמי והשאיר עליי רושם בלתי ימחה. חובת קריאה בעיניי.

2. טרילוגיית משחקי הרעב (The Hunger Games) – סוזן קולינס
קראתי את ספרי הטרילוגיה בנשימה עצורה. הם מתויגים כספרים לבני נוער וזה כל כך לא נכון ולא במקום. אלו ספרים חזקים המדברים על הטבע האנושי ועל החברה האנושית. קראתי אותם מספר רב של פעמים, גם באנגלית וגם בעברית (וראוי לציין לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון), ובסוף הספר השלישי אני תמיד בוכה, למרות שאני יודעת כבר איך הוא יסתיים.

משחקי הרעב - הספר הראשוןמשחקי הרעב - הספר השנימשחקי הרעב - הספר השלישי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3. סדרת ספרי הארי פוטר – ג'.ק. רולינג

סדרת ספרים שנחשבת כמיועדת לילדים ובני נוער, אבל אני רואה בה הרבה יותר: אהבה, גילוי העצמי, יחס לזרים ולאחר, חברות, משפחה ועוד. לא כל הספרים בסדרה אחידים ברמתם ויש מריחות פה ושם, אבל יש גם משפטים וציטוטים חכמים רבים, וכשאני קוראת את הביטוי "the boy who lived" אני תמיד מתרגשת.

כל ספרי הארי פוטר

4. ג'יין אייר – שרלוט ברונטה
אמנם את ספריה של ג'יין אוסטן אני אוהבת מאוד, אך עדיין בעיניי שרלוט ברונטה עם ג'יין אייר שלה עולה עליהם, ולכן היא זו שנכנסה לרשימה, בעיקר בגלל תיאורי הנופים, הסוד האפל ותפיסת העולם של ג'יין.

ג'יין אייר

5. כוכב השביט מגיע לעמק המומינים – טובה ינסון
קראתי את הספר הזה בנערותי. מעבר לעובדה שהוא כתוב נהדר ושאני אוהבת ספרות ילדים סקנדינבית (גם את אסטריד לינדגרן למשל), בעיקר זכור לי שנורא בכיתי בסוף שלו. היה שם משהו שמאוד נגע בי באותה תקופה טינאייג'רית כנראה.

6. משפחת המומינים – חורף קסום – טובה ינסון
חורף קסום? לא ממש. חורף קשה, אפל, קודר. מומינטרול מתעורר משנת החורף וצריך להתמודד עם עולם שהוא לא מכיר, עולם קשה וזר. קראתי את הספר הזה לאייל, ומצאתי את עצמי נשאבת עמוקות לטקסטים שיותר מכל הזכירו לי תיאורים של מצבים נפשיים.

7. Outliers (מצוינים) – מלקולם גלאדוול
מלקולם גלאדוול הוא סופר נהדר ויש לי את כל ספריו. הספר הזה אהוב עליי במיוחד משום שהוא מדבר על נושא שקרוב לליבי כאמא – מצוינות ומצטיינים. ספר חובה בעיניי לכל הורה (למרות שאני לא בטוחה שזו הייתה כוונתו של הסופר) וגם לאנשי חינוך. לשר החינוך שלנו לא יזיק לקרוא אותו, במיוחד את הפרק על החופשות ופערים בין עניים ועשירים.

outliers

8. כל סיפורי שרלוק הולמס – ארתור קונן דויל
לא צריך להגיד הרבה, נכון?

9. עולם חדש מופלא – אלדוס האקסלי
קראתי בנערותי ועד היום החברה הדיסטופית שהמציא האקסלי לא יוצאת לי מהראש.

Brave New World - Aldus Huxley

10. אבא ארך רגליים – ג'יין וובסטר
אני מתה על הספר החמוד והנשי הזה. צ'יק ליט איכותי וקלאסי לבנות הנעורים.

11. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה – מארק האדון
ספר שכתוב מנקודת מבטו של ילד בעל תסמונת אספרגר. מאוד חזק ומאוד ממחיש את מה שילדים כאלו מתמודדים איתו. חוץ מזה הוא קליל וחמוד ביותר.

 

יש עוד המון ספרים שאני אוהבת, אבל אלו ה-11 הראשונים שעלו לי בראש. יצוינו גם ספריה של ג'יין אוסטן (במיוחד "גאווה ודעה קדומה" ו"אמה"), טרילוגיית Divergent (מפוצלים) – האובססיה החדשה שלי, ההוביט, הטרילוגיה של סטיג לארסון, האריה המכשפה וארון הבגדים, המשחק של אנדר, הצל של אנדר, ועוד ועוד ועוד.

אשמח אם תשאירו תגובה ותמליצו על הספרים הבלתי נשכחים שלכם!

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה: שרונה ראובני כותבת על קבלה עצמית

10 שנות בלוג, 10 ימי השראה

שרונה ראובני מהבלוג יוצאת מהארון היא אחת מחברותיי הטובות והיקרות. הכרנו ברשת, כשנתקלתי בחנות האטסי שלה. כששרונה פתחה את הבלוג שלה, שמוקדש לאופנה במידות גדולות אבל ממש לא רק, המשכתי לעקוב אחריה, נפגשנו באירוע בלוגרים כלשהו (לדעתי אירוע ב"יד מרדכי", אבל אנחנו לא ממש זוכרות), ומאז אנחנו מחוברות גם ב-RL ולא רק באינטרנט. בבלוג שלה שרונה כותבת לא רק על אופנה, אלא גם על פמיניזם, קבלה עצמית, העצמה אישית ונשית, ועושה זאת ברגישות ונחרצות. אני מזדהה מאוד עם הרבה דברים שהיא כותבת, למדתי ועדיין לומדת ממנה, וזה בנוסף לכמה שפשוט כיף כיף כיף לקרוא אותה, כי היא נהדרת ומשעשעת 🙂

שרונה היא מחוננת כמוני וכמו אייל, וזה נושא שיצא לנו לדבר עליו רבות. בפוסט החשוב שלה על קבלה עצמית, היא קושרת בין החוויה שלה כילדה מחוננת לבין הנטייה שלנו הנשים, ונשים מלאות בפרט, לרצות את כל סביבתנו על חשבון עצמנו. נושא שמוכר לי מאוד… כדאי וחשוב לקרוא.

מוזמנים לתת קפיצה לבלוג של שרונה ולקרוא את הפוסט שלה שמוקדש ליום הולדת 10 לבלוג.

כל הפוסטים שמפורסמים במסגרת חגיגות יום הולדת 10 לבלוג מרוכזים בקישור הבא.

שרונה ראובני - יוצאת מהארון